על מלחמה וספורט ינואר 5, 2009
מאת shkob1 ב : כדורגל ישראלי, מלחמה, תקשורת ספורט , 3תגובותאיזה קל זה להתלהם בעקבות המלחמה. הפכנו למדינה של יציע העיתונות - הקוף נובח והשיירה עוברת. כמה דיעות על הימים האחרונים.
המלחמה והספורט – לעצור את הליגה?
גם אני שמעתי את מאיר איינשטיין, אייל ברקוביץ’ ואת עסקני הספורט ברדיו ודעתם לעצור את הליגה בכדורגל עקב המצב.
טענתם העיקרית היא שקהל רב מגיע לכדורגל מהדרום והכדורגל הוא למען הקהל. אז בואו נשאל את זה ככה. מה ההבדל בין עצירת הליגה לבין ביטול ההצגות ברחבי הארץ? גם ההצגות הם לקהל והן ערך מוסף לקהילה. אין ספק שגם להצגות, בכל רחבי הארץ, מגיע קהל מהדרום. אלה לא יתבטלו, כמו גם כל פעילות תרבותית אחרת שאינה במקום המסכן את המשתתפים ואת הקהל. אז למה הכדורגל מיוחד? הפתרונים אצל איינשטיין. רק אל תתלוננו ותאשימו באנטישמיות נבחרות זרות שיידרשו לא לשחק בישראל. הקלות לקבוצות הדרום? מומלץ. העברת אימונים למרכז? נהדר. עצירת תרבות וספורט? אם הגענו לזה, הפסדנו.
מטרת הספורט, כמו כל תרבות בידור אחרת, היא לנתק אותנו מחיי היום יום הקשים ולעשות לנו, אפילו למשך שעתיים שלוש, קצת נחת. הייתי שמח אם אייל ברקוביץ’ לא היה מדבר בשמנו על גבי אתר הרכילאות בעניין זה. הייתי מעדיף לקרוא טור של ילד בן 12 משדרות, שההתאחדות הציעה לו הסעה למשחק של חיפה נגד הפועל. יש לכם ספק שאף אחד לא יישאל את הילד לדעתו? גם לי לא.
מלחמה בספורט
דווקא על רקע הימים האחרונים היה פשוט מזעזע לראות את אירועי דרבי הכדוריד של ראשון לציון. לאלה שלא ראו, עידן מימון מהפועל עבר עבירה מכוערת בזמן המשחק על דב ישועה ממכבי. כנקמה, התנפלו קרובי משפחתו של ישועה, בראשות אחיו, על מימון לאחר סיום המשחק, עת שהתראיין לערוץ הספורט. יומיים לאחר מכן, פירסמו שני ראשי הראש הודעה משותפת על גינוי האלימות. תרשו לי להיות ציני לגבי ההודעה. אני מחכה להחלטת איגוד הכדוריד לגבי דב ישועה (שהשתתף בתקיפה) ולהחלטת בית המשפט לאחר שאחיו של דב נעצר. אין צורך להתלהם לגבי האירוע, ועם זאת התמונות הם חד-משמעיות. ישועה חייב להיות מורחק לתקופה ארוכה מאוד ואחיו צריך לבוא בפני שופט. למרות הקלישאות, הספורט הוא אינו מלחמה. דווקא בימים האלה היינו צריכים להתנהג בהתאם.
סכנין ואנחנו.
קראתי לאחרונה בבלוג של shnoama , על רצונו להוציא את סכנין מליגת העל בכדורגל עקב ההפגנה בסכנין בה הונפו דגלי חמאס.
אני מודע לרגישות בנושא ואני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה בבלוג שלי. זה לא מטרתי. אבל אני חייב להגיד שהרצון להוציא קבוצה מהליגה (כל קבוצה), כיוון שתושבי עירה, מפגינים למען ארגון טרור (יהודי או ערבי), גם עם כל אנשי ההפגנה הם אוהדים שרופים של הקבוצה העירונית, הוא עצימת עיניים במקרה הטוב והתעוררות רגשי נקמה במקרה הרע. אם אוהדי בית”ר ירושלים קוראים מוות לערבים בזמן משחק, יענישו אותם בקנס או במשחק ללא קהל. אם הם עושים את זה מחוץ למגרש, אין כל אחריות קבוצתית ולא צריכה להיות. אותו כנ”ל לגבי סכנין. אם אוהדיה ייקראו מוות ליהודים בזמן משחק, על ההתאחדות להעניש. הפגנה למען העזתים ברחבי העיר? לזה ולספורט לא צריך להיות ולא יהיה קשר.
שיהיה שבוע שקט,
שחר
המילון הישראלי-פרשני המלא דצמבר 22, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל ישראלי, פרשנים, תקשורת ספורט , 3תגובותאו: איזה דברים מטומטמים אומרים הפרשנים שלנו
”הכדור זה הדבר הכי חשוב במשחק” - ובכן, אחת הפנינות הקבועות והידועות של הפרשן המהולל שלמה שרף. למה הוא מתכוון? שכדי לנצח, על הקבוצה להחזיק יותר בכדור. האמת? שהוא פשוט טועה. הכדור זה לא הדבר הכי חשוב במשחק, שכן קבוצות רבות מנצחות למרות שמחזיקות מעט בכדור. הכדור ברשת לעומת זאת, דווקא כן. תרד מזה שלמה, זה לא זה.
“אינפורמציה זה הדבר הכי חשוב במשחק”- אם האמירה הקודמת עוד נראית הגיונית לאוהד הכדורגל הממוצע, איציק זוהר, האיש והתיאוריות המופרכות, תורם ללקסיקון באחת האמירות המטופשות שנשמעו בטלוויזיה. למה הוא מתכוון? שהשחקנים צריכים לדבר אחד עם השני. האמת? צודק, כדורגל אילמים זה לא דבר מוצלח במיוחד. אבל הדבר הכי חשוב במשחק? תחשבו לבד, סומך עליכם. אל איציק זוהר והפנינים שלו נחזור בהמשך.
