1. מייקל פלפס בא לאולימפיאדת בייג’ין עם ציפיות  גבוהות ומטרה אחת: לעשות את הבלתי ייאמן ולזכות בשמונה מדליות זהב בבריכה- אחת יותר ממארק ספיץ האגדי במינכן 1972.

ספירת המדליות החלה עם מדליית הזהב ב- 400 מ’ מעורב אישי, אך יום למחרת חיכה לפלפס ולנבחרת האמריקאית אתגר גדול הרבה יותר- 4X100 מ’ חופשי שליחים, שהיה צפוי להיות הסיכון הגדול ביותר של פלפס בדרך לשמונה מדליות זהב.

בצד השני שחו שחייני הנבחרת הצרפתית החזקה, שהובילה על האמריקאים אף במשחה הגמר עצמו. כל זאת עד הספרינט הענק של ג’ייסון לזאק, שקבע: מדליית זהב 2 לפלפס.

ואחר כך באה עוד מדליה ועוד שיא עולם, עוד מדליה ועוד שיא עולם… עד שהגיע המקצה השביעי. מילורד צ’אביץ’ הסרבי הוביל על פלפס במשחה הגמר של 100 מ’ פרפר, עד שפלפס צמצם את ההפרש. בעזרת זריקת הידיים לקיר, בעוד צ’אביץ’ גלש גרוע לכיוון הקיר ואיבד זמן יקר- פלפס סיים מאית שנייה לפני צ’אביץ’ וזכה במדליה שביעית. הינף ידיים שינה את היסטוריית הספורט לעד. הנבחרת האמריקאית זכתה במדליית זהב ב- 4X100 מ’ מעורב שליחים ופלפס השיג את מדליית הזהב השמינית שלו באולימפיאדת בייג’ין.

בזמן האולימפיאדה ההתעניינות בשחייה רקעה שחקים, בזכות אדם אחד. מייקל פלפס, ספורטאי השנה, העשור ואחד הגדולים בכל הזמנים, רצה לשנות את פני השחייה לעד. הוא הצליח.

2. לפני אולימפיאדת בייג’ין לא דיברו יותר מדי דווקא על יוסיין בולט. דיברו על הקרב המשולש המרתק שצפוי בריצת 100 מטר, בין בולט, אסאפה פאוול וטייסון גיי. טוב נו… צמוד זה לא היה. גיי, אלוף העולם בריצת 100 מטר, עף במפתיע כבר בחצי הגמר. פאוול סיים רק חמישי בגמר. בולט חרך את המסלול והשאיר את כולם מאחור עם שיא עולם חדש: 9.69 שניות.

לאחר מדליית הזהב בריצת מאה מטר, יוסיין בולט התייצב לקראת האתגר הבא: ריצת 200 מטר. בולט חרך את המסלול גם בריצת 200 מטר, לקח מדליית זהב והדהים את כולם כשגמע את 200 המטרים ב- 19.30 שניות ושבר את שיאו של מייקל ג’ונסון מאולימפיאדת אטלנטה, שהחזיק 12 שנים. בנוסף, בולט היה שותף גם לשיא העולם של נבחרת ג’מייקה בריצת השליחים 4X100 מטר.

* 19.30 חלקי שתיים=9.65. משמע: יוסיין בולט רץ בקצב מהיר יותר בשבירת שיא העולם בריצת 200 מטר משבירת השיא ב- 100 מטר. איך זה יכול להיות? האם זה אומר שהוא מסוגל לרוץ 100 מטר ב- 9.65 שניות?

3. רוג’ר פדרר חלם לזכות השנה סוף סוף ברולאן גארוס, הגראנד סלאם היחיד שחסר לו. אך בשנה זו, פדרר לא היה קרוב לזכות ברולאן גארוס, ומלבד זאת, השנה של הפנומן השווצרי הייתה אולי הכי גרועה שהוא יכל לדמיין: הוא איבד ב- 2008 את המקום הראשון בעולם לרפאל נדאל, וכמה מהתארים שהוא היה רגיל לזכות בהם.

למעשה העברת השלטון מפדרר לנדאל הועברה כבר בגמר הווימבלדון. לאחר שעות מתישות של משחק טניס נפלא, רפאל נדאל ניצח וקבע מהפכה בטניס העולמי, אחרי שנות שליטה בלתי מעורערת של פדרר (למרות שנדאל עלה רשמית לראש הדירוג רק זמן מה לאחר מכן). אך גם מעבר למשמעות של הדבר ולסימליות שהייתה בו, גמר הווימבלדון היה אירוע ספורטיבי ממדרגה ראשונה. שמחת הנעורים של נדאל והג’נטלמניות של פדרר הפכו את גמר הווימבלדון של 2008 למרגש במידה יוצאת דופן.

4. בעקבות הטורניר ההתקפי והמוצלח ששוחק עד לאותו משחק, הציפיות מאותו גמר היו בשמיים. בעוד שרוב האוהדים הנטרליים הימרו על ספרד המלהיבה, אני חשבתי שגרמניה תזכה. לגרמניה הייתה היסטוריה יותר מרשימה, יותר ניסיון ויותר ווינריות מספרד. כך אני חשבתי אז.

בגמר היורו זכינו לראות אומנם רק שער אחד, שנכבש על ידי פרננדו טורס, אך הזכייה הספרדית סימנה את קץ הלוזריות של נבחרת הכדורגל שלהם. צוות שחקנים משובח שכלל את טורס, איקר קסיאס, צ’אבי, ססק פברגאס, אנדרס אינייסטה, מרקוס סנה, סרחיו ראמוס, קרלוס פויול ועוד… ספרד הציגה נבחרת שאין בה אף כוכב אחד שבולט בהרבה מעל השאר, ואולי זה סוד הקסם שלה. אסור לשכוח כמובן גם את מאמנה ביורו, לואיס ארגונס המושמץ לשעבר.

בסוף מיכאל בלאק יצא לוזר. שוב, בעצם.

* נדמה שרק אני זוכר שספרד היו בצרות בחלק גדול ממוקדמות היורו- בו זכתה בסופו של דבר.

5. בעונת 2006/7 בוסטון סלטיקס הייתה אחת מנמושות הליגה. היא אחזה במאזן עלוב של 24 ניצחונות בלבד לעומת 58 הפסדים. היא ניצבה במקום האחרון במזרח וה- 29 בליגה (אחת לפני האחרונה). לפול פירס היה צוות מסייע שלא מתאים לקבוצת NBA שמכבדת את עצמה, בטח לא כזו עם עבר כל כך מפואר כמו בוסטון.

הקבוצה עם מספר הזכיות הגבוה ביותר ב- NBA רצתה לחזור לצמרת, והכי מהר שאפשר. אז בקיץ 2007 הם ביצעו טרייד והעבירו מספר שחקני משנה למינסוטה בתמורה לקווין גארנט. בנוסף, הסלטיקס צירפו גם את ריי אלן לקבוצה ויצרו את הטריו גארנט-פירס-אלן. החששות לגבי חולשת הגיבוי של הכוכבים (השחקנים המשלימים) התבדו, ובוסטון זכתה באליפות מרשימה כשהטריו מזכיר את הטריו של הסלטיקס משנות השמונים- שכלל את לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש.

