לראות ולא להאמין » מכבי ת”א
קפוץ לניווט

תסתכלו על זה, ותראו אותנו דצמבר 30, 2008

מאת shkob1 ב : אלימות, מכבי ת"א , 7תגובות

זהו מכתב שכתב אחי לאגודת מכבי ת”א בעקבות אירוע שהיה לפני שבוע וחצי. לקרוא, ולא להתפלא.

שלום רב

שמי ____.
יחד עם אחי הצעיר שחר, אנו מנויים של הקבוצה מעל עשר שנים ונוהגים לפקוד את משחקי הקבוצה בקביעות בחמש עשרה השנה האחרונות בבית ובחוץ.
ברצוננו לשתף אתכם בתקרית מצערת שארעה במשחק האחרון בו היינו.
כמדי שבת אנו נוהגים להכנס לאצטדיון דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה
כבר התרגלנו שמדי שבת אנו מוצאים שמקומותינו נתפסו על ידי אדם כזה או אחר. וגם בשבת זו, המקום (שער 8, _________) נתפס על ידי אב ובנו.
פנינו אל האב בבקשה שיפנה את מקומו, אך נתקלנו בסירוב מוחלט

אנו כבר מתורגלים בשגרה מעין זו, לכן פניתי לסדרנית למטה לעזרה. ניסיונותיה לשכנע את אותו אדם לפנות את כסאו עלו בתוהו ולא נותרה ברירה אלא לקרוא לשוטר.
השוטר הצליח להקים בסופו של דבר את האב הסורר וילדו ממקומותינו, אך תוך כדי התנצלות על כך ש”מה לעשות, יש אנשים קטנוניים”
(קטנוניים הם אלו שרוצים לשבת במקומות המסומנים…)
מאותו רגע שהאב קם, החל לקלל ולגדף בשפה שלא אחזור עליה מפאת גודל הבושה.
לאחר שקם האב, התיישב מאחורנו עם בנו, תוך שהוא מקלל ומאיים עלינו דקות ארוכות (השוטר נעלם מהאזור עוד לפני) ומתאר לנו מה יעשה לנו כשיגמר המשחק
תקרית זו העלתה בנו תחושת קבס ופחד כאחד.
רצינו לקום וללכת באותו רגע, ורק תחושת הכבוד הפגוע השאירה אותנו נטועים בכיסאנו
ראשית הרגשנו שאנו ממש נתונים בסכנה, שהשוטרים והסדרנים מתרפסים בפני הקהל האלים ושנית, שלאף אחד לא אכפת אם אחרי שקנינו כרטיס, אכן נזכה לשבת במקום המגיע לנו

אחי ואני אוהבי ספורט אמיתיים, הולכים אחרי הקבוצה שנים רבות.
ללא קשר לתוצאות במגרש, אין אנו מקללים ומעולם לא התנהגנו באלימות
אנו מצפים מכם, מועדון הכדורגל, לקחת אחריות ולטפל באלימות מהשורש! זו -ולא אחרת- היא הסיבה העיקרית לנטישת הקהל את המגרשים.

לפני כשנה הפכתי גם אני לאב. כאשר אני מדמיין את בילויי השבת עם בני לכשיגדל,
אני סמוך ובטוח כי לא אלך איתו לראות כדורגל באווירה כזו.
אנחנו מצפים מכם לעשות ולשנות. אחרת הקהל שיישאר הוא הקהל האלים, זה שלא אכפת לו לקלל, להרביץ ולגרום לכם להוציא כסף בועדות המשמעת.
פגועים וכועסים

שחר ו___ קוברינסקי

מיותר לציין כי מכתבנו לא נענה עד כה, נתון לא מפתיע בפני עצמו.

