על מלחמה וספורט ינואר 5, 2009
מאת shkob1 ב : כדורגל ישראלי, מלחמה, תקשורת ספורט , 3תגובותאיזה קל זה להתלהם בעקבות המלחמה. הפכנו למדינה של יציע העיתונות - הקוף נובח והשיירה עוברת. כמה דיעות על הימים האחרונים.
המלחמה והספורט – לעצור את הליגה?
גם אני שמעתי את מאיר איינשטיין, אייל ברקוביץ’ ואת עסקני הספורט ברדיו ודעתם לעצור את הליגה בכדורגל עקב המצב.
טענתם העיקרית היא שקהל רב מגיע לכדורגל מהדרום והכדורגל הוא למען הקהל. אז בואו נשאל את זה ככה. מה ההבדל בין עצירת הליגה לבין ביטול ההצגות ברחבי הארץ? גם ההצגות הם לקהל והן ערך מוסף לקהילה. אין ספק שגם להצגות, בכל רחבי הארץ, מגיע קהל מהדרום. אלה לא יתבטלו, כמו גם כל פעילות תרבותית אחרת שאינה במקום המסכן את המשתתפים ואת הקהל. אז למה הכדורגל מיוחד? הפתרונים אצל איינשטיין. רק אל תתלוננו ותאשימו באנטישמיות נבחרות זרות שיידרשו לא לשחק בישראל. הקלות לקבוצות הדרום? מומלץ. העברת אימונים למרכז? נהדר. עצירת תרבות וספורט? אם הגענו לזה, הפסדנו.
מטרת הספורט, כמו כל תרבות בידור אחרת, היא לנתק אותנו מחיי היום יום הקשים ולעשות לנו, אפילו למשך שעתיים שלוש, קצת נחת. הייתי שמח אם אייל ברקוביץ’ לא היה מדבר בשמנו על גבי אתר הרכילאות בעניין זה. הייתי מעדיף לקרוא טור של ילד בן 12 משדרות, שההתאחדות הציעה לו הסעה למשחק של חיפה נגד הפועל. יש לכם ספק שאף אחד לא יישאל את הילד לדעתו? גם לי לא.
מלחמה בספורט
דווקא על רקע הימים האחרונים היה פשוט מזעזע לראות את אירועי דרבי הכדוריד של ראשון לציון. לאלה שלא ראו, עידן מימון מהפועל עבר עבירה מכוערת בזמן המשחק על דב ישועה ממכבי. כנקמה, התנפלו קרובי משפחתו של ישועה, בראשות אחיו, על מימון לאחר סיום המשחק, עת שהתראיין לערוץ הספורט. יומיים לאחר מכן, פירסמו שני ראשי הראש הודעה משותפת על גינוי האלימות. תרשו לי להיות ציני לגבי ההודעה. אני מחכה להחלטת איגוד הכדוריד לגבי דב ישועה (שהשתתף בתקיפה) ולהחלטת בית המשפט לאחר שאחיו של דב נעצר. אין צורך להתלהם לגבי האירוע, ועם זאת התמונות הם חד-משמעיות. ישועה חייב להיות מורחק לתקופה ארוכה מאוד ואחיו צריך לבוא בפני שופט. למרות הקלישאות, הספורט הוא אינו מלחמה. דווקא בימים האלה היינו צריכים להתנהג בהתאם.
סכנין ואנחנו.
קראתי לאחרונה בבלוג של shnoama , על רצונו להוציא את סכנין מליגת העל בכדורגל עקב ההפגנה בסכנין בה הונפו דגלי חמאס.