“השופט לא רוצה לחמם את האווירה בשלב מוקדם” - מי אומר? ובכן, רוב הפרשנים ששמעתי בטלוויזיה. מתי אומרים? כשהשופט מבליג על עבירה ששווה כרטיס צהוב ב-10 הדקות הראשונות של המשחק. האמת? אפשר לחשוב בהיגיון: כאשר השחקן הפוגע לא מקבל צהוב, האם זה יגרום לשחקנים אחרים “להתקרר” כמו שטוענים הפרשנים? או שהם דווקא יראו שלא מוציאים כרטיסים ולכן ירשו לעצמם להתפרע? קצת קשה לי להבין את ההיגיון מאחורי הלוגיקה - כרטיס צהוב מוקדם גורר אווירה מחוממת, וזה אחרי שעשיתי קורס בלוגיקה.
“השער היה רק עניין של זמן” ולחילופין “מי שלא כובש בסוף סופג”- מי אומר? שוב, לא מעט פרשנים ברחבי הטלוויזיה שלנו. מתי אומרים? שאחת הקבוצות כובשת שער לאחר שאחת מהם לחצה על השניה. למה אומרים? כי זה תמיד נכון. האמת? צודקים, זה תמיד נכון, החוכמה הקטנה ביותר היא לתת את המשפט המסביר את השער אחריו ולא לפניו. אלו הם פשוט שני משפטי מחסן שפרשן משתמש בהם שאין לו משהו חכם להגיד.
“דגו הגדול חזר” - נעבור לאמירות אומללות במיוחד שמייצגות את האומרים אותם. שגיא כהן הוא, לדעתי כמובן, אחד הפרשנים היותר טובים שיש לנו להציע אם לא הטוב שבהם. לצערי, לפעמים כהן מרגיש צורך להצדיק את משכורתו ואת היותו הפרשן המוביל של ערוץ 5. לעתים, מצב זה מוביל אותו לאמירות מיותרות ודרמטיזציה של הכדורגל. האמירה הנ”ל על ברוך דגו באחד ממשחקי הפועל תל אביב באירופה לפני כ-3 שנים היא אחת כזו. כידוע לכולם, דגו לא חזר, עבר 2 קבוצות מאז, ואפילו לא פותח בהרכב. גם בעונה ההיא בהפועל תל אביב, דגו היה בכושר משחק בינוני, דבר שלא הפריע לכהן להצהיר בראש חוצות על החזרה שלו.
“ריברי לא נותן את העונה שמצפים ממנו” - אמרתי שנחזור לאיציק זוהר, נכון? ובכן, אני מודה לכל העוסקים בדבר על שיחרורו של הטאלנט מפרשנות משחקי ערוץ 10. לצערי, זוהר עדיין מופיע באולפן ליגת האלופות ומשחרר הגיגיו. הגיג אחד כזה הגיע בזמן תקציר של משחק ליגת האלופות של קבוצת באיירן מינכן. זוהר היה מאוד מאוכזב מפראנק ריברי, הצרפתי של מינכן. זוהר קצת שכח, או אולי לא ידע מעולם, שריברי חזר מפציעה שהשביתה אותו מתחילת העונה. מי שעוקב אחרי הליגה יודע לאן ריברי המשיך מאז האמירה. בואו נגיד שהוא לא נעלב מהאמירה של זוהר.
“ה… קבוצה הירוקה חייבת לתקוף יותר” - מישהו זוכר את התקופה הנפלאה ששייע פיינגנבוים היה פרשן בליגה הלאומית? - לראות ולא להאמין
שיקרתי. המילון לא שלם בכלל. בטוח ששכחתי לא מעט משפטים ואמירות ועל כן אתם מוזמנים להוסיף, ביד חופשית, כל משפט טיפשי ששמעתם.
שבוע טוב,
שחר
הלחץ. האדרנלין. הלב. דרבי נובמבר 23, 2008
מאת shkob1 ב : דרבי, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , תגובה אחת עד כהכשהייתי קטן הלכתי למשחקי כדורגל מעטים בלבד. כשאתה ילד, אתה סופג את תרבות הכדורגל מהמשפחה הקרובה אליך. אח שלי היה (ועדיין) אחד האנשים הקרובים אלי ובתור אח קטן הייתי המעריץ מספר אחת שלו. בכל סוף שבוע הייתי מתבונן בו ובאחד החברים הטובים שלו מתכוננים למשחק של מכבי והייתי מקנא. רציתי גם אני את היכולת ללכת לבד למשחק. לעזוב את ההורים לשעתיים שלוש ולהיות חלק ממשהו גדול ממני. מקהילה גדולה עם מטרה משותפת אחת. לקפוץ בגול. כמובן שאז לא הסתכלתי על זה ככה. לעזאזל, אז בכלל לא הבנתי כלום בכדורגל.
ה”חינוך” של אחי נשא פרי אי שם בשנת 91/2 בדרבי התל אביבי. בכלל לא היינו בבית, אלא היינו בחופשה באילת. ההיצמדות של אחי לטלויזיה משכה גם אותי. אמנם המלון היה מצוין, הבריכה היתה מרשימה, הפעילות לילדים היתה מושלמת, אבל כשאח שלי הגדול מתעלם מכל זה ומחליט להיצמד לטלויזיה 14 אינץ’ היחידה במלון, אני לא יכול להתעלם. אני יכול לרשום פה על מהלך המשחק, על הגולים של דריקס ועל ההשפלה של הפועל, אבל האמת היא שהתאהבתי ברגשות. רציתי להרגיש באותו יום בדיוק איך שאח שלי הרגיש. את האדרנלין והלחץ האדיר לפני המשחק. את האכזבה מכל החמצה ובטח, את השאגה הענקית אחרי הגול.
“אוהב כדורגל” לא יבין זאת. אבא שלי טוען לא פעם שאחרי שהוא ראה משחק של מנצ’סטר יונייטד זה יהיה בזבוז אדיר של זמן לראות את האנשים הזוחלים האלה, אלה שמקבלים כמויות של כסף ובתמורה משקיעים המון בבגדים, מועדונים והימורים. “זה לא כדורגל” הוא אומר וצודק. בין אוהב הכדורגל לאוהד יש קשר מקרי בהחלט. עכשיו מגיע הרגע האולטימטיבי שלנו. של האוהדים. המאבק עם המסורת הכי גדולה בספורט הישראלי. עם השנאה הכי גדולה שיש. עם הרצון הכי גדול לקום למחרת בבוקר עם חיוך על הפנים. צהוב מול אדום. מכבי מול הפועל.
