מביך. לא מה שחשבתם ספטמבר 22, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, עיתונות, תקשורת ספורט , הוסף תגובההרמה ירודה כבר לא מעט שנים. עתיד גדול לא נראה באופק. חוסר דיוק, חוסר עירנות, הכנה לקויה ואמירות אומללות. לא, דווקא לא מדובר על נבחרת הכדורסל, האתלטים האולימפיים, או על הכדורגל הגדול. מי שראה אתמול את שידור המשחק בין מכבי חיפה לבני יהודה (ולא העדיף, בצדק מבחינתו, את “הפח הגדול”) חזה באחד השידורים המביכים והלא מקצועיים שראתה הטלויזיה הישראלית מעודה.
לא מעט נאמר על יורם ארבל בשנים האחרונות על כך, שלאט לאט ובבטחה, מאבד האיש את היכולת לזהות שחקנים. ובכן, הלאט לאט הזה נגמר. אין יותר מה לאבד. יורם ארבל כבר לא מזהה שחקן אחד לרפואה בזמן אמת. מספר הפעמים שתיקן את עצמו ארבל אתמול (ולזכותו יאמר שהוא מנסה… באמת מנסה) היה בערך כמספר איבודי הכדור במגרש. ובמקרה שלא ראיתם, בני יהודה היתה על המגרש. כל שחקן התקפה הפך ל”משה ביטון” וכל שחקן קישור היה “רפאלוב”. בתור אחד השדרים המובילים ב30 השנה האחרונות, יש לי המון כבוד ליורם ארבל ולפועלו, אך כל עוד הוא משדר, הוא צריך להיות בנוי לזה, מוכן, עירני ובעיקר, לא טועה. לצערי, המצב בלתי הפיך ואין אני מאשים אותו. הבחור בכל זאת הזדקן קצת. עורכי התכניות בערוץ 10 ובערוץ הספורט הם אלה שצריכים לשים סוף לעלבון המקצועי הזה. אחרת רמת השידור תמשיך להתאים לרמת המשחק. זוכרים… בני יהודה…
אמירה נוספת של ארבל, שזיעזעה אותי מאוד היתה לאחר מהלך של אחד הזרים על המגרש: “אולי בליגות באפריקה קופצים ככה, אצלינו זה לא הולך”. תקראו את המשפט הזה שוב. אתם יכולים לתאר את חגיגות הטוקבקיסטים אם זה מה שהיה אומר שדר אנגלי על טל בן חיים (אמנם לא מציאותי, בן חיים בקושי יושב על הספסל). מתנשא, גזעני, מגעיל ודורש התנצלות. ארבל ממשיך את הטרנד המתנשא שהחל שלמה שרף בנוגע לזרים בכדורגל (עם האמירה הידועה “זר לכדורגל” של קופמן, חברו הטוב). מתי בפעם האחרונה שמעתם שדר או פרשן אומרים על שחקן ישראלי שהוא לא יודע לשחק או שהוא מתאים לשחק בליגה א’? נכון. לא שמעתם. כשזה נוגע לשחקנים ישראלים, שדרינו ופרשנינו נזהרים לא לפגוע. הזרים? בסה”כ כושים מאפריקה שיודעים לקפוץ.
ארבל. אמירה אומללה
גם הפרשן שלידו, איציק זוהר, ממשיך לתת הופעות לא מקצועיות. כבר בדקות הראשונות נעשתה עבירה מכוערת של אלי אברבנל, עליה השופט ריחם ולא הוציא כרטיס צהוב. זוהר הפרשן שלנו מיהר להגן ולהגיד כי השופט לא רוצה לחמם את האווירה. הפוך איציק הפוך… כרטיס צהוב נועד להגיד “עוד עבירה כזאת ואתה בחוץ!” והוא זה שנועד דווקא להרגיע. אי נתינת כרטיס צהוב על עבירה מכוערת נותנת “רשיון להרוג”. אין פלא שאברבנל קיבל את הכרטיס המגיע לו 10 דקות לאחר מכן על עוד עבירה מיותרת. גם עם העברית זוהר מתקשה מאוד. כאשר הגיע (או לא הגיע) פנדל לחיפה, לא הצליח זוהר להגיד “אני לא בטוח שלא מגיע פה פנדל” למרות שניסה מספר פעמים. גם עם משמעות המושג “תרתי משמע” היה מאוד קשה לזוהר. המופע של זוהר המשיך כאשר בדקה ה-5 אמר זוהר ש”אין סדר במגרש”, בדקה ה-60 אמר ש”בני יהודה איבדה את הסדר שלה” ובדקה ה-75 סיכם באומרו ש”המשחק איבד את הסדר שלו”. לא ברור היכן היה הסדר מלכתחילה… ולכן לאן נאבד… מה שבטוח, אצל זוהר הוא לא היה.