אני מודע לרגישות בנושא ואני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה בבלוג שלי. זה לא מטרתי. אבל אני חייב להגיד שהרצון להוציא קבוצה מהליגה (כל קבוצה), כיוון שתושבי עירה, מפגינים למען ארגון טרור (יהודי או ערבי), גם עם כל אנשי ההפגנה הם אוהדים שרופים של הקבוצה העירונית, הוא עצימת עיניים במקרה הטוב והתעוררות רגשי נקמה במקרה הרע. אם אוהדי בית”ר ירושלים קוראים מוות לערבים בזמן משחק, יענישו אותם בקנס או במשחק ללא קהל. אם הם עושים את זה מחוץ למגרש, אין כל אחריות קבוצתית ולא צריכה להיות. אותו כנ”ל לגבי סכנין. אם אוהדיה ייקראו מוות ליהודים בזמן משחק, על ההתאחדות להעניש. הפגנה למען העזתים ברחבי העיר? לזה ולספורט לא צריך להיות ולא יהיה קשר.
שיהיה שבוע שקט,
שחר
תסתכלו על זה, ותראו אותנו דצמבר 30, 2008
מאת shkob1 ב : אלימות, מכבי ת"א , 7תגובותזהו מכתב שכתב אחי לאגודת מכבי ת”א בעקבות אירוע שהיה לפני שבוע וחצי. לקרוא, ולא להתפלא.
שלום רב
שמי ____.
יחד עם אחי הצעיר שחר, אנו מנויים של הקבוצה מעל עשר שנים ונוהגים לפקוד את משחקי הקבוצה בקביעות בחמש עשרה השנה האחרונות בבית ובחוץ.
ברצוננו לשתף אתכם בתקרית מצערת שארעה במשחק האחרון בו היינו.
כמדי שבת אנו נוהגים להכנס לאצטדיון דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה
כבר התרגלנו שמדי שבת אנו מוצאים שמקומותינו נתפסו על ידי אדם כזה או אחר. וגם בשבת זו, המקום (שער 8, _________) נתפס על ידי אב ובנו.
פנינו אל האב בבקשה שיפנה את מקומו, אך נתקלנו בסירוב מוחלט
אנו כבר מתורגלים בשגרה מעין זו, לכן פניתי לסדרנית למטה לעזרה. ניסיונותיה לשכנע את אותו אדם לפנות את כסאו עלו בתוהו ולא נותרה ברירה אלא לקרוא לשוטר.
השוטר הצליח להקים בסופו של דבר את האב הסורר וילדו ממקומותינו, אך תוך כדי התנצלות על כך ש”מה לעשות, יש אנשים קטנוניים”
(קטנוניים הם אלו שרוצים לשבת במקומות המסומנים…)
מאותו רגע שהאב קם, החל לקלל ולגדף בשפה שלא אחזור עליה מפאת גודל הבושה.
לאחר שקם האב, התיישב מאחורנו עם בנו, תוך שהוא מקלל ומאיים עלינו דקות ארוכות (השוטר נעלם מהאזור עוד לפני) ומתאר לנו מה יעשה לנו כשיגמר המשחק
תקרית זו העלתה בנו תחושת קבס ופחד כאחד.
רצינו לקום וללכת באותו רגע, ורק תחושת הכבוד הפגוע השאירה אותנו נטועים בכיסאנו
ראשית הרגשנו שאנו ממש נתונים בסכנה, שהשוטרים והסדרנים מתרפסים בפני הקהל האלים ושנית, שלאף אחד לא אכפת אם אחרי שקנינו כרטיס, אכן נזכה לשבת במקום המגיע לנו
אחי ואני אוהבי ספורט אמיתיים, הולכים אחרי הקבוצה שנים רבות.
ללא קשר לתוצאות במגרש, אין אנו מקללים ומעולם לא התנהגנו באלימות
אנו מצפים מכם, מועדון הכדורגל, לקחת אחריות ולטפל באלימות מהשורש! זו -ולא אחרת- היא הסיבה העיקרית לנטישת הקהל את המגרשים.
לפני כשנה הפכתי גם אני לאב. כאשר אני מדמיין את בילויי השבת עם בני לכשיגדל,
אני סמוך ובטוח כי לא אלך איתו לראות כדורגל באווירה כזו.