יש בדיוק שני מצבים שאוהד יכול להימצות בהם אחרי הדרבי: עילוי או השפלה, אבל לפניו ובמהלכו, זו רכבת הרים אדירה של רגשות. שבועיים לפני זה מתחיל, כשהתקשורת מתחילה לדבר על זה. הכרטיסים נחטפים, אדומים וצהובים כאחד. הלחץ מתחיל. אתה דווקא מצליח לעבוד וללמוד אבל יש משהו ברקע. משהו שממש מטריד אותך. בשבוע שלפני מתחילים לדבר על משחקי עבר. ראיונות מטופשים עם שחקנים. הרכבים. כל שחקן פצוע מטריד אותך יותר. פתאום שלושה ימים לפני אתה מתחיל להיות חסר מנוחה. כל רגע של שקט גורם לך לחשוב על מערכים. בין ארוחה משפחתית אחת לשניה אתה חושב על יציאה קדימה של המגנים. לא יותר מדי כדי שורמוט לא יישאר חופשי.
ואז זה מגיע. הדרבי התל אביבי. בין אם אתה רואה בבית (משחקי חוץ) ובין אם בבלומפילד. כשהשחקנים עולים אתה כבר יודע שמפסידים. רואים על יחיאל, הוא נראה לא בטוח בעצמו. אתה יודע שתבוא הטעות בהגנה ואתה יודע שאיזה אבוטבול אחד ינצל אותה. אתה כבר נהיה מריר על ההרכב. אתה כבר עצבני על קמנאן. אתה מחכה לשריקת הפתיחה כמו ליריית זינוק. נשימה עמוקה. ריכוז מקסימלי. לזה חיכית כל השנה. ואז…
איזה לחץ… שיהיה בהצלחה!
שבוע טוב,
שחר
מעמד מאמן. מאמנים עומדים. נובמבר 12, 2008
מאת shkob1 ב : דרור קשטן, כדורגל ישראלי, מאמנים, מכבי נתניה , הוסף תגובהמזל טוב דרור, נבחרת ישראל בראשותך עלתה למקום ה-15 העולמי. מנכ”ל ההתאחדות אומר שזה בגלל התוצאות המצויינות שעשינו ב4 השנים האחרונות. אודה לקורא אורי שילה (להלן המנכ”ל) אם יואיל להגיב לי ולכתוב על אילו תוצאות מדובר.
כמו כן, דיבר היום קשטן עם מאמני ליגה א’. הכותרת שיצאה מהפגישה היא שקשטן אמר כי מעמד המאמן בישראל שואף ל-0. “שמנצחים זה כל הקבוצה. שמפסידים זה רק המאמן”. בוקר טוב מר קשטן, יש לי המון חדשות לספר לך:
ראשית, מעמד המאמן בארץ הוא בדיוק כמו המקבילים בעולם. מהו המאמן אם לא שכיר חרב? שליח אחראי על כסף שהושקע באהבה והתלהבות רבה ע”י מליונר חסר ידע בכדורגל. אני יודע שלא תעשה זאת בקרוב, אבל שיחה עם גרנט תפתור את העניין, יש לו מאסטר בזה.
שנית, מעמד המאמן בישראל הוא כמו שהוא כי אין אף אחד שנותן כבוד למאמנים. שחקן זה או אחר שלא ישחק כמה משחקים יודע את מספר הטלפון של אופירה אסייג בעל פה. כתבי הצהובון האינטרנטי יזדרזו לכתוב טור דיעה או להחזיר אותו לתודעה על ידי כמה צילומי פפראצי. האמת, אני בכלל לא מאשים אותם. מאמן הנבחרת, להלן אתה, דואג לא לפספס את מסיבות יום ההולדת של ה”עיתונאית” ודואג להסכים לכל בקשת ראיון מצידה (בניגוד לשאר כלי התקשורת). כמובן שזה לא רק אתה. שחקנים ומאמנים רבים עושים כמוך. אין לצפות שיתנו לכם הרבה כבוד לאחר מכן.
קשטן. מתחיל להבין?
שלישית, לפי איך שאתם, המאמנים הישראלים, מאמנים, לא מגיע לכם כבוד. על השחקן הישראלי העצלן וחסר הכושר שמענו כל כך הרבה מצד אלה שנופפו בטענה הדמגוגית של “המנטליות הישראלית”. אם יהיו אימונים רציניים בארץ, וברציניים אני מתכוון לשני אימונים ביום וריבוי אימוני כושר, השחקנים שלנו ייראו בהתאם. תסתכלו על לוז האימונים של קריית שמונה לדוגמא, הוא מופיע באינטרנט. שני ימי חופש בשבוע, שלושה אימוני ערב ושני אימוני בוקר. תסתכלו שוב. ושוב. זה כמה שכדורגלן מקצועני בליגת הכדורגל העליונה שלנו מתאמן.
בעקבות טורי ההערצה למתיאוס (שהשכיל להכניס שני אימונים ביום פעמיים בשבוע) בזמן האחרון התייעצתי עם אחד מהאוהדים השרופים של נתניה (אל תשאלו, יש לי מקורבים) לגבי קיום שני אימונים ביום. ישמור אותי האל, לא הבנתי עד היום למה מאמנים לא מחקים את מקביליהם בחו”ל ומאמצים את המנהג. התשובה הנכונה שלו היתה פשוטה, אם אפשר לעבוד יום פחות בשבוע ולקבל טיפה פחות (או אפילו אותו סכום) כסף בקבוצה אחרת בליגת העל, למה לשחקן להסכים לשחק בקבוצה? התשובה הזאת כל כך עיצבנה ותיסכלה אותי. אבל אז אתה מבין מר קשטן? מי ירצה לתת כבוד למנהל שלו בעבודה אם המנהל נותן לו לעשות לשכונה? לא שחקני ליגת העל. גם לא האוהדים.
ואם כבר דיברתי מאמנים ומכבי נתניה, אי אפשר להתעלם מההצלחה הנוכחית של לותר מתיאוס. אני לא ידוע באהבתי לנתניה ועל כן זה לא קל לי, אבל מתיאוס באמת מרשים. אמנם צורת המשחק של נתניה היא לא משהו שאפשר לספר לאירופה ונראה לי שגם מהמקום הראשון נתניה תיפרד במהלך הסיבוב השני, אך מה מרשים כעת באמת ובדיעבד הם ההישגים בצל שחרורי השחקנים שעשה מתיאוס בתחילת העונה. שחקנים כמו דגו ואוקוצ’ה, כך אמר לי ע’, אוהד נתניה, פשוט ראו מה מתיאוס דורש ולא הבינו למה הם צריכים את זה… היום, אני מקווה מאוד, הם מבינים שעבודה קשה משתלמת.