בתור צופה קבוע בשידורי הספורט, אני חייב לומר שהשיפור מורגש מאז השידורים המקצועיים של ליגת האלופות. אך מעבר לאולפנים המושקעים ולכמות המצלמות הנרחבת במשחק המרכזי, שידור טוב נעשה ע”י שדר שיודע לזהות שחקנים ופרשן שיודע לספר לאוהד הממוצע משהו שהוא לא יודע כבר. תאמרו שזו קטנוניות, תאמרו שאני נטפל לשדרים ולפרשנים במקום למופע המרכזי שעל הדשא. תגידו מה שתרצו. אני על “מיוט”.
שנה טובה ,
שחר
(הטור יוצא לחופשה בתאילנד… נחזור אחרי החגים)
חוזה, לך, ברח ספטמבר 17, 2008
מאת shkob1 ב : ארקדי גאידמק, כדורגל ישראלי, תקשורת ספורט , הוסף תגובה“יש איזה דביל אחד בישראל שמוכן לשלם לך 1.2 מליון דולר לשנה. 100 אלף דולר בחודש. קולט? אתה חייב ללכת על זה. מקסימום, לך, תבקר קצת במקומות הקדושים, תטמין פתק בכותל, קפוץ לים. אח”כ תחזור, המקום על הספסל יחכה לך”. זו כנראה היתה השיחה בין מנהל ריבר פלייט לסבסטיאן אבראו הארגנטינאי באיזור אמצע יוני. אבראו הקשיב ברצינות ולקח את הצעה. בחור חכם כנראה, אבראו. 2 ילדים + תאומים שבדרך הכריעו את הכף בקלילות לטובת הכסף. עזרה העובדה שהוא ואריאל אורטגה לא היו חברים הכי טובים.
אבראו. עשה לביתו
אבל לא באתי היום לכתוב על אבראו ועל יכולותיו במו”מ. גאידמק, האיש והתקשורת, האיש ותרבות הניהול, האיש והניצול, הוא הנושא המרכזי. בעיקר הניצול. אבל ניצול של מי? מי מנצל את מי פה? הוא אותנו? או שדווקא אנחנו אותו?
הייתי רוצה לבחון קצת יותר לעומק, מי מרוויח ומי מפסיד בכל הסיפור הזה שנקרא ארקדי גאידמק ובית”ר ירושלים ע”י בדיקה ספציפית, מה היתה המטרה של כל אחד מהצדדים והאם השיג את המטרה. הקהל, המועדון, השחקנים, התקשורת וכמובן, ארקדי גאידמק.
נתחיל עם קהל האוהדים של בית”ר ירושלים, הרי לו היתה מטרה ברורה - להפוך לקבוצת הכדורגל הטובה בישראל. אליפויות, גביעים ואירופה. עד כה, ללא ספק מטרתם הושגה (כמעט) במלואה. אמנם בית”ר נכשלת באירופה, אך קשה להאמין (ואני אוהד מכבי ת”א, כידוע) כי יש אלטרנטיבה לבית”ר בליגה. 2 אליפויות רצופות כולל דאבל מוכיחות כי הקהל בהחלט מקבל את מבוקשו. הדאגה היחידה שנראית באופק היא מה יקרה אם גאידמק ילך… כך שללא ספק, הקהל של בית”ר משיג את מטרתו.