אנחנו מצפים מכם לעשות ולשנות. אחרת הקהל שיישאר הוא הקהל האלים, זה שלא אכפת לו לקלל, להרביץ ולגרום לכם להוציא כסף בועדות המשמעת.
פגועים וכועסים
שחר ו___ קוברינסקי
מיותר לציין כי מכתבנו לא נענה עד כה, נתון לא מפתיע בפני עצמו.
שבוע טוב,
שחר
המילון הישראלי-פרשני המלא דצמבר 22, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל ישראלי, פרשנים, תקשורת ספורט , 3תגובותאו: איזה דברים מטומטמים אומרים הפרשנים שלנו
”הכדור זה הדבר הכי חשוב במשחק” - ובכן, אחת הפנינות הקבועות והידועות של הפרשן המהולל שלמה שרף. למה הוא מתכוון? שכדי לנצח, על הקבוצה להחזיק יותר בכדור. האמת? שהוא פשוט טועה. הכדור זה לא הדבר הכי חשוב במשחק, שכן קבוצות רבות מנצחות למרות שמחזיקות מעט בכדור. הכדור ברשת לעומת זאת, דווקא כן. תרד מזה שלמה, זה לא זה.
“אינפורמציה זה הדבר הכי חשוב במשחק”- אם האמירה הקודמת עוד נראית הגיונית לאוהד הכדורגל הממוצע, איציק זוהר, האיש והתיאוריות המופרכות, תורם ללקסיקון באחת האמירות המטופשות שנשמעו בטלוויזיה. למה הוא מתכוון? שהשחקנים צריכים לדבר אחד עם השני. האמת? צודק, כדורגל אילמים זה לא דבר מוצלח במיוחד. אבל הדבר הכי חשוב במשחק? תחשבו לבד, סומך עליכם. אל איציק זוהר והפנינים שלו נחזור בהמשך.
“השופט לא רוצה לחמם את האווירה בשלב מוקדם” - מי אומר? ובכן, רוב הפרשנים ששמעתי בטלוויזיה. מתי אומרים? כשהשופט מבליג על עבירה ששווה כרטיס צהוב ב-10 הדקות הראשונות של המשחק. האמת? אפשר לחשוב בהיגיון: כאשר השחקן הפוגע לא מקבל צהוב, האם זה יגרום לשחקנים אחרים “להתקרר” כמו שטוענים הפרשנים? או שהם דווקא יראו שלא מוציאים כרטיסים ולכן ירשו לעצמם להתפרע? קצת קשה לי להבין את ההיגיון מאחורי הלוגיקה - כרטיס צהוב מוקדם גורר אווירה מחוממת, וזה אחרי שעשיתי קורס בלוגיקה.
“השער היה רק עניין של זמן” ולחילופין “מי שלא כובש בסוף סופג”- מי אומר? שוב, לא מעט פרשנים ברחבי הטלוויזיה שלנו. מתי אומרים? שאחת הקבוצות כובשת שער לאחר שאחת מהם לחצה על השניה. למה אומרים? כי זה תמיד נכון. האמת? צודקים, זה תמיד נכון, החוכמה הקטנה ביותר היא לתת את המשפט המסביר את השער אחריו ולא לפניו. אלו הם פשוט שני משפטי מחסן שפרשן משתמש בהם שאין לו משהו חכם להגיד.
