זיכרון קצר, אהבה ארוכה נובמבר 4, 2008
מאת shkob1 ב : אבי נמני, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , 2תגובותהבלוג חזר מתאילנד. היה מוצלח ביותר, תודה ששאלתם.
איזה ענף אכזרי זה הכדורגל. בשבת האחרונה הלכתי עם חברה שלי למשחק של מכבי נגד קריית שמונה, נכון, לא המשחק הראשון המושלם בשבילה, אבל חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לניצחון עם כמה שערים. אז חשבתי. קהל אוהדי הכדורגל הוא האורגניזם החי בעל הזיכרון הקצר ביותר על פני כדור הארץ. מקדים רק במעט את עיתונות הספורט. הקהל פותח את המשחק בזמירות תקווה, מגביר אותן לשירים רועמים כשהקבוצה תוקפת גלים גלים ונהיה אדיש כהמשחק נרגע. שריקות הבוז מגיעות לאחר מחצית מאופסת ועוקבות אחריהן מחיאות כפיים בחזרת השחקנים לדשא. קריאות בוז למשחק משעמם ולאחר הגול לקבוצה השניה קריאות “תתפטר” למאמן ומחיאות כפיים של השפלה בסופו של המשחק. אין זיכרון קצר מזה, אין רכבת הרים רגשית מטלטלת כל כך.
איזה ענף נפלא זה כדורגל. אחרי תחושת כישלון ופיטורים של מאמן, מגיע פתאום האיש והסמל, מספר 8 צהוב כדי להציל את המצב. טלנובלה שאין טובה ממנה. אם יצליח יתקרב לתואר אלוהים יותר משאי פעם שחקן ישראלי התקרב אליו (ויסלחו לי אלה ששיחקו נגד מראדונה ברמת גן). “מהלך מבריק” כתבו חלק מהעיתונים. “קונספירציה לשמה” כתבו רוב אתרי האינטרנט. אולי אני לא בקיא מספיק בפוליטיקות, אולי אני סתם נאיבי עם אהבה למשחק ולקבוצה, אבל לדעתי ההחלטה למנות את נימני למאמן הוכיחה, כמו גם, ולהבדיל, מינויים של קלינסמן, גווארדיולה ומראדונה עצמו שהכדורגל הוא פשוט משחק של תשוקות, של העם, של אהבה. אלכס שניידר לא חיפש קונספירציות וממש לא נראה לי שהמטרה היא להיפטר מאבי נימני. שניידר פשוט רוצה להצליח. מאוד רוצה. בדרך הוא גם לא רוצה לבזבז המון כסף על מאמן נוסף כשהוא רואה שעושים את זה בכל העולם. זה הכל.
“מסתבר שלאהבה יש תנאים” הוסיפה אהובתי בתגובה לשלט הקבוע “אין תנאים לאהבה”. דווקא בעניין הזה היא טועה (אני יודע - אמורים להגיד “את צודקת” כל הזמן… הכדורגל הוא חריג). מצבו הטבעי של אוהד כדורגל, כמו שכתב ניק הורנבי בספרו “fever pitch” הוא תסכול. מכבי ת”א היא עדיין הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אך אוהדיה, ואני בתוכם, מתאכזבים שנה אחר שנה ולא מרחמים על האחראים. אוהדי בית”ר ירושלים, לאחר 2 אליפויות קלילות, קראו לראובן עטר להתפטר לאחר אחד המשחקים הטובים ביותר שלהם השנה. אוהדי מכבי חיפה תמיד היו ידועים בתור “אוהדים של הצלחות”. האוהדים פשוט לוקחים ללב. אם הקבוצה שלנו לא רצה על המגרש אנחנו מרגישים עלבון אישי, לא כי שילמנו על המנוי ממיטב כספנו, אלא כי אנחנו באמת אוהבים אותה ומצפים לקבל את אותה אהבה בחזרה. אם הקבוצה שלנו לא משקיעה, או אם אין בה את התשוקה שצריכה להיות לקבוצת כדורגל אנחנו מרגישים נבגדים ומושפלים, אך אין ביכולתנו “לבגוד” בה. אין תנאים לאהבה.
שבוע טוב,שחר