מטרותיו של המועדון כמעט זהות לאלה של הקהל, בתוספת בניית קבוצות נוער וילדים מוצלחות לעתיד, מתקנים איכותיים ובניית המותג “בית”ר ירושלים”. גם המטרות האלה עומדות במבחן בצורה די טובה. גאידמק התחיל להזרים תקציבית והתוצאות לא איחרו לבוא. קבוצת הנוער של בית”ר גם היא זכתה בדאבל המרשים אשתקד, מתקן האימונים שופר, וסביר מאוד, שהאליפויות והכסף הגדול הביאו לבית”ר גם אוהדים חדשים, ילדים בעיקר, שימשיכו בעתיד לאכלס את יציעי טדי.
אצל השחקנים הטיעון הוא הקל ביותר. הפסקה הראשונה היא רק דוגמא לשחקן שהעלה חיוך על הפנים ברגע ששמע את השם ארקדי גאידמק. ככל הידוע לי, ההגדרה של ניצול עובדים היא שהמעביד מנצל את מצבם הכלכלי והחברתי החלש של העובדים בכדי להעבידם בשכר שאינו הוגן ובתנאים לא הגיוניים. אין אחד שיטען ששחקני בית”ר לא מקבלים מספיק כסף, או שהם עובדים קשה מדי, כך שגאידמק לא מנצל אותם. הם לעומת זאת, נראים ללא ספק כמי שמנצלים אותו, כיוון שעבור אותה יכולת, שחקנים בכל רחבי היבשת מקבלים שכר נמוך בהרבה, וסביר שמתאמנים קשה יותר.
התקשורת, המדוברת כל כך, כאשר גאידמק הוא נושא השיחה, היא כבר עניין לויכוח לא קטן, שכן גם פוליטיקה צריכה להכנס למשחק. אבל בואו נתמקד ונגדיר מה התקשורת מנסה להשיג בעניין גאידמק. התשובה ברורה, רייטינג, המתורגם לכסף. האם הרייטינג של תקשורת הספורט עלה מאז עידן גאידמק? לא ברור. מצד אחד, הרייטינג של המשחקים ירד עקב חוסר תחרותיות בליגה. מצד שני, משחקים עצמם הם לא כל הסיפור. החשיפה לספורט במהדורות החדשות המרכזיות עלתה ללא היכר מאז כניסת גאידמק וכן ניתן להגיד (אך להתווכח) כי גאידמק תרם גם להעלאת קרנותיהם של תכניות הספורט השונות כגון “יציע העיתונות” ו”תכנית הספורט” כיוון שהכניס מימד פוליטי המעניין רבים. על כן, ניתן להגיד, שבמידה מסויימת, התקשורת אכן מנצלת את גאידמק להגלת רווחיה.
אך האם גאידמק מנצל את התקשורת? את בית”ר? את הקהל? שוב, בואו נבחן מטרות מול הישגים. גאידמק ללא ספק רוצה לנצל את התקשורת לצרכיו הפוליטים ואולי גם הכלכליים. מהרגע שנכנס לישראל, היה חשוב לאוליגרך הרוסי לקבל הכרה, עסקית וחברתית, אותה קיבל ללא ספק עם שעות נוספות. אך זו לא המטרה, אלא האמצעי. את כל החברות הבורסאיות שקנה גאידמק בישראל, נאלץ למכור תוך זמן קצר ולאחר הפסדים של כ-700 מליון ש”ח (אמנם, את זאת ניתן לקשר לתקשורת בכלל ולא לתקשורת הספורט). מטרתו העיקרית של גאידמק מבית”ר, בתור תרומה חברתית, היתה ניצול הקבוצה והתקשורת סביבה, לקבלת אהדה מאזרחי ירושלים, על מנת להשיג תמיכה פוליטית. כרגע מדובר בראשות עריית ירושלים, אך ייתכן שבעתיד יבקש תמיכה ארצית. נכון להיום, ניסיון הניצול הזה נחל כישלון חרוץ. לגאידמק אין סיכוי ריאלי לעבור אפילו 10% בקרב על ראשות הערייה. מאיר פורוש, ניר ברקת וגם אריה דרעי עוקפים אותו בסקרים בפער ניכר. אפילו משפיל מבחינת האיש אשר מכריז לכל הדורש “אני לא רק רץ לראשות העירייה, אני אהיה ראש עיר”.