“דגו הגדול חזר” - נעבור לאמירות אומללות במיוחד שמייצגות את האומרים אותם. שגיא כהן הוא, לדעתי כמובן, אחד הפרשנים היותר טובים שיש לנו להציע אם לא הטוב שבהם. לצערי, לפעמים כהן מרגיש צורך להצדיק את משכורתו ואת היותו הפרשן המוביל של ערוץ 5. לעתים, מצב זה מוביל אותו לאמירות מיותרות ודרמטיזציה של הכדורגל. האמירה הנ”ל על ברוך דגו באחד ממשחקי הפועל תל אביב באירופה לפני כ-3 שנים היא אחת כזו. כידוע לכולם, דגו לא חזר, עבר 2 קבוצות מאז, ואפילו לא פותח בהרכב. גם בעונה ההיא בהפועל תל אביב, דגו היה בכושר משחק בינוני, דבר שלא הפריע לכהן להצהיר בראש חוצות על החזרה שלו.
“ריברי לא נותן את העונה שמצפים ממנו” - אמרתי שנחזור לאיציק זוהר, נכון? ובכן, אני מודה לכל העוסקים בדבר על שיחרורו של הטאלנט מפרשנות משחקי ערוץ 10. לצערי, זוהר עדיין מופיע באולפן ליגת האלופות ומשחרר הגיגיו. הגיג אחד כזה הגיע בזמן תקציר של משחק ליגת האלופות של קבוצת באיירן מינכן. זוהר היה מאוד מאוכזב מפראנק ריברי, הצרפתי של מינכן. זוהר קצת שכח, או אולי לא ידע מעולם, שריברי חזר מפציעה שהשביתה אותו מתחילת העונה. מי שעוקב אחרי הליגה יודע לאן ריברי המשיך מאז האמירה. בואו נגיד שהוא לא נעלב מהאמירה של זוהר.
“ה… קבוצה הירוקה חייבת לתקוף יותר” - מישהו זוכר את התקופה הנפלאה ששייע פיינגנבוים היה פרשן בליגה הלאומית? - לראות ולא להאמין
שיקרתי. המילון לא שלם בכלל. בטוח ששכחתי לא מעט משפטים ואמירות ועל כן אתם מוזמנים להוסיף, ביד חופשית, כל משפט טיפשי ששמעתם.
שבוע טוב,
שחר
בצורת דצמבר 11, 2008
מאת shkob1 ב : כללי , תגובה אחת עד כהטור תגובה אורח מאת אחד מחבריי הטובים, צחי:
צפיתי השבוע ב”משחק העונה” בכדורגל בערוץ 10 ואיך אומרת לימור “העם נקעה רגלו”. נכון שזו לא התצוגה הרעה הראשונה וגם לא האחרונה, אבל מבחינתי הגיעו מים עד נפש. נראה לי שמה שהקדיש את הסאה הוא הצל הכבד של התצוגות המופלאות שאנו רואים בשבועות האחרונים מרחבי אירופה וספרד בפרט.
שלא תהיה אי הבנה, אין לי שום יומרות ואני גם לא מעז להתחיל לחלום. שכונה היינו וגם נשאר אבל עם כמה שינויים היא יכולה לפחות להיות שכונת פאר שאולי בדרך נס נמצא בה אפילו מקור לגאווה.
מצבים קיצוניים דורשים פעולות קיצוניות ולכן הגיע הזמן שהגוף הרקוב ושמו ההתאחדות לכדורגל יחל לטפל בעניינים מהותיים לשיפור הענף במקום להתהדר בתקנים וחלומות באספמיה על אירוח מונדיאלים. בראש ובראשונה חובה לעודד כדורגל התקפי ולתת לקבוצות תמריצים, הן כספיים והן בנקודות. זו הדרך היחידה למשוך קהל ולעורר עניין בליגה. הרחבת הליגה שעולה לדיון כל שנה חייבת לרדת מסדר היום לאלתר ומספר הזרים, שמרביתם בקושי מצדיקים את כרטיס הטיסה, מוטב שיוגבל לשניים. בוא נחזור לתוצרת כחול לבן, הדבר יאפשר לצעירים רעבים לתפוס מקום בהרכבי הקבוצות ובסופו של יום גם יועיל לנבחרת הלאומית.