מתיאוס. עבודה קשה
אולי ביום שמאמן זר, שלא מפחד משחקנים שיעזבו או יילכו לבכות לאופירה, שמנהיג עבודה קשה ואימונים בקצב חצי אירופאי (אני צנוע), יזכה פה באליפות, אולי אז יבינו מאמני ליגת העל, קודם כל שכדאי להם להנהיג שני אימונים ביום ואח”כ שמעמד המאמן נגזר מהכבוד שרוכשים לעבודתו. לא מיחסו לצהובון כזה או אחר.
שבוע טוב,
זיכרון קצר, אהבה ארוכה נובמבר 4, 2008
מאת shkob1 ב : אבי נמני, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , 2תגובותהבלוג חזר מתאילנד. היה מוצלח ביותר, תודה ששאלתם.
איזה ענף אכזרי זה הכדורגל. בשבת האחרונה הלכתי עם חברה שלי למשחק של מכבי נגד קריית שמונה, נכון, לא המשחק הראשון המושלם בשבילה, אבל חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לניצחון עם כמה שערים. אז חשבתי. קהל אוהדי הכדורגל הוא האורגניזם החי בעל הזיכרון הקצר ביותר על פני כדור הארץ. מקדים רק במעט את עיתונות הספורט. הקהל פותח את המשחק בזמירות תקווה, מגביר אותן לשירים רועמים כשהקבוצה תוקפת גלים גלים ונהיה אדיש כהמשחק נרגע. שריקות הבוז מגיעות לאחר מחצית מאופסת ועוקבות אחריהן מחיאות כפיים בחזרת השחקנים לדשא. קריאות בוז למשחק משעמם ולאחר הגול לקבוצה השניה קריאות “תתפטר” למאמן ומחיאות כפיים של השפלה בסופו של המשחק. אין זיכרון קצר מזה, אין רכבת הרים רגשית מטלטלת כל כך.
איזה ענף נפלא זה כדורגל. אחרי תחושת כישלון ופיטורים של מאמן, מגיע פתאום האיש והסמל, מספר 8 צהוב כדי להציל את המצב. טלנובלה שאין טובה ממנה. אם יצליח יתקרב לתואר אלוהים יותר משאי פעם שחקן ישראלי התקרב אליו (ויסלחו לי אלה ששיחקו נגד מראדונה ברמת גן). “מהלך מבריק” כתבו חלק מהעיתונים. “קונספירציה לשמה” כתבו רוב אתרי האינטרנט. אולי אני לא בקיא מספיק בפוליטיקות, אולי אני סתם נאיבי עם אהבה למשחק ולקבוצה, אבל לדעתי ההחלטה למנות את נימני למאמן הוכיחה, כמו גם, ולהבדיל, מינויים של קלינסמן, גווארדיולה ומראדונה עצמו שהכדורגל הוא פשוט משחק של תשוקות, של העם, של אהבה. אלכס שניידר לא חיפש קונספירציות וממש לא נראה לי שהמטרה היא להיפטר מאבי נימני. שניידר פשוט רוצה להצליח. מאוד רוצה. בדרך הוא גם לא רוצה לבזבז המון כסף על מאמן נוסף כשהוא רואה שעושים את זה בכל העולם. זה הכל.
“מסתבר שלאהבה יש תנאים” הוסיפה אהובתי בתגובה לשלט הקבוע “אין תנאים לאהבה”. דווקא בעניין הזה היא טועה (אני יודע - אמורים להגיד “את צודקת” כל הזמן… הכדורגל הוא חריג). מצבו הטבעי של אוהד כדורגל, כמו שכתב ניק הורנבי בספרו “fever pitch” הוא תסכול. מכבי ת”א היא עדיין הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אך אוהדיה, ואני בתוכם, מתאכזבים שנה אחר שנה ולא מרחמים על האחראים. אוהדי בית”ר ירושלים, לאחר 2 אליפויות קלילות, קראו לראובן עטר להתפטר לאחר אחד המשחקים הטובים ביותר שלהם השנה. אוהדי מכבי חיפה תמיד היו ידועים בתור “אוהדים של הצלחות”. האוהדים פשוט לוקחים ללב. אם הקבוצה שלנו לא רצה על המגרש אנחנו מרגישים עלבון אישי, לא כי שילמנו על המנוי ממיטב כספנו, אלא כי אנחנו באמת אוהבים אותה ומצפים לקבל את אותה אהבה בחזרה. אם הקבוצה שלנו לא משקיעה, או אם אין בה את התשוקה שצריכה להיות לקבוצת כדורגל אנחנו מרגישים נבגדים ומושפלים, אך אין ביכולתנו “לבגוד” בה. אין תנאים לאהבה.
שבוע טוב,שחר
מביך. לא מה שחשבתם ספטמבר 22, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, עיתונות, תקשורת ספורט , הוסף תגובההרמה ירודה כבר לא מעט שנים. עתיד גדול לא נראה באופק. חוסר דיוק, חוסר עירנות, הכנה לקויה ואמירות אומללות. לא, דווקא לא מדובר על נבחרת הכדורסל, האתלטים האולימפיים, או על הכדורגל הגדול. מי שראה אתמול את שידור המשחק בין מכבי חיפה לבני יהודה (ולא העדיף, בצדק מבחינתו, את “הפח הגדול”) חזה באחד השידורים המביכים והלא מקצועיים שראתה הטלויזיה הישראלית מעודה.