המהפך של בוסטון הוא המהפך הגדול בתולדות ה- NBA של קבוצה תוך עונה אחת- מנמושת הליגה לאליפות בשנה אחת. מי היה מאמין.

כביכול אין דרך להסביר את העובדה שאני שמח מחזרתו למגרשי הכדורסל של מיקי דורסמן, זה שהצליח לגנוב את צלחת האליפות מקבוצתי האהודה, מכבי תל אביב. בריצתו המהירה לצמרת הכדורסל הישראלי עם הפועל חולון, נגלה לפנינו אדם ססגוני ובעל אישיות מרתקת, ולמרות הרגשות העזים שמתחוללים בקרבי, אני חייב לתת לדורסמן את הכבוד המגיע לו- על הרוח שהחדיר לכדורסל הישראלי בשנה שעברה (ואף בשנים שקדמו לה).

מלבד התרומה המקצועית שתרם לענף הכדורסל הישראלי (זאת תוך פרק זמן קצר מאוד), דורסמן הפיח חיים גם בדברים שמעבר לכדורסל. לעולם לא אשכח את ניגוב החומוס המרשים מצלחת האליפות הטרייה. אבל זו, כמובן, דוגמה אחת קטנה מיני רבות.

מכבי ראשון לציון אומנם לא אחת מאריות הליגה, וספק אם דורסמן יצליח למקם אותה בצמרת הגבוהה, אבל אני חושב שבעצם נכוחותו בליגה וחזרתו לנוף הכדורסל הישראלי הוא יוסיף עניין לליגה.

יהיה מרתק לראות עד לאן דורסמן יגיע עם קבוצתו החדשה, אך בשלב ראשון הוא חייב לברוח מהתחתית. מכבי ראשון לציון מתהדרת בחבורת ישראלים מוכשרת יחסית, אך לא תזיק הבאה של שחקני חיזוק מחו”ל.

למיקי דורסמן יש הרבה עבודה בקבוצתו החדשה. בינתיים יש לי דבר אחד למסור לו: ברוך שובך.

התלות של מכבי ת”א בארויו היא בלתי נסבלת. יכולות המשחק שלו והווינריות שלו הם הבסיס של מכבי ת”א הנוכחית. אם הוא נפצע, או סתם נקלע ליום רע, הכל מתפרק.

לארויו אין מחליף מספיק ראוי על הספסל, או שחקן שיכול להוביל כדור ברמה מספקת.

התוצאה הסופית עלולה להיות מתסכלת למדי. במכבי ת”א חיפשו מנהיג ומצאו את האיש הנכון. אך נראה שהם לא חשבו כיאות על גיבוי, למקרה שהוא לא משחק או לא במיטבו.

זה היה משחק חסר סיכוי, מול קבוצת הכוכבים היוונית בהיכל השלום והאחווה, ועוד בלי ארויו. אבל הדרך, אוי, הדרך. מסיום הרבע הראשון השחקנים בצהוב הפסיקו לשחק. ברבע השני הם אולי עוד האמינו בעצמם וביכולתם לנצח, אבל כשהם ראו שהמשחק בורח להם בין האצבעות, ואולימפיאקוס הופכת להיות זו שמכתיבה את הקצב, החבורה של בירנבוים ויתרה על המשחק ואיבדה את המוטיבציה, מלבד אולי עומרי כספי שהמשיך להלחם באופן מעורר השראה. וחבל שכך. אם מכבי הייתה שומרת על הכבוד שלה ומצליחה לנגוס בהפרש ולהפסיד הפסד מינימלי, המצב שלה בבית א’ היה משתפר, וגם כוח ההרתעה שלה היה נפגע פחות. אבל החבורה של בירנבוים איבדה את הראש.

איזה דברים טובים אפשר בכל זאת לקחת מהמשחק הזה? אני הייתי קונה את הרבע הראשון ואת הלחימה של עומרי כספי. לא הרבה יותר מזה.

אפי: לא היה קשה לזהות את הלחץ על פניו של אפי בירנבוים במהלך המשחק ואחריו. אגלי הזיעה ניכרו על פניו.

בלחץ שבירנבוים שרוי בו קשה מאוד לאמן כדורסל, וגם לשחק תחתיו. כנראה שהנהלת מכבי תל אביב לא גיבתה מספיק את בירנבוים מאז ההפסד ההוא בזאגרב, והוא ידע שהפסד ללה מאן יסבך לא רק את מכבי תל אביב- אלא גם אותו ואת בטיחות תפקידו בקבוצה. מבט אחד על פרצופו המריר של שמעון מזרחי, כשמכבי הייתה בפיגור מול לה מאן, היה מספיק למאמן כדי לחטוף התקף לב.

מה שאפי צריך עכשיו הוא רוגע.

קרלוס: סל הניצחון שלו, 1.1 שניות לסיום, מסכם בדיוק את כל הסיבות שהביאו אותו לכאן. במכבי רצו מנהיג, אחד שיקח את הקבוצה על גבו ויהיה שם ברגעים שצריך אותו. נכון שלפעמים הוא לוקח על עצמו יותר מדי, עושה לא מעט טעויות או נלחץ מפיגור, אבל אנחנו חייבים לאהוב אותו. כי נדמה שלא משנה כמה נקטול אותו- הוא תמיד יחזור ויצדיק את הכסף הרב שהושקע בו.

מרכוס: מה כבר אפשר להגיד עליו? במו ידיו הוא הציל את מכבי מהפאדיחה שהייתה עלולה לקרות, אם לא היה קולע את השלשה ההיא. 100 אחוז של ניסיון ברמה הגבוהה ביותר באירופה. הוא לא מה שהיה פעם, אבל אומרים שאין חכם כבעל ניסיון. ובכל זאת אני לעולם לא אתחרט על כך שהביאו את אנתוני פארקר במקום בראון.

ד’אור: ההפתעה הנעימה של מכבי תל אביב מתחילת העונה. החששות לגבי היותו שחקן אפור התבדו. הוא היה עד עכשיו נקודת האור בשעות בהן מכבי הייתה במצוקה.

דייוויד: והיה גם אחד, שאומנם הוא כבר לא מכביסט, אבל אילמלא השלשה של בראון והסל של ארויו הוא היה הופך לגיבור הערב, ולסיפור הפיקנטי של המחזור הנוכחי ביורוליג. 23 נקודות, מתוכן 5 שלשות. נראה שדייוויד בלותנטל מצא את מקומו.

 *

לסיכום: הדרך של מכבי תל אביב הנוכחית עוד ארוכה, אבל אם יש משהו שהקבוצה יכול לקחת מהמשחק נגד לה מאן הוא גילוי האופי ברגעי האמת, במיוחד של שחקני המפתח.