גאידמק. “אני אהיה ראש העיר”
לסיכום, אין ספק, גם לי. גאידמק רודף תקשורת ומנסה לנצל אותה ואת בית”ר להשגת מטרותיו האישיות בתחום העסקים והפוליטיקה. האמת היא, שהאיש פשוט לא מצליח לנצל אותנו. דווקא אנחנו, מצליחים לנצל אותו יופי יופי. בית החולים שבבעלותו, הוא תרומה חברתית יוצאת דופן. כל עוד הוא כאן ומזרים כספים, הקבוצה שבבעלותו תמשיך לשלוט בליגה (עד שיבוא אוליגרך עם תקציב דומה) ותמשיך לשמח את אוהדי בית”ר. השחקנים והצוות המקצועי שלו מעולם לא החזיקו בכל כך הרבה חשבונות חיסכון (אל תרחמו על שמעון גרשון, אין לו שום בעיה שגאידמק יגיד מה שבא לו כל עוד המשכורת נכנסת ב-15). התקשורת בטח נהנית מכל הגיג שפולט האוליגרך (רק ראו מה עשתה הפליטה האחרונה שלו על גרשון לכל אתרי האינטרנט) ובתור צרכני תקשורת אנחנו בולעים את זה ומספקים את צרכיה. מה עם גאידמק? האיש לא מפסיק להפסיד, בכל תחום שהוא, מאז הגיע לארץ.
זה הוא שמנצל אותנו? הצחקתם את הילדים של סבסטיאן אבראו.
שחר
תקשורת ספורט? הצחקתם את שליימלה ספטמבר 15, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, עיתונות, תקשורת ספורט , תגובה אחת עד כהליגת העל חוזרת אלינו במלוא התנופה. שתי תוצאות 0-0 בשני המשחקים המרכזיים נותנות תחושה שיש למה לצפות. למרות היכולת הבאמת דלה של הכדורגל הישראלי לספק איכויות, שספק מי ציפה להם, את מופע האימים האמיתי נותנת דווקא תקשורת הספורט. תצוגות כמו זו של שלמה שרף אתמול (14.9) בתכנית הספורט ב102fm ראויות לכל גינוי מצד כל מי שמאמין כי עיתונאות ופרשנות מקצועית הם מקצוע ולא חלטורה שכונתית.
הכל נכון. שופטי ליגת העל פתחו את העונה בצורה מזוויעה. אין ספק שעוזי בסון אתמול ובעיקר משה בוחבוט ביום שבת נתנו תצוגות נפל שהשפיעו על תוצאת שני המשחקים. אבל תצוגת הנפל של שלמה שרף וחברו הטוב קופמן בעידוד מירי נבו ויו”ר בני יהודה, חזי מגן, היתה מביכה עוד יותר, משפילה, לא מקצועית ואינה כיבדה את התקשורת אותה הם מייצגים.
למי שלא האזין, מיד לאחר שחזי מגן טען לקיפוח הקבוצות הקטנות כגון בני יהודה מצד השופטים בליגת העל, עלה לשידור יו”ר הועדה המקצועית של איגוד השופטים, דויד קליין. לאחר משפט אחד בו אמר קליין שהועדה המקצועית תשב ותדון במשחק ובטעויותיו של השופט אם היו, השתלח בו שלמה שרף בצעקות, תוך שהוא מפציר בקליין להורות בשידור על ענישת השופט בחומרה מול כל מאזיני התכנית.