לא מעט נאמר על יורם ארבל בשנים האחרונות על כך, שלאט לאט ובבטחה, מאבד האיש את היכולת לזהות שחקנים. ובכן, הלאט לאט הזה נגמר. אין יותר מה לאבד. יורם ארבל כבר לא מזהה שחקן אחד לרפואה בזמן אמת. מספר הפעמים שתיקן את עצמו ארבל אתמול (ולזכותו יאמר שהוא מנסה… באמת מנסה) היה בערך כמספר איבודי הכדור במגרש. ובמקרה שלא ראיתם, בני יהודה היתה על המגרש. כל שחקן התקפה הפך ל”משה ביטון” וכל שחקן קישור היה “רפאלוב”. בתור אחד השדרים המובילים ב30 השנה האחרונות, יש לי המון כבוד ליורם ארבל ולפועלו, אך כל עוד הוא משדר, הוא צריך להיות בנוי לזה, מוכן, עירני ובעיקר, לא טועה. לצערי, המצב בלתי הפיך ואין אני מאשים אותו. הבחור בכל זאת הזדקן קצת. עורכי התכניות בערוץ 10 ובערוץ הספורט הם אלה שצריכים לשים סוף לעלבון המקצועי הזה. אחרת רמת השידור תמשיך להתאים לרמת המשחק. זוכרים… בני יהודה…
אמירה נוספת של ארבל, שזיעזעה אותי מאוד היתה לאחר מהלך של אחד הזרים על המגרש: “אולי בליגות באפריקה קופצים ככה, אצלינו זה לא הולך”. תקראו את המשפט הזה שוב. אתם יכולים לתאר את חגיגות הטוקבקיסטים אם זה מה שהיה אומר שדר אנגלי על טל בן חיים (אמנם לא מציאותי, בן חיים בקושי יושב על הספסל). מתנשא, גזעני, מגעיל ודורש התנצלות. ארבל ממשיך את הטרנד המתנשא שהחל שלמה שרף בנוגע לזרים בכדורגל (עם האמירה הידועה “זר לכדורגל” של קופמן, חברו הטוב). מתי בפעם האחרונה שמעתם שדר או פרשן אומרים על שחקן ישראלי שהוא לא יודע לשחק או שהוא מתאים לשחק בליגה א’? נכון. לא שמעתם. כשזה נוגע לשחקנים ישראלים, שדרינו ופרשנינו נזהרים לא לפגוע. הזרים? בסה”כ כושים מאפריקה שיודעים לקפוץ.
ארבל. אמירה אומללה
גם הפרשן שלידו, איציק זוהר, ממשיך לתת הופעות לא מקצועיות. כבר בדקות הראשונות נעשתה עבירה מכוערת של אלי אברבנל, עליה השופט ריחם ולא הוציא כרטיס צהוב. זוהר הפרשן שלנו מיהר להגן ולהגיד כי השופט לא רוצה לחמם את האווירה. הפוך איציק הפוך… כרטיס צהוב נועד להגיד “עוד עבירה כזאת ואתה בחוץ!” והוא זה שנועד דווקא להרגיע. אי נתינת כרטיס צהוב על עבירה מכוערת נותנת “רשיון להרוג”. אין פלא שאברבנל קיבל את הכרטיס המגיע לו 10 דקות לאחר מכן על עוד עבירה מיותרת. גם עם העברית זוהר מתקשה מאוד. כאשר הגיע (או לא הגיע) פנדל לחיפה, לא הצליח זוהר להגיד “אני לא בטוח שלא מגיע פה פנדל” למרות שניסה מספר פעמים. גם עם משמעות המושג “תרתי משמע” היה מאוד קשה לזוהר. המופע של זוהר המשיך כאשר בדקה ה-5 אמר זוהר ש”אין סדר במגרש”, בדקה ה-60 אמר ש”בני יהודה איבדה את הסדר שלה” ובדקה ה-75 סיכם באומרו ש”המשחק איבד את הסדר שלו”. לא ברור היכן היה הסדר מלכתחילה… ולכן לאן נאבד… מה שבטוח, אצל זוהר הוא לא היה.
בתור צופה קבוע בשידורי הספורט, אני חייב לומר שהשיפור מורגש מאז השידורים המקצועיים של ליגת האלופות. אך מעבר לאולפנים המושקעים ולכמות המצלמות הנרחבת במשחק המרכזי, שידור טוב נעשה ע”י שדר שיודע לזהות שחקנים ופרשן שיודע לספר לאוהד הממוצע משהו שהוא לא יודע כבר. תאמרו שזו קטנוניות, תאמרו שאני נטפל לשדרים ולפרשנים במקום למופע המרכזי שעל הדשא. תגידו מה שתרצו. אני על “מיוט”.
שנה טובה ,
שחר
(הטור יוצא לחופשה בתאילנד… נחזור אחרי החגים)
חוזה, לך, ברח ספטמבר 17, 2008
מאת shkob1 ב : ארקדי גאידמק, כדורגל ישראלי, תקשורת ספורט , הוסף תגובה“יש איזה דביל אחד בישראל שמוכן לשלם לך 1.2 מליון דולר לשנה. 100 אלף דולר בחודש. קולט? אתה חייב ללכת על זה. מקסימום, לך, תבקר קצת במקומות הקדושים, תטמין פתק בכותל, קפוץ לים. אח”כ תחזור, המקום על הספסל יחכה לך”. זו כנראה היתה השיחה בין מנהל ריבר פלייט לסבסטיאן אבראו הארגנטינאי באיזור אמצע יוני. אבראו הקשיב ברצינות ולקח את הצעה. בחור חכם כנראה, אבראו. 2 ילדים + תאומים שבדרך הכריעו את הכף בקלילות לטובת הכסף. עזרה העובדה שהוא ואריאל אורטגה לא היו חברים הכי טובים.
אבראו. עשה לביתו
אבל לא באתי היום לכתוב על אבראו ועל יכולותיו במו”מ. גאידמק, האיש והתקשורת, האיש ותרבות הניהול, האיש והניצול, הוא הנושא המרכזי. בעיקר הניצול. אבל ניצול של מי? מי מנצל את מי פה? הוא אותנו? או שדווקא אנחנו אותו?
הייתי רוצה לבחון קצת יותר לעומק, מי מרוויח ומי מפסיד בכל הסיפור הזה שנקרא ארקדי גאידמק ובית”ר ירושלים ע”י בדיקה ספציפית, מה היתה המטרה של כל אחד מהצדדים והאם השיג את המטרה. הקהל, המועדון, השחקנים, התקשורת וכמובן, ארקדי גאידמק.
נתחיל עם קהל האוהדים של בית”ר ירושלים, הרי לו היתה מטרה ברורה - להפוך לקבוצת הכדורגל הטובה בישראל. אליפויות, גביעים ואירופה. עד כה, ללא ספק מטרתם הושגה (כמעט) במלואה. אמנם בית”ר נכשלת באירופה, אך קשה להאמין (ואני אוהד מכבי ת”א, כידוע) כי יש אלטרנטיבה לבית”ר בליגה. 2 אליפויות רצופות כולל דאבל מוכיחות כי הקהל בהחלט מקבל את מבוקשו. הדאגה היחידה שנראית באופק היא מה יקרה אם גאידמק ילך… כך שללא ספק, הקהל של בית”ר משיג את מטרתו.