שבוע טוב,

שחר

הלחץ. האדרנלין. הלב. דרבי נובמבר 23, 2008

מאת shkob1 ב : דרבי, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , תגובה אחת עד כה

כשהייתי קטן הלכתי למשחקי כדורגל מעטים בלבד. כשאתה ילד, אתה סופג את תרבות הכדורגל מהמשפחה הקרובה אליך. אח שלי היה (ועדיין) אחד האנשים הקרובים אלי ובתור אח קטן הייתי המעריץ מספר אחת שלו. בכל סוף שבוע הייתי מתבונן בו ובאחד החברים הטובים שלו מתכוננים למשחק של מכבי והייתי מקנא. רציתי גם אני את היכולת ללכת לבד למשחק. לעזוב את ההורים לשעתיים שלוש ולהיות חלק ממשהו גדול ממני. מקהילה גדולה עם מטרה משותפת אחת. לקפוץ בגול. כמובן שאז לא הסתכלתי על זה ככה. לעזאזל, אז בכלל לא הבנתי כלום בכדורגל.

ה”חינוך” של אחי נשא פרי אי שם בשנת 91/2 בדרבי התל אביבי. בכלל לא היינו בבית, אלא היינו בחופשה באילת. ההיצמדות של אחי לטלויזיה משכה גם אותי. אמנם המלון היה מצוין, הבריכה היתה מרשימה, הפעילות לילדים היתה מושלמת, אבל כשאח שלי הגדול מתעלם מכל זה ומחליט להיצמד לטלויזיה 14 אינץ’ היחידה במלון, אני לא יכול להתעלם. אני יכול לרשום פה על מהלך המשחק, על הגולים של דריקס ועל ההשפלה של הפועל, אבל האמת היא שהתאהבתי ברגשות. רציתי להרגיש באותו יום בדיוק איך שאח שלי הרגיש. את האדרנלין והלחץ האדיר לפני המשחק. את האכזבה מכל החמצה ובטח, את השאגה הענקית אחרי הגול.

“אוהב כדורגל” לא יבין זאת. אבא שלי טוען לא פעם שאחרי שהוא ראה משחק של מנצ’סטר יונייטד זה יהיה בזבוז אדיר של זמן לראות את האנשים הזוחלים האלה, אלה שמקבלים כמויות של כסף ובתמורה משקיעים המון בבגדים, מועדונים והימורים.  “זה לא כדורגל” הוא אומר וצודק. בין אוהב הכדורגל לאוהד יש קשר מקרי בהחלט. עכשיו מגיע הרגע האולטימטיבי שלנו. של האוהדים. המאבק עם המסורת הכי גדולה בספורט הישראלי. עם השנאה הכי גדולה שיש. עם הרצון הכי גדול לקום למחרת בבוקר עם חיוך על הפנים. צהוב מול אדום. מכבי מול הפועל.

יש בדיוק שני מצבים שאוהד יכול להימצות  בהם אחרי הדרבי: עילוי או השפלה, אבל לפניו ובמהלכו, זו רכבת הרים אדירה של רגשות. שבועיים לפני זה מתחיל, כשהתקשורת מתחילה לדבר על זה. הכרטיסים נחטפים, אדומים וצהובים כאחד. הלחץ מתחיל. אתה דווקא מצליח לעבוד וללמוד אבל יש משהו ברקע. משהו שממש מטריד אותך. בשבוע שלפני מתחילים לדבר על משחקי עבר. ראיונות מטופשים עם שחקנים. הרכבים. כל שחקן פצוע מטריד אותך יותר. פתאום שלושה ימים לפני אתה מתחיל להיות חסר מנוחה. כל רגע של שקט גורם לך לחשוב על מערכים.  בין ארוחה משפחתית אחת לשניה אתה חושב על יציאה קדימה של המגנים. לא יותר מדי כדי שורמוט לא יישאר חופשי.

ואז זה מגיע. הדרבי התל אביבי. בין אם אתה רואה בבית (משחקי חוץ) ובין אם בבלומפילד. כשהשחקנים עולים אתה כבר יודע שמפסידים. רואים על יחיאל, הוא נראה לא בטוח בעצמו. אתה יודע שתבוא הטעות בהגנה ואתה יודע שאיזה אבוטבול אחד ינצל אותה. אתה כבר נהיה מריר על ההרכב. אתה כבר עצבני על קמנאן. אתה מחכה לשריקת הפתיחה כמו ליריית זינוק. נשימה עמוקה. ריכוז מקסימלי. לזה חיכית כל השנה. ואז…

איזה לחץ… שיהיה בהצלחה!