דווקא אל מול השתלחויותיהם של שרף וקופמן, היה אפשר להעריך את עבודתו הרצינית של קליין. אם אני חושב בהגיון על מהו מהות תפקידו של יו”ר ועדה מקצועית של איגוד השופטים, הרי זה שיפור האיכות של השופטים. דיון בועדה על הנושאים של מיקום השופט בעת השריקה, פרשנות לחוקה וכושר גופני של השופטים הם הנושאים בהם צריך לעסוק קליין. האם תפקידו הוא להוריד שופטים ליגה דרך הרדיו? האם משפטי שדה הם הפתרון? ודאי שלא. רק שלמה שרף חושב אחרת. אין לצפות אחרת מהאנשים שקובעים משפטי שדה כל שני וחמישי.
שלמה שרף. את מי מעניינת האמת?
האמת היא שאני חושב שיש מקום לא מבוטל לתכניות רדיו וטלויזיה “נושכות” אשר יאיימו לחשוף כל שחיתות וכל בעיה שיש בספורט הישראלי אל מול מנהליו המושחתים לעתים והעצלנים לרוב. תקשורת תוקפנית, כפי שזו מתנהלת במערכת הפוליטית והכלכלית, היא כלי חשוב על מנת להוקיע את אלה שבאים לעשות לעצמם ולא לספורט. לצערי, לעתים קרובות, ומשיקולי רייטינג, מעדיפים עורכי התכניות לתת במה ל”נבחנים” אשר לא מעניינם לגלות את האמת, אלא רק לטעון טענות דמגוגיות, שקל מאוד להזדהות איתם. “אתה חייב להודיע כי אתם תתנו לשופט עונש” או “חזי, אתם פראיירים. עושים לכם בית ספר” הם אמירות שלמאזינים מאוד קל להתחבר אליהם. גם לי. מה שכן, בין זה לבין עיתונות ספורט אמיתית, הקשר מקרי בהחלט (במקרה זה אכלול תכניות רדיו ביחד עם עיתונות ספורט)
קברניטי הספורט הישראלי, צריכים לתקן ליקויים אינספור. גם איגוד השופטים כנראה אינו ארגון המתנהל בצורה הנכונה ביותר. אדרבא, על התקשורת להמשיך לבקר זאת, לשאול את השאלות הנכונות ולצפות לתשובות ענייניות. במקרה זה, יו”ר הועדה המקצועית התנהל בצורה הנכונה ביותר. מה שאי אפשר להגיד על תכנית הספורט.
משהו קטן לסיום. שמתם לב שנבחרת הנשים בכדורסל העפילה מהמקום הראשון לאליפות אירופה בעוד הנבחרת המקבילה לגברים נוחלת כישלון חרוץ? אפשר להתחיל לרדת על הספורט הישראלי כמה שרוצים. תנאים, מתקנים, ניהול קבוצות נוער, ניהול איגודים, שחיתויות, הכל. אבל פה מדובר באותו ענף ספורט, עם אותו איגוד, אותו ניהול נוער, אותם שחיתויות וכנראה שאותה רמה של בתי מלון לכל המתלוננים. העובדה הפשוטה שנבחרת אחת מנצלת את כל היתרונות שלה (כן. גם לנשים אין גבוהות או ריבאונד), בעוד הנבחרת השניה עסוקה בלהתפלל ליום טוב של טפירו. שאפו לאלי רבי ולשחקניות.
אלי רבי. שאפו
יום טוב.
שחר
תגלית היסטורית. כדורגל. ספטמבר 10, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, נבחרת ישראל , 3תגובותב9 בספטמבר ישב יוסי בניון במסיבת העיתונאים לקראת המשחק מול מולדובה. מיד לאחריה לקח אותו הצידה טלפון בהול. אחד מחבריו הטובים בארץ סיפר לו על התגלית המרעישה המתקיימת באירופה ממש ברגעים אלה. לא, לא מדובר במאיץ החלקיקים העוצמתי ולא במפץ הגדול. מסתבר שאי שם בגרמניה, בעיר אפורה בשם דויסבורג ישנם כמה ישראלים שמשחקים כדורגל. אשכרה כדורגל. לא בעיטות להורדת מטוסים בדרכם לנתב”ג. פסים. רגל לרגל. מה? 2 חלוצים? 2 קשרים התקפיים? מ’זתומרת?! ומה יקרה אם הציבור יאהב את זה? איך אפשר להתמודד? אה, טוב… בטח שיחקו מול אנדורה… גרמניה? באמת?