בדיוק בשלב הזה אני מבקש להתחבר לפוסט האחרון “תקשורת הספורט עוד חיה”. כל שינוי מן הסוג שהעלתי הוא בגדר “קריעת ים סוף” שכשמדובר בתרבות העסקנות השולטת בספורט שלנו ולכן אני קורא לעיתונת הספורט (הכתובה בפרט) להשמיע את זעקתה. כוחה של העיתונות בתרבות המודרנית מוכח ולכן במקום סיקור השממה וה”צהוב” יש צורך בחשיפת שיניים.
עד שיהיה שר ספורט במשרה מלאה שידאג לתקציבים, להקמת מתקנים ולשינוי תרבות הספורט (שאין לנו) כבר מגיל קטן, נמשיך לשמוח מדי פעם מהצלחות בודדות של ספורטאים אינדיבידואלים חרוצים ונרמה את עצמינו שהתקדמנו.
תקשורת הספורט עוד חיה דצמבר 10, 2008
מאת shkob1 ב : עיתונות, תקשורת ספורט , תגובה אחת עד כהשמתי לב שעם הזמן הבלוג שלי הופך להיות בלוג על עיתונות הספורט בארץ. מדי פעם אני כותב על מכבי, בכל זאת כותבים על מה שאוהבים, וגם על הכדורגל שלנו, אבל אם יש דבר שמעצבן אותי (ואין דבר טרנדי יותר מביקורת מעוצבנת ונובחת) זה תקשורת הספורט בארץ. ואם כבר אמרנו את זה, ואם אהבתם את הבלוג שלי בעניינים האלה, אני ממליץ לכם לבקר גם בבלוג של שושו השועל (מעניין אם השועל זה שם המשפחה או הפרטי): http://omdim.wordpress.com/ אחד הבלוגים המושקעים והמעניינים בעניינים אלה.
ואם כבר בתקשורת עסקינן, ברגעים אלה אני צופה בערוץ הקיבוץ המארח את אברהם גרנט, כידוע אחת הדמויות המעניינות בספורט הפרובנציאלי שלנו. איזה הבדל בין שני מקורות הספורט המובילים שיש לנו. בזמן שבאתר של הרכילאית יש 3 כתבות שונות על כמה שהעונש של מתיאוס לא לעניין, על כמה שלנמני נתנו עונש הרבה יותר קל ועל העולים לגמר האח הגדול (אין ספק, בשליחת סמסים, הספורט הלאומי, אנחנו מספר אחת באירופה), בערוץ הקיבוץ ניצלו את הגעתו של גרנט לראיון מעמיק, ארוך, עם שאלות נוקבות, חודרות ומקצועיות מההתחלה ועד הסוף.
מאיה רונן הגיעה מוכנה לגמרי לראיון (למעט שאלה מיותרת על אשתו), אבי מלר ידע את כל הפרטים (על התנצלותו של עיתון האובזרבר בפני אברהם למשל), מודי הוסיף הלצות (”אברהם, למה לא בני ג’דידה?”) משלו ואפילו איציק זוהר, אחד מפרשני הספורט החלשים שנראו על מסכינו, הצליח לא להרוס רגעים איכותיים (שאלתו על חניכו לשעבר, נמני, בתור מאמן, היתה לעניין). גרנט כמובן הגיע גם הוא מוכן וידע לענות על כל השאלות בצורה עניינית וביחד, למרות ואולי בזכות חוסר השערים במחצית השניה בליגת האלופות, יצרו את את אחד הראיונות המוצלחים שראיתי השנה.
ערוץ הספורט חוטא לא מעט ברכילאות, עקב מאבק הרייטינג בינו לבין האתר ההוא. גם טורי הדיעה של הערוץ באינטרנט, לא מקצועיים כמו שהייתי רוצה (בניגוד לעבר, בו מלר, יעקובי ושגיא כהן כתבו את דיעותיהם המלומדות). אבל זוהי עוד דוגמא להבדל בין רכילאות לעיתונות מקצועית. מי שייכנס לאתר ההוא יראה את התגובה של מתיאוס לעונשו ויזדהה איתה מאוד: “העונש הזה לא מגיע לי”.