מטרותיו של המועדון כמעט זהות לאלה של הקהל, בתוספת בניית קבוצות נוער וילדים מוצלחות לעתיד, מתקנים איכותיים ובניית המותג “בית”ר ירושלים”. גם המטרות האלה עומדות במבחן בצורה די טובה. גאידמק התחיל להזרים תקציבית והתוצאות לא איחרו לבוא. קבוצת הנוער של בית”ר גם היא זכתה בדאבל המרשים אשתקד, מתקן האימונים שופר, וסביר מאוד, שהאליפויות והכסף הגדול הביאו לבית”ר גם אוהדים חדשים, ילדים בעיקר, שימשיכו בעתיד לאכלס את יציעי טדי.
אצל השחקנים הטיעון הוא הקל ביותר. הפסקה הראשונה היא רק דוגמא לשחקן שהעלה חיוך על הפנים ברגע ששמע את השם ארקדי גאידמק. ככל הידוע לי, ההגדרה של ניצול עובדים היא שהמעביד מנצל את מצבם הכלכלי והחברתי החלש של העובדים בכדי להעבידם בשכר שאינו הוגן ובתנאים לא הגיוניים. אין אחד שיטען ששחקני בית”ר לא מקבלים מספיק כסף, או שהם עובדים קשה מדי, כך שגאידמק לא מנצל אותם. הם לעומת זאת, נראים ללא ספק כמי שמנצלים אותו, כיוון שעבור אותה יכולת, שחקנים בכל רחבי היבשת מקבלים שכר נמוך בהרבה, וסביר שמתאמנים קשה יותר.
התקשורת, המדוברת כל כך, כאשר גאידמק הוא נושא השיחה, היא כבר עניין לויכוח לא קטן, שכן גם פוליטיקה צריכה להכנס למשחק. אבל בואו נתמקד ונגדיר מה התקשורת מנסה להשיג בעניין גאידמק. התשובה ברורה, רייטינג, המתורגם לכסף. האם הרייטינג של תקשורת הספורט עלה מאז עידן גאידמק? לא ברור. מצד אחד, הרייטינג של המשחקים ירד עקב חוסר תחרותיות בליגה. מצד שני, משחקים עצמם הם לא כל הסיפור. החשיפה לספורט במהדורות החדשות המרכזיות עלתה ללא היכר מאז כניסת גאידמק וכן ניתן להגיד (אך להתווכח) כי גאידמק תרם גם להעלאת קרנותיהם של תכניות הספורט השונות כגון “יציע העיתונות” ו”תכנית הספורט” כיוון שהכניס מימד פוליטי המעניין רבים. על כן, ניתן להגיד, שבמידה מסויימת, התקשורת אכן מנצלת את גאידמק להגלת רווחיה.
אך האם גאידמק מנצל את התקשורת? את בית”ר? את הקהל? שוב, בואו נבחן מטרות מול הישגים. גאידמק ללא ספק רוצה לנצל את התקשורת לצרכיו הפוליטים ואולי גם הכלכליים. מהרגע שנכנס לישראל, היה חשוב לאוליגרך הרוסי לקבל הכרה, עסקית וחברתית, אותה קיבל ללא ספק עם שעות נוספות. אך זו לא המטרה, אלא האמצעי. את כל החברות הבורסאיות שקנה גאידמק בישראל, נאלץ למכור תוך זמן קצר ולאחר הפסדים של כ-700 מליון ש”ח (אמנם, את זאת ניתן לקשר לתקשורת בכלל ולא לתקשורת הספורט). מטרתו העיקרית של גאידמק מבית”ר, בתור תרומה חברתית, היתה ניצול הקבוצה והתקשורת סביבה, לקבלת אהדה מאזרחי ירושלים, על מנת להשיג תמיכה פוליטית. כרגע מדובר בראשות עריית ירושלים, אך ייתכן שבעתיד יבקש תמיכה ארצית. נכון להיום, ניסיון הניצול הזה נחל כישלון חרוץ. לגאידמק אין סיכוי ריאלי לעבור אפילו 10% בקרב על ראשות הערייה. מאיר פורוש, ניר ברקת וגם אריה דרעי עוקפים אותו בסקרים בפער ניכר. אפילו משפיל מבחינת האיש אשר מכריז לכל הדורש “אני לא רק רץ לראשות העירייה, אני אהיה ראש עיר”.
גאידמק. “אני אהיה ראש העיר”
לסיכום, אין ספק, גם לי. גאידמק רודף תקשורת ומנסה לנצל אותה ואת בית”ר להשגת מטרותיו האישיות בתחום העסקים והפוליטיקה. האמת היא, שהאיש פשוט לא מצליח לנצל אותנו. דווקא אנחנו, מצליחים לנצל אותו יופי יופי. בית החולים שבבעלותו, הוא תרומה חברתית יוצאת דופן. כל עוד הוא כאן ומזרים כספים, הקבוצה שבבעלותו תמשיך לשלוט בליגה (עד שיבוא אוליגרך עם תקציב דומה) ותמשיך לשמח את אוהדי בית”ר. השחקנים והצוות המקצועי שלו מעולם לא החזיקו בכל כך הרבה חשבונות חיסכון (אל תרחמו על שמעון גרשון, אין לו שום בעיה שגאידמק יגיד מה שבא לו כל עוד המשכורת נכנסת ב-15). התקשורת בטח נהנית מכל הגיג שפולט האוליגרך (רק ראו מה עשתה הפליטה האחרונה שלו על גרשון לכל אתרי האינטרנט) ובתור צרכני תקשורת אנחנו בולעים את זה ומספקים את צרכיה. מה עם גאידמק? האיש לא מפסיק להפסיד, בכל תחום שהוא, מאז הגיע לארץ.
זה הוא שמנצל אותנו? הצחקתם את הילדים של סבסטיאן אבראו.
שחר
תקשורת ספורט? הצחקתם את שליימלה ספטמבר 15, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, עיתונות, תקשורת ספורט , תגובה אחת עד כהליגת העל חוזרת אלינו במלוא התנופה. שתי תוצאות 0-0 בשני המשחקים המרכזיים נותנות תחושה שיש למה לצפות. למרות היכולת הבאמת דלה של הכדורגל הישראלי לספק איכויות, שספק מי ציפה להם, את מופע האימים האמיתי נותנת דווקא תקשורת הספורט. תצוגות כמו זו של שלמה שרף אתמול (14.9) בתכנית הספורט ב102fm ראויות לכל גינוי מצד כל מי שמאמין כי עיתונאות ופרשנות מקצועית הם מקצוע ולא חלטורה שכונתית.