בניון. היה בהלם.
אין ספק. המשחק אתמול מול גרמניה היה תענוג לעיניים. תתפלא קשטן, אבל האמת, שגם שם אין רוח חדשה. לא מעניין אותנו (או אותי לפחות) משחק הלחימה וההקרבה של הנבחרת. האופי של יובל אבידור גם הוא לא כל כך. המנהיגות של רפאלוב שולית בעיני. הם פשוט משחקים כדורגל. ככה זה צריך להראות. הדריבל של אסולין, משחק המסירות של רפאלוב וייני. היציאה קדימה של שפונגין וצ’קול. והתנועה… כמה תנועה. כל כך הרבה תנועה שאפילו תמוז האנוכי מוסר לאבידור לאחד על אחד. לא להאמין - 2 נבחרות אירופאיות שבאות לשחק נגדנו על תיקו. מול אחת אנחנו משחקים מחניים. מול השניה כדורגל. העיקר שהביקורת אינטרסנטית.
איווניר. כדורגל פשוט
לפעמים נדמה לי שהכניסה למשרת מאמן נבחרת ישראל דומה לכניסה לתפקיד ראשות הממשלה. ראש הממשלה המיועד מבטיח הכל לכולם ואז נכנס לתפקיד, רואה את גודל האחריות ומתחיל להירתע. משום מה גם מאמני נבחרת ישראל (מאז שלמה שרף) נכנסים לתפקיד אחרי ששמעו את הביקורת על המאמן הקודם, הבטיחו שישחקו על מנת לנצח ועושים בדיוק אותו דבר כמו קודמם. כנראה שהפחד מכישלון גדול מהרצון להצלחה. לפחות בנבחרת הבוגרת.
שתי נקודות לסיום.
1. מרגלים מולדובים הגיעו לאימון נבחרת ישראל. אז סיני עלה על זה, מיד דיבר עם קשטן ואלו החליטו לעשות אימון עם ההרכב השני. ככה אין מצב שהמולדובים ידעו עם מי נפתח! איזה מזל שעדיין לא המציאו את האינטרנט, הסלולר והטלויזיה.
לא עדיף להתרכז בלאמן את ההרכב?? כנראה שיש דברים שמעבר להבנתי.
2. זוכרים את דירוג פיפ”א? זה שאנחנו מקום 19 בו? אז בדקתי קצת את שיטת הניקוד. מסתבר שהחישוב נעשה ע”י מורים ישראלים למתמטיקה.
יום טוב,
שחר
רוח חדשה? ספטמבר 7, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, כללי , 4תגובות6 בספטמבר 2008. מתחילים את מוקדמות המונדיאל. אבי לוזון מכריז לאור ההגרלה שבטוח עולים. קשטן אומר ש”אפשר לעשות את זה”. גם הקפטן ושאר השחקנים מאמינים. בכלל נהיינו מאמינים בזמן האחרון, והאמת? הולך לנו. בכדורסל בריטניה היתה כבר עם רגל ו3/4 באוטובוס לאחר ניצחון ב”יד נוקיהו”, רק בכדי לחטוף פיק ברכיים מהמאמינים. גם שוויץ הובילה בביטחה, אבל אנחנו האמנו! רק האמונה תנצח. או שתעשה תיקו.
לאחר המשחק קשטן טען ש”רוח חדשה נושבת בנבחרת, לא סתם חזרנו מפיגור. השחקנים הראו הרבה אופי”. לא יודע, לא נשמע לכם מוכר האופי? אה… נכון… חזרנו פעם מפיגור… היה איזה משהו מול צרפת, גם מול אותה שוויץ, אה ומול אירלנד ועוד פעם אירלנד. צודק קשטן, אכן רוח חדשה. לא ראינו אותה במוקדמות המונדיאל הקודם.