שיגעון הכדורגל התבטא בזה שילד קטן ממוצע ירצה להיות בראש ובראשונה, ככל הנראה, שחקן כדורגל. בעקבות זאת, סביר להניח שכל ילד ישראלי שיש לו כשרון (מעט) בלתי רגיל לכדורגל התפתח להיות כדורגלן. למרות העובדות שמשלות שתנאי השטח מתאימים לכך שישראל תהיה סבירה בכדורגל- הכדורגל הישראלי עלוב למדי. עד כדי כך שהישג השיא של נבחרת ישראל בכדורגל הוא העפלה בודדת למונדיאל לפני 38 שנים.

האם אין תנאים להצלחתו של הכדורגל הישראלי? אני טוען שהיינו צריכים להשיג יותר. אנחנו היינו יכולים להיות הרבה יותר טובים- את זאת אפשר ללמוד מההצלחה הכבירה (יחסית) של הכדורסל הישראלי. אבל כבר הגענו למקום שהגענו, ולא נוכל לתקן את הכל ולשפר פלאים, בבת אחת, את מעמדנו במפת הכדורגל העולמי- לפחות לא בדור הנוכחי.

מי אשם באשליה הגדולה של הכדורגל הישראלי? כנראה שלתקשורת יש נתח נכבד מהאשמה. היא העצימה יותר מדי את הישגיה של הנבחרת- כך שהעפלה למונדיאל וניצחון בפריז הפכו להיות אגדות. היא ניפחה את הציפיות מהנבחרת והתפלאה מהכשלונות הצורמים והצפויים. מלבד התקשורת אפשר להאשים גופים אחרים, כמו פיפ”א למשל ודרוג הנבחרות המופרח שלה- אבל בינינו, דרוג הנבחרות המגוחך לא באמת גרם לנו להאמין בכוחה של הנבחרת שלנו.

גם העפלה למונדיאל הקרוב, דבר שקשה לי להאמין שיקרה, לא תציל אותנו. כש- 2:3 למכבי חיפה על מכבי ת”א גורם לעיתונאים ולאוהדי הכדורגל להתעורר משנתם ולצאת מהכלים, כשמכבי נתניה הלא כל כך מרשימה של לותר מתיאוס המצחיק (בתור מאמן) נמצאת עדיין בצמרת הגבוהה מאוד של ליגת העל- נראה שהכדורגל בישראל שוקע בבוץ.

נכון שיש לנו שחקן בליברפול. נכון שיש לנו מאמן שאימן פעם את צ’לסי. אז מה? אין אף שחקן בליגת העל שמגיע לו לשחק בהרכב של קבוצה סבירה ברמה האירופית.

בקיצור: הגיע הזמן לנשל את הכדורגל ממקומו כענף הספורט הפופולארי בישראל- ולהעניק את התואר לכדורסל. אחרי הכל: זה תלוי רק בנו- האוהדים.

בגמר של כל הזמנים מתמודדות לוס אנג’לס לייקרס משנת 1987 ושיקגו בולס משנת 1996. שני הצמדים הגדולים בכל הזמנים- ראש בראש: מג’יק ג’ונסון וכרים עבדול ג’באר נגד מייקל ג’ורדן וסקוטי פיפן. ישנו כמובן גם קרב על הקווים- פיל ג’קסון נגד פט ריילי.

לפני שנפתח את סדרת הגמר, נציג את סיפורן של שתי הקבוצות הענקיות האלה, או במילים אחרות: “עלייתן לשלטון”.

שיקגו 1996- רקע:

שיקגו בחרה את מייקל ג’ורדן בבחירה  השלישית בדראפט 1984, אבל רק ב- 1991 היא זכתה באליפות הראשונה שלה בעזרת המאמן פיל ג’קסון שהנהיג את התקפת המשולש, ולימד את ג’ורדן לפרגן לחבריו. גם בשתי העונות שלאחר מכן הבולס שלטו בליגה, והשלימו שלוש אליפויות רצופות.

לאחר עונת 1992/3, ג’ורדן הדהים את העולם והודיע על פרישה מכדורסל. אחרי שעבר לשחק מעט בייסבול, ג’ורדן החליט לחזור באמצע עונת 1995.

הבולס אומנם לא הצליחו לזכות באליפות ב- 95′, אבל בעונת 1995/6 באה עונת השיא שלהם. הבולס דרסו את הליגה עם המאזן הטוב ביותר בכל הזמנים בעונה הסדירה- 72 נצחונות מול עשרה הפסדים בלבד. בגמר של 1996 הם ניצחו את סיאטל סופרסוניקס (לימים אוקלהומה סיטי ת’אנדר) של שון קמפ וגארי פייטון וזכו באליפות מדהימה.

בשנת 96′ שחקני הבולס השיגו כמעט כל תואר אפשרי: אייר ג’ורדן היה ל- MVP של העונה, האולסטאר והגמר, פיל ג’קסון היה מאמן העונה וטוני קוקוץ’ היה השחקן השישי. בנוסף, ג’ורדן ופיפן נבחרו לחמישיית העונה, כשלחמישיית ההגנה הצטרף אליהם דניס רודמן.

לוס אנג’לס לייקרס 1987- רקע:

לפני עונת 1979- 1980 הלייקרס בחרו בבחירה הראשונה בדראפט את ארווין (”מג’יק”) ג’ונסון, שחבר לכרים עבדול ג’באר. מג’יק ניצח ללייקרס את סדרת הגמר, כשהחליף במשחק מכריע את עבדול ג’באר הפצוע בעמדת הסנטר (!) וכיכב גם בעמדה זו בדרך לתואר ה- MVP של הגמר כבר בעונתו הראשונה בליגה.

האליפות הזו הייתה תחילתה של קבוצת השואו-טיים, והלייקרס זכו בחמש אליפויות בשנות השמונים. המרשימה שבהן היתה זו של עונת 1986/7, בה ניצחה את בוסטון 4- 2 בגמר. מג’יק היה באותה עונה ה- MVP של העונה ושל הגמר.

מהלך הסדרה

משחק 1

אין צורך לציין שהאולם היה מלא עד אפס מקום במשחק הראשון של סדרת הגמר של כל הזמנים (מה שיימשך לאורך כל הסדרה). הצגת השחקנים של שיקגו החלה, וכשהגיע “מספר 23- מייקל ג’ורדן” הקהל שאג.

שיקגו 96′ פתחה עם ג’ורדן, פיפן, רודמן, רון הארפר ולוק לונגלי בחמישייה שתלווה אותנו לאורך הגמר. פט ריילי העלה את מג’יק ג’ונסון, עבדול ג’באר, ג’יימס וורת’י, ביירון סקוט ו- אייסי גרין בחמישיית לייקרס 87′.