הכל נכון. שופטי ליגת העל פתחו את העונה בצורה מזוויעה. אין ספק שעוזי בסון אתמול ובעיקר משה בוחבוט ביום שבת נתנו תצוגות נפל שהשפיעו על תוצאת שני המשחקים. אבל תצוגת הנפל של שלמה שרף וחברו הטוב קופמן בעידוד מירי נבו ויו”ר בני יהודה, חזי מגן, היתה מביכה עוד יותר, משפילה, לא מקצועית ואינה כיבדה את התקשורת אותה הם מייצגים.
למי שלא האזין, מיד לאחר שחזי מגן טען לקיפוח הקבוצות הקטנות כגון בני יהודה מצד השופטים בליגת העל, עלה לשידור יו”ר הועדה המקצועית של איגוד השופטים, דויד קליין. לאחר משפט אחד בו אמר קליין שהועדה המקצועית תשב ותדון במשחק ובטעויותיו של השופט אם היו, השתלח בו שלמה שרף בצעקות, תוך שהוא מפציר בקליין להורות בשידור על ענישת השופט בחומרה מול כל מאזיני התכנית.
דווקא אל מול השתלחויותיהם של שרף וקופמן, היה אפשר להעריך את עבודתו הרצינית של קליין. אם אני חושב בהגיון על מהו מהות תפקידו של יו”ר ועדה מקצועית של איגוד השופטים, הרי זה שיפור האיכות של השופטים. דיון בועדה על הנושאים של מיקום השופט בעת השריקה, פרשנות לחוקה וכושר גופני של השופטים הם הנושאים בהם צריך לעסוק קליין. האם תפקידו הוא להוריד שופטים ליגה דרך הרדיו? האם משפטי שדה הם הפתרון? ודאי שלא. רק שלמה שרף חושב אחרת. אין לצפות אחרת מהאנשים שקובעים משפטי שדה כל שני וחמישי.
שלמה שרף. את מי מעניינת האמת?
האמת היא שאני חושב שיש מקום לא מבוטל לתכניות רדיו וטלויזיה “נושכות” אשר יאיימו לחשוף כל שחיתות וכל בעיה שיש בספורט הישראלי אל מול מנהליו המושחתים לעתים והעצלנים לרוב. תקשורת תוקפנית, כפי שזו מתנהלת במערכת הפוליטית והכלכלית, היא כלי חשוב על מנת להוקיע את אלה שבאים לעשות לעצמם ולא לספורט. לצערי, לעתים קרובות, ומשיקולי רייטינג, מעדיפים עורכי התכניות לתת במה ל”נבחנים” אשר לא מעניינם לגלות את האמת, אלא רק לטעון טענות דמגוגיות, שקל מאוד להזדהות איתם. “אתה חייב להודיע כי אתם תתנו לשופט עונש” או “חזי, אתם פראיירים. עושים לכם בית ספר” הם אמירות שלמאזינים מאוד קל להתחבר אליהם. גם לי. מה שכן, בין זה לבין עיתונות ספורט אמיתית, הקשר מקרי בהחלט (במקרה זה אכלול תכניות רדיו ביחד עם עיתונות ספורט)
קברניטי הספורט הישראלי, צריכים לתקן ליקויים אינספור. גם איגוד השופטים כנראה אינו ארגון המתנהל בצורה הנכונה ביותר. אדרבא, על התקשורת להמשיך לבקר זאת, לשאול את השאלות הנכונות ולצפות לתשובות ענייניות. במקרה זה, יו”ר הועדה המקצועית התנהל בצורה הנכונה ביותר. מה שאי אפשר להגיד על תכנית הספורט.
משהו קטן לסיום. שמתם לב שנבחרת הנשים בכדורסל העפילה מהמקום הראשון לאליפות אירופה בעוד הנבחרת המקבילה לגברים נוחלת כישלון חרוץ? אפשר להתחיל לרדת על הספורט הישראלי כמה שרוצים. תנאים, מתקנים, ניהול קבוצות נוער, ניהול איגודים, שחיתויות, הכל. אבל פה מדובר באותו ענף ספורט, עם אותו איגוד, אותו ניהול נוער, אותם שחיתויות וכנראה שאותה רמה של בתי מלון לכל המתלוננים. העובדה הפשוטה שנבחרת אחת מנצלת את כל היתרונות שלה (כן. גם לנשים אין גבוהות או ריבאונד), בעוד הנבחרת השניה עסוקה בלהתפלל ליום טוב של טפירו. שאפו לאלי רבי ולשחקניות.
אלי רבי. שאפו
יום טוב.
שחר
תגלית היסטורית. כדורגל. ספטמבר 10, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, נבחרת ישראל , 3תגובותב9 בספטמבר ישב יוסי בניון במסיבת העיתונאים לקראת המשחק מול מולדובה. מיד לאחריה לקח אותו הצידה טלפון בהול. אחד מחבריו הטובים בארץ סיפר לו על התגלית המרעישה המתקיימת באירופה ממש ברגעים אלה. לא, לא מדובר במאיץ החלקיקים העוצמתי ולא במפץ הגדול. מסתבר שאי שם בגרמניה, בעיר אפורה בשם דויסבורג ישנם כמה ישראלים שמשחקים כדורגל. אשכרה כדורגל. לא בעיטות להורדת מטוסים בדרכם לנתב”ג. פסים. רגל לרגל. מה? 2 חלוצים? 2 קשרים התקפיים? מ’זתומרת?! ומה יקרה אם הציבור יאהב את זה? איך אפשר להתמודד? אה, טוב… בטח שיחקו מול אנדורה… גרמניה? באמת?
בניון. היה בהלם.
אין ספק. המשחק אתמול מול גרמניה היה תענוג לעיניים. תתפלא קשטן, אבל האמת, שגם שם אין רוח חדשה. לא מעניין אותנו (או אותי לפחות) משחק הלחימה וההקרבה של הנבחרת. האופי של יובל אבידור גם הוא לא כל כך. המנהיגות של רפאלוב שולית בעיני. הם פשוט משחקים כדורגל. ככה זה צריך להראות. הדריבל של אסולין, משחק המסירות של רפאלוב וייני. היציאה קדימה של שפונגין וצ’קול. והתנועה… כמה תנועה. כל כך הרבה תנועה שאפילו תמוז האנוכי מוסר לאבידור לאחד על אחד. לא להאמין - 2 נבחרות אירופאיות שבאות לשחק נגדנו על תיקו. מול אחת אנחנו משחקים מחניים. מול השניה כדורגל. העיקר שהביקורת אינטרסנטית.