אולי נדבר פה על דברים מקצועיים לשם שינוי? אמונה זה מאוד יפה כמו שראינו אבל מה עם הכדורגל? אה רגע, בוא נצטט: “ביטלנו אותם, הם לא הגיעו להזדמנויות” אומר המאמן שלא בעט בעיטה אחת למסגרת עד הדקה ה73 (ותודה ליניב ברדה שהביאנו עד הלום). לא נשמע לכם מוזר? אנחנו… ביטלנו אותם.. אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. בעיקר לא על הקהל ברמת גן. קשטן בוקר טוב. זהו משחק ביתי, משמע בבית, משמע המטרה שלנו לתקוף, המטרה שלהם לבטל אותנו, לא הפוך… אבל היי, ביטלנו אותם! פרס ישראל יינתן על ביטול השוויצרים באיצטדיון רמת גן. קשטן ממש הזכיר לי את שייע פיינגנבוים לרגע (”קיבלנו 8 שערים לא מחויבי המציאות, בלי זה היינו מנצחים ללא ספק”).
בואו נמשיך לדון על דברים מקצועיים - על כך שגולן עלה קשר נאמרו מספיק דברים ואין לי מה להרחיב. הכל נכון. על קוזוקין אני דווקא מעריך מאוד את קשטן. מעדיף שחקן פיזי ומהיר יחסית על בן דיין האיטי, במיוחד מול נבחרת חזקה ופיזית. סוף סוף גם טועמה קיבל את דקות המשחק שהוא ראוי להם, ואכן לא היה רע בכלל. מלך השערים של הליגה הבלגית אצלנו בנבחרת.. לא .. דקה 65 נכניס אותו. בואו ניתן להם פור. גם השחקן הכי טוב בליגה הישראלית התחמם למוות 90 דקות.
מעל הכל, איפה תכנית יציאה מסודרת להתקפה? … מה זה היה? זה נראה כמו מכבי הרצליה בימים הרעים שלה. איפה האימון? מישהו ראה את בירם כיאל מתחיל התקפה? מישהו ראה את זיו חופף לטועמה כשזה מקבל כדור? קוזוקין יעלה להתקפה אי פעם? והאמת… אני לא יכול להתאפק.. אתם חושבים שקשטן אמר משהו לעומר גולן לפני המשחק חוץ מ”אנחנו מאמינים בך!”? מישהו לימד אותו איך לנוע 30 מטר מהשער? …
דומה שקברניטי הנבחרת לא שמים את הביצים איפה שהפה שלהם (איכס.. זה לא היתה הכוונה). אם אתה אומר שאתה הולך על ניצחון, אז אתה צריך לשחק, שים לב קשטן, התקפי. השבוע ננצח את מולדובה כנראה (ואם לא כנראה שמגיע לנו), ואז את לוקסמבורג. לטביה יהיה יותר קשה, אבל יותר מעניינים אותי שני המשחקים מול יוון במרץ ואפריל. מה הכוונה שלנו במשחקים אלה? עולים כדי לנצח? הולכים על תיקו בחוץ? או שוב, מנסים לעבוד על הציבור ואומרים שנלך רק על ניצחון בזמן שעולם עם 3 קשרים הגנתיים? אה וכמובן, מדברים על אמונה.
רק האמונה תנצח! או שתעשה תיקו.
יום טוב
שחר
כסף או קבוצות? מה טוב לכדורגל הישראלי? ספטמבר 4, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי , הוסף תגובהערב טוב,
אני כותב את הטור הזה בעקבות מאמרו של יעקב זיו באתר NRG (”ארקדי טוב לכדורגל הישראלי”), המציף את הדילמה שנראית חזקה מתמיד היום לגבי הכדורגל הישראלי. מה טוב לכדורגל הישראלי? האם טוב לו אוליגרכים, כסף, ריבוי זרים ומיעוט קבוצות (להלן השיטה ה”קפיטליסטית”)? או דווקא חזרה למשכורות שפויות, איגודים, ריבוי קבוצות ומיעוט זרים (להלן השיטה ה”סוציאליסטית”). יעקב זיו חושף את דעתו ה”קפיטליסטית” במאמר זה ומצטרף לויכוח רב הפנים הזה. אנסה לצרף את דעתי ואשמח לדעות שונות.