המשחק התחיל. שיקגו פתחה מעט מבולבלת, ואיבדה את הכדור יותר מדי פעמים בתחילת המשחק. שתי שלשות של מג’יק ג’ונסון העלו את לייקרס ל- 11- 9. ג’קסון לקח כבר אז פסק זמן ראשון, שלף מהספסל את טוני קוקוץ’, והבולס חזרו למשחק בגדול עם ריצת 12- 0 בדרך ל- 21- 11. עבדול ג’באר קלע כמה נקודות רצופות שעזרו ללייקרס להתקרב, אך הרבע הראשון נגמר ב- 26- 22 לשיקגו.

את הרבע השני הלייקרס פתחו טוב, ואף חזרו להוביל, אבל הבולס הגיבו מייד, ושלשות גדולות של סטיב קר וג’ורדן הפכו את התוצאה והחזירו להם את היתרון, שנשמר עד סוף המחצית הראשונה. לג’ורדן היה זה רבע שני נהדר והוא קלע את רוב הנקודות של הבולס ברבע. 54-  47 לשיקגו 96′ במחצית.

המחצית השנייה של המשחק הראשון נפתחה. הרבע השלישי לא שינה הרבה, ושיקגו סיימה גם אותו בפלוס 7- 71- 64.

הרבע הרביעי נפתח, וגם הוא לא הביא עמו בשורות מיוחדות ללייקרס. שיקגו 96′ שמרה על יתרונה בחוכמה ולא נתנה ללייקרס להתקרב יותר מדי. 104- 95 לבולס בסיום. 1- 0 לשיקגו.

בלטו בשיקגו: ג’ורדן 38 נקודות (6 ריבאונדים, 6 אסיסטים), פיפן 19 נקודות, הארפר וטוני קוקוץ’ 10 כל אחד, רודמן 8 (14 ריב’).

הרבו לקלוע ללייקרס: ג’ונסון 34 נקודות (7 ריב’, 13 אס’), עבדול ג’באר 14 נקודות (8 ריב’), ביירון סקוט ו- וורת’י 13 נק’ כל אחד.

משחק 2

המשחק השני נפתח בסערה. שיקגו פתחה פנטסטי את המשחק בעוד שחקני הלייקרס התקשו למצו את הטבעת. 34- 22 לבולס בסוף הרבע הראשון.

פט ריילי שבר את הראש איך לחזור למשחק, אך שום דבר לא הועיל לקבוצתו. הבולס רק הגדילו את ההפרש וסיימו את המחצית עם יתרון 64- 48.

הפסקת המחצית דווקא עשתה משהו ללייקרס 87′. לרבע השלישי הם עלו כקבוצה אחרת לגמרי, והלהיבו את הקהל עם שיתוף פעולה טוב מתמיד בין מג’יק לכרים. הלייקרס צמצמו את התוצאה ובסוף הרבע השלישי הם היו רק בפיגור 6- 90- 84 לבולס.

הקאמבק של הלייקרס הושלם בתחילת הרבע הרביעי עם שוויון 92. שיקגו שמה רגל על הגז ואף עלתה ליתרון 8, אך לייקרס חזרו גם מזה ושלשה של ביירון סקוט קבעה 115- 115 והארכה.

בהארכה שיקגו הייתה מעט טובה יותר, מה שהתבטא בשלשה וסחיטת עבירה של סטיב קר, קצת פחות מדקה לסיום. אם זאת, המשחרק הוכרע דווקא על ידי קליעות עונשין, כשרון הארפר מבטיח את הניצחון של שיקגו בשתי קליעות מוצלחות. 129- 126 לשיקגו 96′ בסיומו של משחק מדהים, 2- 0 בסדרה.

הרבו לקלוע לשיקגו: ג’ורדן 39 נקודות, פיפן 24, רודמן והארפר 7 כל אחד.

הרבו לקלוע ללייקרס: ג’ונסון 30 נקודות, עבדול ג’באר 21, וורת’י 17, סקוט 12.

משחק 3

הרבע הראשון היה רבע מצוין של הלייקרס, אבל ג’ורדן עם ג’אמפ-שוטים משוגעים גרם לתוצאה משקרת בסיומו של הרבע הראשון במשחק השלישי- שוויון 25.

ברבע השני נראה היה שהמזל של הבולס נגמר, לפחות למשחק הזה. מחצית גדולה של כרים עבדול ג’באר הובילה ל- 52- 47 ללוס אנג’לס לייקרס 87′ במחצית.

ג’קסון הכניס בחמישייה של הבולס לרבע השלישי את ביל וונינגטון במקום לונגלי בצעד מפתיע, שלא עזר בהרבה לשיקגו. גם וונינגטון לא הצליח לדגדג את עבדול ג’באר, שהמשיך ביכולת המעולה שלו מתחילת המשחק. 80- 72 ללייקרס בסיום הרבע השלישי.

ברבע הרביעי המגמה לא השתנתה, הלייקרס הגדילו בשתי נקודות את יתרונם, ניצחו 110- 100 וצימצמו ל- 1- 2 בסדרה.

הרבו לקלוע ללייקרס: עבדול ג’באר 34 נקודות (15 ריב’), מג’יק ג’ונסון 27 נק’ (6 ריב’, 8′ אס’), אייסי גרין 15, ג’יימס וורת’י 10.

הרבו לקלוע לשיקגו: ג’ורדן 29 נקודות, פיפן 16, קוקוץ’ 11, רודמן (11 ריב’), הארפר ו- וונינגטון עם 6 נקודות כל אחד.

משחק 4

בתחילת המשחק היה נראה ששיקגו כלל לא התרגשה מההפסד במשחק השלישי. 28- 23 לבולס בסיום הרבע הראשון.

ברבע השני שיקגו נחלשה מעט, אבל ג’ורדן לא נתן ליתרון לברוח. 56- 51 במחצית.

מג’יק ג’ונסון הוביל את הלייקרס בתחילת הרבע השלישי בדרך לשוויון 63. שיקגו לא הצליחה להסתדר עם הפיק-אנד-רולים בין ג’ונסון לעבדול ג’באר, ולייקרס סיימו את הרבע ביתרון ראשון במשחק הרביעי: 81- 80.

המומנטום של לייקרס 87′ נמשך, עד לניצחון קשה, 107- 103 במשחק הרביעי. 2- 2 בסדרה.

הרבו לקלוע ללייקרס: ג’ונסון 26 נקודות, עבדול ג’באר 18, וורת’י 15.

הרבו לקלוע לשיקגו: ג’ורדן 30 נקודות, פיפן 17, רודמן 11.

משחק 5

שיקגו פתחה את המשחק בקצב טוב: 34- 28 בסוף הרבע הראשון.

ברבע השני השיקגו רק הגדילו את הפער, בעיקר בזכות הגנה טובה, 60- 49 לשיקגו במחצית.

פט ריילי כבר ראה איך המשחק בורח לו מהידיים. מה שבאמת קרה. הבולס חגגו ברבע השלישי ואף הכפילו את הפער מהמחצית. הלייקרס הצליחו לצמצם ל- 15 הפרש, אבל אז הקלעי שלה, ביירון סקוט, נפצע. סקוט ניסה לחדור בין דניס רודמן ללוק לונגלי מהבולס, אך הוא נכנס עם הראש בתולעת, ומצא את עצמו על הרצפה. סקוט פונה מן הפרקט ולא חזר לשם עד סוף המשחק.