שבוע טוב,

שחר

זיכרון קצר, אהבה ארוכה נובמבר 4, 2008

מאת shkob1 ב : אבי נמני, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , 2תגובות

 הבלוג חזר מתאילנד. היה מוצלח ביותר, תודה ששאלתם.

 איזה ענף אכזרי זה הכדורגל. בשבת האחרונה הלכתי עם חברה שלי למשחק של מכבי נגד קריית שמונה, נכון, לא המשחק הראשון המושלם בשבילה, אבל חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לניצחון עם כמה שערים. אז חשבתי. קהל אוהדי הכדורגל הוא האורגניזם החי בעל הזיכרון הקצר ביותר על פני כדור הארץ. מקדים רק במעט את עיתונות הספורט. הקהל פותח את המשחק בזמירות תקווה, מגביר אותן לשירים רועמים כשהקבוצה תוקפת גלים גלים ונהיה אדיש כהמשחק נרגע. שריקות הבוז מגיעות  לאחר מחצית מאופסת ועוקבות אחריהן מחיאות כפיים בחזרת השחקנים לדשא. קריאות בוז למשחק משעמם ולאחר הגול לקבוצה השניה קריאות “תתפטר” למאמן ומחיאות כפיים של השפלה בסופו של המשחק. אין זיכרון קצר מזה, אין רכבת הרים רגשית מטלטלת כל כך.

 איזה ענף נפלא זה כדורגל. אחרי תחושת כישלון ופיטורים של מאמן, מגיע פתאום האיש והסמל, מספר 8 צהוב כדי להציל את המצב. טלנובלה שאין טובה ממנה. אם יצליח יתקרב לתואר אלוהים יותר משאי פעם שחקן ישראלי התקרב אליו (ויסלחו לי אלה ששיחקו נגד מראדונה ברמת גן). “מהלך מבריק” כתבו חלק מהעיתונים. “קונספירציה לשמה” כתבו רוב אתרי האינטרנט. אולי אני לא בקיא מספיק בפוליטיקות, אולי אני סתם נאיבי עם אהבה למשחק ולקבוצה, אבל לדעתי ההחלטה למנות את נימני למאמן הוכיחה, כמו גם, ולהבדיל, מינויים של קלינסמן, גווארדיולה ומראדונה עצמו שהכדורגל הוא פשוט משחק של תשוקות, של העם, של אהבה. אלכס שניידר לא חיפש קונספירציות וממש לא נראה לי שהמטרה היא להיפטר מאבי נימני. שניידר פשוט רוצה להצליח. מאוד רוצה. בדרך הוא גם לא רוצה לבזבז המון כסף על מאמן נוסף כשהוא רואה שעושים את זה בכל העולם. זה הכל. 

“מסתבר שלאהבה יש תנאים” הוסיפה אהובתי בתגובה לשלט הקבוע “אין תנאים לאהבה”. דווקא בעניין הזה היא טועה (אני יודע - אמורים להגיד “את צודקת” כל הזמן… הכדורגל הוא חריג). מצבו הטבעי של אוהד כדורגל, כמו שכתב ניק הורנבי בספרו “fever pitch” הוא תסכול. מכבי ת”א היא עדיין הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אך אוהדיה, ואני בתוכם, מתאכזבים שנה אחר שנה ולא מרחמים על האחראים. אוהדי בית”ר ירושלים, לאחר 2 אליפויות קלילות, קראו לראובן עטר להתפטר לאחר אחד המשחקים הטובים ביותר שלהם השנה. אוהדי מכבי חיפה תמיד היו ידועים בתור “אוהדים של הצלחות”. האוהדים פשוט לוקחים ללב. אם הקבוצה שלנו לא רצה על המגרש אנחנו מרגישים עלבון אישי, לא כי שילמנו על המנוי ממיטב כספנו, אלא כי אנחנו באמת אוהבים אותה ומצפים לקבל את אותה אהבה בחזרה. אם הקבוצה שלנו לא משקיעה, או אם אין בה את התשוקה שצריכה להיות לקבוצת כדורגל אנחנו מרגישים נבגדים ומושפלים, אך אין ביכולתנו “לבגוד” בה. אין תנאים לאהבה. 

 שבוע טוב,שחר