השיטה ה”סוציאליסטית” טוענת כי הכסף הגדול של בית”ר ירושלים ואולי גם של מכבי תל אביב, מרחיב את הפערים בליגה. עם הזמן נוצרת לנו חוסר תחרות שיכולה לסכן בעתיד את הליגה (ע”ע ליגת העל בכדורסל) ולהביאה לשפל מבחינת כמות הקהל והעניין. כמו כן, כמות זרים גדולה לוקחת הן מקום בהרכב והן את רוב הכסף של הקבוצות, שכתוצאה מכך לא משתפות שחקנים ישראלים מוכשרים. הגישה עוד אומרת (או לפחות חלקם של הטוענים לזכותה) שהרחבת ליגת העל תיצור במה לעוד שחקנים מוכשרים שבעתיד יחזקו את הנבחרת.
למרות טיעונים אלה, אני מתנגד בצורה נחרצת לגישה הזו ולדעתי כל הרחבת הליגה, צמצום מס’ הזרים או תקרת שכר יורידו את הכדורגל הישראלי לשפל המדרגה. לפני הכל, ולמען שדמגוגים לא יבלבלו אתכם, הליגה בכדורגל לעולם לא תיראה כמו הליגה בכדורסל, פשוט מפני שבכדורסל הכסף משפיע הרבה יותר. התקציב של צ’לסי הוא התקציב הגדול ביותר באירופה ועם זאת כבר שנתיים שהיא לא מצליחה לקחת אליפות. ברצלונה בעלת התקציב המובילה בספרד סיימה את העונה במקום ה3, 10(!) נק’ אחרי ויאריאל בעלת תקציב נמוך פי 2. אם כך, מכבי תל אביב כדורסל לא תהיה לנו. מה בנוגע לזרים? ובכן, כדי לראות השפעת זרים צריך פשוט להסתכל על השכנות טורקיה ויוון. מה הם השיגו מאז הבאת הזרים? הרי מבחינת אוכלוסיה הם עולות עלינו בהרבה. דבר לא מנע מהם להשתלב בכדורגל האירופאי ברמת הנבחרות. אז זהו, שהחל משנות ה-90 בהם החלו טורקיה ויוון את תהליך האוליגרכיה וזרים רבים החלו לשטוף את הליגות, גם המקומיים השתפרו. פתאום לא רק שאולימפיאקוס וגלטסראי עולות לליגת האלופות, אלא טורקיה מגיעה לחצי גמר מונדיאל(2002), רבע גמר יורו (2000), חצי גמר יורו (2008) ויוון אף זוכה ביורו 2004. אם כך זרים טובים הם גם טובים ליהודים! מי היה מאמין!
אבל מה לגבי גודלה של הליגה? הרי ביוון 16 קב’ ובטורקיה 18! ובכן פה נכנס בדיוק המשתנה עליו הצבעתי קודם. למדינות אלה אוכלוסיה גדולה בהרבה משלנו. הרבה יותר כדורגלנים. הצצה קטנה לליגה הלאומית שלנו, או לפחות הצצה שלי, מגלה שעם כל הכבוד לרמי עזיז וליוסי ג’אנח, זה ממש לא זה (איך הלך הציטוט של אליעזר לחנה? “לראות ולא להאמין” כמה שהוא צודק)
אז נכון, לא כיף לראות את בית”ר קונה כל חלקה טובה בליגה ונכון לעכשיו היא גם מוסיפה חטא על פשע ומשפילה את עצמה באירופה, אבל היי, ההתקדמות והכסף ובעיקר בעיקר הזרים הם אלה שהובילו קבוצות ישראליות להצלחה באירופה, פעמיים ליגת האלופות וכמה הצלחות לא קטנות באופ”א. בדרך (ויעיד על כך מס’ הישראלים בחו”ל) הם שידרגו גם את השחקנים שלנו.אני מאמין שאם נמשיך ככה (ולא נגדיל את הליגה רק כדי שמכבי פ”ת תשאר),בעוד כמה שנים נראה את הפירות בנבחרת.
יום טוב.
שחר