ללא סקוט הלייקרס אומנם לא הרימו ידיים, אבל נראה היה שנגמר להם הכוח, ושאין להם סיכוי לנצח את המשחק. 87- 72 לשיקגו בסיום הרבע השלישי ו- 112- 95 בסוף המשחק. 3- 2 לשיקגו 1996 בסדרה. עוד ניצחון אחד- וג’ורדן אלוף כל הזמנים.

הרבו לקלוע לשיקגו: ג’ורדן 41 נקודות, פיפן 19, לונגלי וקוקוץ’ 11, רודמן 7 (16 ריב’).

הרבו לקלוע ללייקרס: מג’יק ג’ונסון 25 נקודות (7 ריב’ ואס’), עבדול ג’באר 20 (9 ריב’).

משחק 6

לייקרס 87′ פתחה באופן מלהיב את המשחק השישי. קבוצתו של פט ריילי לא רצתה ללכת הביתה כבר מהרגע הראשון של המשחק. היא סיימה את הרבע הראשון ביתרון 31- 22 ברשות הצמד מג’יק וכרים.

ביירון סקוט הפצוע ישב על הספסל וראה את קבוצתו נלחמת מול שיקגו הגדולה. 58- 47 ללייקרס 87′ במחצית.

מג’יק נתן נקודות גדולות וריגש את הקהל מחדש. השואו-טיים חזר. 84- 70 ללייקרס של שנות השמונים בסיום הרבע השלישי.

שיקגו הצליחה לחזור למשחק ברבע הרביעי בזכות רבע ענק של אייר ג’ורדן. כשהפער של הלייקרס עמד על שלוש נקודות בלבד, 20 שניות לסיום, כל הקהל נעמד על הרגליים. האם הסדרה תסגר בשישה משחקים ושיקגו תהיה אלופה?

הכדור אצל מג’יק ג’ונסון שמוסר לכרים עבדול ג’באר. מג’יק נכנס לצבע, מטעה את רון הארפר וזורק בקפיצה לאחור. הכדור נכנס באופן חלק, לייקרס מנצחת 106- 101 במשחק לוחמה אדיר. 3- 3 בסדרה, הולכים למשחק שביעי ומכריע.

הרבו לקלוע ללייקרס: מג’יק ג’ונסון עם טריפל-דאבל- 22 נקודות (14 אס’, 12 ריב’), עבדול ג’באר 17 (11 ריב’), וורת’י 14.

הרבו לקלוע לשיקגו: ג’ורדן 30 נקודות, פיפן 15, רודמן 13 (13 ריב’).

משחק 7

כל הטורניר שלנו מתנקז למשחק השביעי והמכריע של סדרת הגמר. בתום 48 דקות אלה נדע מי תהיה האלופה של כל הזמנים.

המשחק התחיל בריצת 7- 0 של הבולס, 5 מתוכן של אייר ג’ורדן ושתיים של פיפן. לייקרס היו בהלם מהפתיחה המסחררת, וריילי הזעיק פסק זמן. הלייקרס חזרו הרבה יותר מרוכזים, ואחרי 5 דקות של משחק התוצאה היתה רק 14- 12 לשיקגו. הלייקרס המשיכו לנשוף בעורפה של שיקגו עד לשוויון 25. ג’ורדן קלע שלשה מטורפת על הבאזר, 28- 25 לשיקגו 96′ בסיום הרבע הראשון.

לייקרס לחצה בתחילת הרבע השני, אך שיקגו שמרה על מרחק סביר בעזרת בלוק בלתי נשכח של דניס רודמן על כרים עבדול ג’באר, שלאחריו באה הטבעת 360 מטורפת של ג’ורדן. האוהדים של הבולס קפצו מאושר. המומנטום של הבולס נמשך עד ל- 54- 49 במחצית.

ג’יימס וורת’י פתח את המחצית השניה עם שתי הטבעות מרהיבות רצופות, אך שיקגו החזירה עם שתי שלשות, אחת של ג’ורדן ואחת של פיפן. מג’יק ג’ונסון הוביל את הלייקרס ביחד עם וורת’י ששיחק מצוין, אבל עבדול ג’באר הראה סימנים של חולשה וממש לא היה בשיאו. רודמן ניצל את חולשתו כדי להציג משחק נהדר, כמו גם לוק לונגלי ששיחק טוב בהרבה מבדרך כלל. 80- 74 לשיקגו 96′ אחרי 36 דקות.

הרבע האחרון של הטורניר שלנו נפתח. פט ריילי הבהיר לשחקניו שלסגור את פער 6 הנקודות זה אפשרי. שחקני הלייקרס עלו לשחק אופטימיים מתמיד, כמו גם ביירון סקוט שהחליט לעלות למשחק למרות שעוד לא הבריא לחלוטין מהפציעה ולסכן את עצמו לטובת הקבוצה שלו.

העלייה של סקוט למגרש הייתה משתלמת. שתי שלשות רצופות שלו הלמו בבולס והשאירו אוהדיה פעורי פה. שוויון 80, הכל פתוח.

פיל ג’קסון הזעיק פסק זמן, והבולס חזרו למשחק בריצת 14- 5 ברשות מייקל ג’ורדן כמובן. פסק הזמן שריילי לקח לא ממש עזר ללייקרס, ושיקגו שמרה על היתרון שלה עד לסוף המשחק. 106- 97 לשיקגו בסיום המשחק השביעי והמכריע.

 הרבו לקלוע לשיקגו: ג’ורדן 31 נקודות, פיפן 19, קוקוץ’ 14, רודמן 9 (15 ריב’).

הרבו לקלוע ללייקרס: ג’ונסון 25 (7 ריב’, 12 אס’), עבדול ג’באר ו- וורת’י 16 כל אחד.

4- 3 לשיקגו בסדרה בלתי נשכחת. הרבה בזכות מייקל ג’ורדן- ה- MVP של הטורניר ושל הגמר שלנו, שיקגו בולס 1996 היא הקבוצה הגדולה בכל הזמנים.

בסופם של שני הגמרים של האזורים נשאר עם שתי הקבוצות הטובות בכל הזמנים, אחת במזרח ואחת במערב. מה יהיה הגמר של כל הזמנים? את זאת נגלה כבר היום.

נפתח עם הגמר של האזור המזרחי.

גמר המזרח:

שיקגו בולס 1996 - בוסטון סלטיקס 1986

ג’ורדן נגד לארי בירד בקרב על הגמר.