שבוע טוב,
שחר
נ.ב אם מישהו יודע איך אני מעלה תמונות ברזולוציה האמיתית שלהם אני אשמח לשמוע
הצהוב עולה דצמבר 3, 2008
מאת shkob1 ב : אופירה אסייג, עיתונות, תקשורת ספורט , הוסף תגובה“טועמה בדרך למכבי תל אביב” זעקה אתמול הכותרת באתר one. על החתום, כמו על כל ה”סקופים” של האתר, אופירה אסייג. אין שום סיכוי שהייתם קוראים את זה קודם באתר אחר. חבר הנהלת מכבי שהיה שותף בעניין פנייתה של הקבוצה לסלים לא מדבר עם כלי התקשורת, אבל את הטלפון של אופירה אסייג יש לו בחיוג המקוצר. לפני אישתו. לכל מי שאיכשהו קשור לספורט יש את הטלפון שלה. אם הם צריכים משהו, הם מתקשרים. אם קורה משהו, הם מסמסים. אימפריה. שיווק רשתי. הפעלת סוכנים. טשטוש גבולות האתיקה. תקראו לזה איך שתרצו. אני קורא לזה המיץ של הזבל. הצהוב עולה, והוא מסריח.
שמעתי את התוכנית של אופירה לא מעט פעמים. קראתי גם לא מזמן כמה כתבות, חצי מפחדות חצי סולדות, על הרכילאית המקצועית. לא אכתוב פה עוד כתבה על כמה שאופירה הצליחה למרות שהיא אינה עיתונאית. אין פה ראיון, תחקיר או כתבת צבע. אני כותב כדי להרים צעקה, לכל מי שמוכן לשמוע, לכל מי שנמאס לו, לכל מי שרוצה שעיתונות הספורט תישלט על ידי העיתונות ולא על ידי הצהובונים, לכל מי שמעדיף לקבל כתבה איכותית מבית ערוץ הספורט, על פני כתבת אינטרס של one. די! מספיק! אי אפשר לתת לגועל הזה להמשיך!
אני לא תמים. כמו שאהובתי לימדה אותי התקשורת תמיד משפיעה ומושפעת. כל עיתונות הספורט בנויה מאינטרסים. לכל כתב יש את הספורטאים או העסקנים המקורבים אליו והוא מקדם את האג’דה שלו על גבי העיתון. ההבדל הוא, שהם לא חצו את הקו האדום הרציף שבין עיתונות לחברות. היחידים שעשו זאת (דן מרגלית למשל) כתבו גילוי נאות ווידאו שאנשים מודעים לקשר. אופירה עשתה מזה קריירה. דרור קשטן, כבוד מאמן נבחרת ישראל, מוצא זמן לבוא למסיבת היום הולדת של אופירה. כשחושבים על כתבותיה על הזימונים המוזרים של קשטן מבינים גם למה. פיני גרשון, כל עוד היה בחו”ל, התראיין לכלי תקשורת בודדים בלבד. לתוכנית של אופירה עלה מספר לא קטן של פעמים, חבר כבר אמרנו?, לא הפתיע לראות את מסע הלחצים התקשורתיים שהפעילה אופירה דרך האתר שלה, בכדי לגרום לדעת קהל שתעיף את בירנבוים ותביא את גרשון. משפיעה. קודם כל משפיעה.