איווניר. כדורגל פשוט
לפעמים נדמה לי שהכניסה למשרת מאמן נבחרת ישראל דומה לכניסה לתפקיד ראשות הממשלה. ראש הממשלה המיועד מבטיח הכל לכולם ואז נכנס לתפקיד, רואה את גודל האחריות ומתחיל להירתע. משום מה גם מאמני נבחרת ישראל (מאז שלמה שרף) נכנסים לתפקיד אחרי ששמעו את הביקורת על המאמן הקודם, הבטיחו שישחקו על מנת לנצח ועושים בדיוק אותו דבר כמו קודמם. כנראה שהפחד מכישלון גדול מהרצון להצלחה. לפחות בנבחרת הבוגרת.
שתי נקודות לסיום.
1. מרגלים מולדובים הגיעו לאימון נבחרת ישראל. אז סיני עלה על זה, מיד דיבר עם קשטן ואלו החליטו לעשות אימון עם ההרכב השני. ככה אין מצב שהמולדובים ידעו עם מי נפתח! איזה מזל שעדיין לא המציאו את האינטרנט, הסלולר והטלויזיה.
לא עדיף להתרכז בלאמן את ההרכב?? כנראה שיש דברים שמעבר להבנתי.
2. זוכרים את דירוג פיפ”א? זה שאנחנו מקום 19 בו? אז בדקתי קצת את שיטת הניקוד. מסתבר שהחישוב נעשה ע”י מורים ישראלים למתמטיקה.
יום טוב,
שחר
רוח חדשה? ספטמבר 7, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, כללי , 4תגובות6 בספטמבר 2008. מתחילים את מוקדמות המונדיאל. אבי לוזון מכריז לאור ההגרלה שבטוח עולים. קשטן אומר ש”אפשר לעשות את זה”. גם הקפטן ושאר השחקנים מאמינים. בכלל נהיינו מאמינים בזמן האחרון, והאמת? הולך לנו. בכדורסל בריטניה היתה כבר עם רגל ו3/4 באוטובוס לאחר ניצחון ב”יד נוקיהו”, רק בכדי לחטוף פיק ברכיים מהמאמינים. גם שוויץ הובילה בביטחה, אבל אנחנו האמנו! רק האמונה תנצח. או שתעשה תיקו.
לאחר המשחק קשטן טען ש”רוח חדשה נושבת בנבחרת, לא סתם חזרנו מפיגור. השחקנים הראו הרבה אופי”. לא יודע, לא נשמע לכם מוכר האופי? אה… נכון… חזרנו פעם מפיגור… היה איזה משהו מול צרפת, גם מול אותה שוויץ, אה ומול אירלנד ועוד פעם אירלנד. צודק קשטן, אכן רוח חדשה. לא ראינו אותה במוקדמות המונדיאל הקודם.
אולי נדבר פה על דברים מקצועיים לשם שינוי? אמונה זה מאוד יפה כמו שראינו אבל מה עם הכדורגל? אה רגע, בוא נצטט: “ביטלנו אותם, הם לא הגיעו להזדמנויות” אומר המאמן שלא בעט בעיטה אחת למסגרת עד הדקה ה73 (ותודה ליניב ברדה שהביאנו עד הלום). לא נשמע לכם מוזר? אנחנו… ביטלנו אותם.. אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. בעיקר לא על הקהל ברמת גן. קשטן בוקר טוב. זהו משחק ביתי, משמע בבית, משמע המטרה שלנו לתקוף, המטרה שלהם לבטל אותנו, לא הפוך… אבל היי, ביטלנו אותם! פרס ישראל יינתן על ביטול השוויצרים באיצטדיון רמת גן. קשטן ממש הזכיר לי את שייע פיינגנבוים לרגע (”קיבלנו 8 שערים לא מחויבי המציאות, בלי זה היינו מנצחים ללא ספק”).
בואו נמשיך לדון על דברים מקצועיים - על כך שגולן עלה קשר נאמרו מספיק דברים ואין לי מה להרחיב. הכל נכון. על קוזוקין אני דווקא מעריך מאוד את קשטן. מעדיף שחקן פיזי ומהיר יחסית על בן דיין האיטי, במיוחד מול נבחרת חזקה ופיזית. סוף סוף גם טועמה קיבל את דקות המשחק שהוא ראוי להם, ואכן לא היה רע בכלל. מלך השערים של הליגה הבלגית אצלנו בנבחרת.. לא .. דקה 65 נכניס אותו. בואו ניתן להם פור. גם השחקן הכי טוב בליגה הישראלית התחמם למוות 90 דקות.
מעל הכל, איפה תכנית יציאה מסודרת להתקפה? … מה זה היה? זה נראה כמו מכבי הרצליה בימים הרעים שלה. איפה האימון? מישהו ראה את בירם כיאל מתחיל התקפה? מישהו ראה את זיו חופף לטועמה כשזה מקבל כדור? קוזוקין יעלה להתקפה אי פעם? והאמת… אני לא יכול להתאפק.. אתם חושבים שקשטן אמר משהו לעומר גולן לפני המשחק חוץ מ”אנחנו מאמינים בך!”? מישהו לימד אותו איך לנוע 30 מטר מהשער? …
דומה שקברניטי הנבחרת לא שמים את הביצים איפה שהפה שלהם (איכס.. זה לא היתה הכוונה). אם אתה אומר שאתה הולך על ניצחון, אז אתה צריך לשחק, שים לב קשטן, התקפי. השבוע ננצח את מולדובה כנראה (ואם לא כנראה שמגיע לנו), ואז את לוקסמבורג. לטביה יהיה יותר קשה, אבל יותר מעניינים אותי שני המשחקים מול יוון במרץ ואפריל. מה הכוונה שלנו במשחקים אלה? עולים כדי לנצח? הולכים על תיקו בחוץ? או שוב, מנסים לעבוד על הציבור ואומרים שנלך רק על ניצחון בזמן שעולם עם 3 קשרים הגנתיים? אה וכמובן, מדברים על אמונה.
רק האמונה תנצח! או שתעשה תיקו.
יום טוב
שחר