לקבוצה של ג’ורדן, עם המאזן הטוב בכל הזמנים בעונה הסדירה (10-72), מחכה המשוכה הגבוהה ביותר עד כה. עלייה לגמר כלל לא בטוחה ומובנת מאליה. הקו הקדמי הסלטיקס של שנות ה-80 טובים מהבולס, דבר שעלול להשפיע באופן משמעותי על הסדרה, ואף לקבוע הפתעה אם שיקגו לא תעלה לגמר. נצחונות די קלים כמו שהיו לבולס על דטרויט 2004 בשלב הראשון ועל דטרויט 89′- 90′ בשלב השני, לא יהיו פה. בפעם הראשונה בטורניר, שיקגו תצטרך להזיע בכדי לעלות, והרבה.

בצד השני של גמר המזרח, לבוסטון 1986 הייתה דרך מעניינת לא פחות. בסיבוב הראשון של הטורניר היא הביסה את ניו יורק של שנת 1994, אך בשלב השני חיכתה קבוצה שכמוה, גם היא מההיסטוריה של הסלטיקס, רק זו משנות השישים של ביל ראסל. שם בוסטון 86′ כמעט ואיבדה את הסדרה, אבל הרבה מזל וקור רוח עזרו לה לקבוע דייט עם שיקגו בקרב על אליפות המזרח ועל הכרטיס הראשון לגמר הגדול.

מהלך הסדרה

גמר המזרח נפתח במשחק ראשון דרמטי, כשסל ניצחון אופיייני של מייקל ג’ורדן (סל ועבירה מחצי מרחק בלי להתחשב כלל בדני איינג’), הבטיח לבולס ניצחון בשתי נקודות הפרש.

הלחץ של בוסטון במשחק השני לא הספיק לה, והיא נכנעה שוב לשיקגו, שניצחה בהפרש של 13 נקודות, בעיקר בזכות ג’ורדן (42 נקודות) ופיפן (28 נקודות).

הסלטיקס תיקנו את הטעויות שלהם במשחק השלישי, וניצחו בעזרת טריפל-דאבל ענק של לארי בירד ומשחק קבוצתי אדיר של הקבוצה כולה. רק 1-2 לשיקגו.

שיקגו הובילה לאורך כמעט כל המשחק הרביעי בסדרה, אבל מי שהציל את הסלטיקס היה דווקא ביל וולטון שעלה מהספסל. וולטון התפוצץ גם בהתקפה (29 נקודות) וגם בהגנה (עצר את דניס רודמן על 3 נקודות בלבד), ועזר במשחק שיא שלו להשוות את הסדרה ל- 2-2 ולהפוך אותה לסדרה פתוחה לחלוטין.

במשחק החמישי הבולס הזכירו לסלטיקס שגם להם יש שחקן שישי מצוין משלהם- קוראים לו טוני קוקוץ’. הקרואטי קלע 20 נקודות, חצי מהן ברבע הרביעי. 2-3 לשיקגו בסדרה.

המשחק השישי היה משחק חלש של ג’ורדן. גם אני לא מאמין שאני אומר את זה. טוב, אתם יודעים- הכל יחסי, אחרי הכל ג’ורדן קלע 24 נקודות… אבל בכל זאת זה ממש לא הספיק לקבוצתו, ובוסטון ניצלה את יכולתו הלא טובה (יחסית) כדי לקבוע 3-3.

לפני המשחק השביעי כל הלחץ היה על שיקגו. פיל ג’קסון העביר אימונים מפרכים עם קבוצתו בזמן שלפני המשחק. אגב, ג’קסון כלל לא היה מרוצה מהיכולת של קבוצתו עד אז. הוא דאג להבהיר את זה לשחקניו.

הפסיקו הדיבורים, האורות הודלקו, הקהל שאג והמשחק השביעי של גמר המזרח התחיל.

מהרגע הראשון של המשחק הבולס חזרו להיות הקבוצה הדורסנית שמוכרת לנו. הרבע הראשון נגמר ב- 8 הפרש לבולס, המחצית הסתיימה ב- 14 הפרש לבולס, הרבע השלישי נגמר בפלוס 18 לבולס וברבע הרביעי הם הורידו רגל מהגז, אז התוצאה הסופית הייתה 112- 97 ו- 3-4 בסדרה. בשורה התחתונה: שיקגו בולס 1996 היא אלופת המזרח של כל הזמנים והיא העולה הראשונה לגמר הגדול.

גמר המזרח:

לוס אנג’לס לייקרס 1987 - לוס אנג’לס לייקרס 2000- 2002

לייקרס של מג’יק ג’ונסון וכרים עבדול ג’באר נגד זו של שאקיל אוניל וקובי ברייאנט. לא יכולנו לבקש יותר מזה בגמר המערב.

ללייקרס 87′ הלך יותר חלק עד עכשיו, עם סוויפ קליל על סקרמנטו 2000 בשלב הראשון ו- 4-2 על יוטה של מאלון וסטוקטון בשלב השני.

ללייקרס של שאק וקובי מתחילת העשור הלך כאמור קצת פחות קל, עם נצחונות על פיניקס 93′ ובארקלי בשלב הראשון, ועל סן אנטוניו ברשות דאנקן, ג’ינובילי וטוני פארקר בשלב השני.

מהלך הסדרה

הליקרס של 87′ פתחה יפה את הסדרה, עם ניצחון נאה ב- 12 הפרש. המשחק השני היה מעט יותר מעניין, אבל טריפל-דאבל של ג’ונסון קבע 2-0 ללייקרס של שנות השמונים.

פיל ג’קסון רצה נוכחות כפולה בגמר, לכן המאמן של לייקרס 2000 תיכנן היטב את חלוקת הדקות בין שחקניו, מהשהוביל לניצחון של לייקרס של תחילת העשור במשחק השלישי ולשמירת הסיכויים שלה לעלות לגמר נגד שיקגו.

מג’יק ג’ונסון לא התרשם מהיכולת של שאק, קובי וחבריהם, והשיג טריפל-דאבל שני בסדרה. 3-1 קל ללייקרס 87′, שנמצאת בדרכה לפגישה עם שיקגו וג’ורדן בגמר.

אך זו לא הייתה המילה האחרונה של לייקרס 2000- 2002. שאקיל אוניל הוביל אותם לניצחון עם משחק ענק. הדיזל קלע 30 נקודות והוריד 21 כדורים חוזרים. לאוהדיה של לייקרס 2000- 2002 נשארה תקווה לגמר.

המשחק השישי התפתח במהרה למשחק מרתק. שנייה לסיום ביירון סקוט צלף שלשה נהדרת והוביל את המשחק להארכה.

בהארכה הספיקה כל קבוצה לקלוע 20 נקודות, עד ששתי קליעות עונשין של ג’יימס וורת’י ניצחו ללייקרס 87′ את המשחק ואת הסדרה בכלל. 4-2, אליפות מערב והעפלה לגמר נגד שיקגו 1996. כל זה הולך ללייקרס 1987.

לסיכום: לוס אנג’לס לייקרס 1987 נגד שיקגו 1996 בגמר הגדול!

ניפגש בגמר בקרוב…

-האירועים המתוארים בכתבה לא התרחשו במציאות-

חצאי גמר המערב:

לוס אנג’לס לייקרס 1987 - יוטה ג’אז 1998

לייקרס:

למה מגיע לה לעלות לגמר המזרח? בגלל הסגל הנוצץ ברשות מג’יק וכרים ובגלל השואו- טיים שהקבוצה הזאת נתנה (כמעט) בכל משחק ומשחק.

יוטה:

למה מגיע דווקא לה לעלות לגמר המזרח? כי קל לאהוב את מאלון וסטוקטון; כי היה מגיע לה לזכות באליפות (או שתיים), אבל ג’ורדן מנע ממנה. הגיע הזמן להחזיר ליוטה את הכבוד המגיע לה.

מהלך הסדרה

הסדרה נפתחה בקצב מטורף. במץ’-אפ בין מג’יק-כרים נגד מאלון-סטוקטון ניצחו הצמד של לייקרס, כששתי הקבוצות קולעות ביחד 259 נקודות. כאמור, 1-0 ללייקרס.

גם המשחק השני עמד בציפיות הגבוהות, שלא כמו קארל מאלון וג’ון סטוקטון. 16 נקודות ו- 13 נקודות בהתאמה לכוכבי הג’אז, שניהם באחוזים נמוכים. הקלע המוביל של יוטה היה דווקא ג’ף הורנאסק, עם 20 נקודות. במשחק שכזה הג’אז פשוט לא יכלו לנצח, ואכן הלייקרס ניצחו ב- 14 הפרש ועלו ל- 2-0 בסדרה.

המשחק השלישי התפתח במהרה למשחק צמוד ומרתק, שנגמר עם שלשת ניצחון ממרחק גדול של ג’ון סטוקטון, 2 שניות לסיום. הג’אז מצמצמים ל- 1-2.

המשחק הרביעי היה משחק שכולו של הצמד של הלייקרס. 28 ו- 15 כדורים חוזרים לעבדול ג’באר, 27 נקודות ו- 16 אסיסטים למג’יק ג’ונסון. 3-1 ללוס אנג’לס לייקרס.

34 נקודות של מאלון הובילו את יוטה לניצחון במשחק החמישי וצמצום ל- 2-3 בסדרה.

היה ברור כשמש שזו ממש לא המילה האחרונה של הלייקרס. בסוף התברר שההיפך. יוטה ‘98 סיימה את דרכה בטורניר שלנו עם הפסד ב- 7 הפרש. לוס אנג’לס לייקרס 1987 מנצחת 4-2 בסדרה ועולה לגמר המערב שלנו.

סן אנטוניו ספרס 2007 - לוס אנג’לס לייקרס 2000- 2002

סן אנטוניו:

למה מגיע לה להתחרות מול לייקרס ‘87 בגמר המערב? בגלל הלחימה ושיטת המשחק הגאונית, שהובילו אותה לבלוט דווקא בזמן שהיא לא הייתה טובה בהרבה משאר הקבוצות בליגה.

לייקרס:

למה מגיע לה לקבוע גמר מערב כלל לייקרסי? בזכות שאק וקובי והכימיה שהיתה ביניהם, לפחות על המגרש; בזכות פיל ג’קסון, בלי ספק אחד המאמנים הטובים ביותר אי פעם.

מהלך הסדרה

הספרס לוקחים את המשחק הראשון בזכות הגנת ברזל, אך לייקרס משווים בזכות יכולת פנומנלית של שני כוכביה. 1-1 בסדרה.

סן אנטוניו לא מוותרת לרגע, ועולה ל- 2-1 בזכות סל ניצחון של רוברט הורי הבלתי נגמר, ובזכות ערב קליעה נהדר של מנו ג’ינובילי, שקלע 30 נקודות באחוזים מצוינים מכל הטווחים. פיל ג’קסון תופס את הראש ולא מאמין. הלייקרס בצרות.

למרות הפתיחה החלשה של הסדרה, הלייקרס ניצחו את המשחק המשחק הרביעי, תוך הפגנת נחישות יוצאת דופן. הניצחון שהביא ל- 2-2 שינה משהו אצל הלייקרס, ובמשחק החמישי הם ביצעו מהפך בסדרה כשדרסו את הספרס ב- 22 הפרש. קובי הצעיר הפגיז 40 נקודות במשחקו הטוב עד כה בטורניר, 30 נקודות של טוני פארקר לא הספיקו לסן אנטוניו.

לספרס זה כבר היה מאוחר מדי. לא היו להם הרבה סיכויים מול לייקרס שחזרו לעניינים מהר מאוד לסדרה. רק ברבע הרביעי של המשחק השישי הלייקרס הורידו רגל מהגז, והמשחק הסתיים בניצחון צהוב-סגול ב- 15 הפרש ו- 4-3 ללייקרס בסדרה. אחרי שיקגו 1996 במזרח, המאמן פיל ג’קסון יהיה גם בגמר המערב.

לסיכום: לוס אנג’לס לייקרס 1987 נגד לוס אנג’לס לייקרס 2000- 2002 בגמר המערב.

ניפגש בקרוב עם הגמרים האזוריים.

-האירועים המותוארים בכתבה לא התרחשו במציאות-

אפשר לשכוח שהקמפיין של הנבחרת עד עכשיו היה כושל. המהפך שעשתה הנבחרת הוא פשוט בלתי נתפס. זה מסוג אירועי הספורט שאי אפשר להסביר כיצד התרחשו. כאן נאמר מוטיבציה, באתלטיקה היו אומרים סמים. מה שקרה לנבחרת שלנו הוא נס ספורטיבי. אם יש ניסים ספורטיביים זה אחד מהם.

באמת מוזר שדווקא אחד הקמפיינים הפחות טובים של הנבחרת נגמר בצורה שכזאת. לדעתי המוטיבציה האדירה של השחקנים באה מההבנה שלהם שהפעם, הסיכויים לעלות דרך ההזדמנות האחרונה קטנים מבעבר. אחרי הכול- מלאי הניסים שלנו מוגבל. או שלא.

רק שבעה שחקנים קלעו לנבחרת, עוד שלושה שיחקו אך לא קלעו. שבעת השחקנים הללו הם שבע הנשמות של הנבחרת.

אני עדיין חושב שעבר זמנו של צביקה שרף. אני לא חושב שהוא זה שהעלה את ישראל במו ידיו לאליפות אירופה. אבל אני כן חושב שהנס שאירע הגיע לו, אחרי מזל הביש שהיה לו עם מכבי תל אביב העונה. כוח צביקה עדיין לא תם.

נבחרת ישראל באליפות אירופה. שוב: נבחרת ישראל באליפות אירופה. הייתם מאמינים לי אם הייתי אומר לכם את זה אתמול? ועכשיו- אתם מאמינים?

 ותודה לטורקיה.

חצאי גמר המזרח: 

שיקגו בולס 1996 – דטרויט פיסטונס 1989- 1990 

עוד מפגש של שיקגו מול דטרויט. והפעם: רודמן נגד רודמן… 

שיקגו:

אין צורך להזכיר לכם למה מגיע לשיקגו של ג’ורדן להגיע לגמר המזרח. 

דטרויט:

למה מגיע לבד בויז לעלות? כי הגיע הזמן לכפר על כל העוונות שעשו לאייזיאה לאורך השנים. אופס, לא היו כאלה… טוב, גם בשביל שיהיה עוד קצת צבע בגמר המזרח. 

מהלך הסדרה 

עוד לפני המשחק היה ידוע שיש שחקן אחד שבוודאות יעלה לגמר המזרח: קוראים לו דניס רודמן. אבל בכל זאת, רוב תשומת הלב הופנתה לאייזיאה תומאס, שפגש את האדם השנוא עליו ביותר עלי אדמות: מייקל ג’ורדן. התכוונתי כמובן שרוב תשומת הלב הופנתה למספר 23, שפתח את הסדרה בסערה, עם 38 נקודות במשחק הראשון ו- 50 נקודות במשחק השני. שיקגו ניצחה פעמיים ב- 12 הפרש והיה נראה ששום דבר לא יעצור בעדה. אבל יום נהדר של דניס רודמן ניצח לפיסטונס את המשחק השלישי והשאיר אותם בחיים (למרות שלבולס יש גם רודמן משלהם, אבל הוא היה קצת מבולבל לנוכח יכולתו של הוא עצמו, רק מלפני כמה שנים). הבולס עדיין לא שבעו, אז הם ניצחו את המשחק הרביעי ב- 15 הפרש.

לאחר המשחק דניס רודמן מדטרויט עורר שערורייה כשטען שהשופטים נותנים יחס מועדף לדניס רודמן משיקגו רק בגלל שהוא משחק לצד מייקל ג’ורדן. אם זאת, לאחר המשחק החמישי, בו דטרויט צמצמה ל- 3-2 בזכות שלשה מנצחת של ג’ו דיומארס, שני הרודמנים החליטו לעשות סולחה ביניהם במסיבת עיתונאים מתוקשרת, וגם בעזרת זה ששניהם לא יופיעו למשחק השישי בסדרה. היעדרותם של התולעים לא השפיעה בהרבה על המשך הסדרה, הבולס ניצחו בהפרש כמספר חולצתו של ג’ורדן ועלו לגמר המזרח עם 2-4 בסדרה. 

בוסטון סלטיקס 1959- 1966 – בוסטון סלטיקס 1986 

בוסטון נגד בוסטון… 

בוסטון 59′- 66′:

למה מגיע לה לעלות לפגוש את שיקגו וג’ורדן בגמר המזרח? כי היא הקבוצה שזכתה במספר האליפויות הרצופות הרב ביותר; כי הם (ובעיקר ביל ראסל) הפכו את ווילט צ’מברליין לסוג של לוזר; כי הם לא היו קבוצה ששווה 8 אליפויות ברצף, והם בכול זאת עשו את זה. 

בוסטון 86′:

למה מגיע לה לעלות לגמר המזרח מול שיקגו? כי היה לה את הטריו הקדמי בירד-מקהייל-פריש; כי בנוסף לשלושת הכוכבים ובראשם בירד, היה לה צוות מסייע משובח שכלל את דניס ג’ונסון, דני איינג’ וביל וולטון שעלה מהספסל. 

מהלך הסדרה 

מראש היה ידוע שלקבוצה שזכתה במספר האליפויות הגבוה ביותר ב- NBA תהיה נציגות בגמר המזרח של הטורניר שלנו. השאלה מי זאת תהיה.

הסדרה נפתחה במשחק צמוד ביותר, אבל בסופו של דבר העבירות הקריטיות שראסל סחט ברבע הרביעי העניקו לקבוצה משנות ה- 60 את היתרון בסדרה. בירד, מקהייל ופריש החזירו את ביל ראסל לקרקע, כאשר האחרון עצר את ראסל על 14 נקודות בלבד. מטווח שלשות של לארי בירד ברבע הרביעי העניק לבוסטון 86′ ניצחון משכנע ו- 1-1 בסדרה. בירד השכיל להפוך את התוצאה בסדרה, בעזרת 35 נקודות אישיות והרבה מנהיגות במשחק השלישי.

במשחק הרביעי פריש יצא ב- 6 עבירות כבר באמצע הרבע השלישי, וביל ראסל ניצל את זה כדי לחגוג מתחת לסלים ולהעניק במו ידיו את הניצחון לבוסטון 59′- 66′ ולהשוות את הסדרה ל- 2-2.

במשחק החמישי הניצחון כבר היה בכיס של בוסטון של ראסל, כשבאמצע הרבע הרביעי הם הובילו ב- 10 הפרש, אבל השחקנים המשלימים של בוסטון 86′ עשו את ההבדל ואת המהפך. הפעם ראסל מצא את עצמו עם הזנב בין הרגליים.

המשחק שישי היה משחק שהתעלה לרמה גבוהה מאוד. בוסטון 86′ שיחקו כדורסל יפה לעין והובילה ברוב שלבי המשחק.עד שהגיעו 24 השניות האחרונות של המשחק. התוצאה היתה 109-110 לטובת בוסטון 86′, לאחר ליי-אפ קליל של מקהייל. הכדור היה בידיו של בוב קוזי מבוסטון של שנות ה- 60. הוא משך את הזמן, שנייה אחר שנייה. 4 שניות לסיום, ראסל לא היה פנוי בצבע. הייתה לקוזי אפשרת לנסות לזרוק על פרצופו של דניס ג’ונסון, אבל הוא בחר למסור לסם ג’ונס. ג’ונס ביצע הטעיה וזרק במהירות. הכדור נכנס באופן חלק לסל, בוסטון של ביל ראסל חגגו ניצחון ו- 3-3 בסדרה.

במשחק השביעי הייתה ידה של בוסטון 59′-66′ על העליונה, אך ביל ראסל נכנס לבעיית עבירות מוקדמת וירד לספסל לדקות ארוכות. בוסטון 86′ ניצלה זאת היטב.

ברבע הרביעי ביל ראסל חזר למשחק, למרות חמשת עבירותיו, ובעזרתו בוסטון 59′-66′ חזרה למשחק ואף חזרה להוביל, 3 דקות לסיום.3 דקות לסיום, הכדור אצל ביל ראסל, שנכנס בכול הכוח לסל ומטביע הטבעה אדירה על רוברט פריש. אך שריקה של השופט שמה קץ לחגיגותיה של בוסטון 59′-66′. עבירת תוקף של ראסל, שיורד לספסל. בלעדיו בוסטון התפרקה ב- 3 דקות והפסידה את המשחק ב- 5 הפרש.

3-4 לבוסטון 1986, שעולה לגמר המזרח מול שיקגו 1996. ניפגש בקרוב עם חצאי גמר המערב המרתקים.

-האירועים המתוארים בכתבה לא התרחשו במציאות-