מה אנחנו יכולים לעשות? לא הרבה. אנחנו בתור חובבי ספורט מחפשים את הסקופים, רוצים את החדשות מהר ועם פרטים עסיסיים. מה שצריך זה להבין ולהפנים. אתר one הוא אתר רכילות ואתר בעל כמויות אינטרסים שלא היו מביישות את ראש הממשלה שלנו. תכנית הספורט של אופירה היא מוצר תקשורתי וולגרי, נמוך ומתפקד כשיחה בין חברים. רוצים ספורט אמיתי? כנסו לאתרי sport5, ynet, nrg. יש שם כתבים מוכשרים, טורי דיעות מעניינים שאפשר להסכים איתם או לא. הם אתרי חדשות והאנשים שם מחוייבים לאתיקה עיתונאית מינימלית. רוצים לשמוע באיזה מועדון בילתה לאחרונה ענבל גבריאלי ואיזה מוכשר בעלה לשעבר שעומד בשערה של נתניה? שיהיה לכם לבריאות.
עיתונות הספורט חשובה לי. אני מקווה שגם לכם. אני קורא כתבות, מגיב, מתווכח וכותב את דעתי הכנה פה בבלוג. אתם מוכנים להיכנע ללא תנאי ולתת לאופירה אסייג לשלוט בה? לא חשבתי כך. תצעקו גם אתם. תתווכחו, תגיבו. אל תתנו לזבל לצוף למעלה.
שבוע טוב,
שחר
הלחץ. האדרנלין. הלב. דרבי נובמבר 23, 2008
מאת shkob1 ב : דרבי, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , תגובה אחת עד כהכשהייתי קטן הלכתי למשחקי כדורגל מעטים בלבד. כשאתה ילד, אתה סופג את תרבות הכדורגל מהמשפחה הקרובה אליך. אח שלי היה (ועדיין) אחד האנשים הקרובים אלי ובתור אח קטן הייתי המעריץ מספר אחת שלו. בכל סוף שבוע הייתי מתבונן בו ובאחד החברים הטובים שלו מתכוננים למשחק של מכבי והייתי מקנא. רציתי גם אני את היכולת ללכת לבד למשחק. לעזוב את ההורים לשעתיים שלוש ולהיות חלק ממשהו גדול ממני. מקהילה גדולה עם מטרה משותפת אחת. לקפוץ בגול. כמובן שאז לא הסתכלתי על זה ככה. לעזאזל, אז בכלל לא הבנתי כלום בכדורגל.
ה”חינוך” של אחי נשא פרי אי שם בשנת 91/2 בדרבי התל אביבי. בכלל לא היינו בבית, אלא היינו בחופשה באילת. ההיצמדות של אחי לטלויזיה משכה גם אותי. אמנם המלון היה מצוין, הבריכה היתה מרשימה, הפעילות לילדים היתה מושלמת, אבל כשאח שלי הגדול מתעלם מכל זה ומחליט להיצמד לטלויזיה 14 אינץ’ היחידה במלון, אני לא יכול להתעלם. אני יכול לרשום פה על מהלך המשחק, על הגולים של דריקס ועל ההשפלה של הפועל, אבל האמת היא שהתאהבתי ברגשות. רציתי להרגיש באותו יום בדיוק איך שאח שלי הרגיש. את האדרנלין והלחץ האדיר לפני המשחק. את האכזבה מכל החמצה ובטח, את השאגה הענקית אחרי הגול.
“אוהב כדורגל” לא יבין זאת. אבא שלי טוען לא פעם שאחרי שהוא ראה משחק של מנצ’סטר יונייטד זה יהיה בזבוז אדיר של זמן לראות את האנשים הזוחלים האלה, אלה שמקבלים כמויות של כסף ובתמורה משקיעים המון בבגדים, מועדונים והימורים. “זה לא כדורגל” הוא אומר וצודק. בין אוהב הכדורגל לאוהד יש קשר מקרי בהחלט. עכשיו מגיע הרגע האולטימטיבי שלנו. של האוהדים. המאבק עם המסורת הכי גדולה בספורט הישראלי. עם השנאה הכי גדולה שיש. עם הרצון הכי גדול לקום למחרת בבוקר עם חיוך על הפנים. צהוב מול אדום. מכבי מול הפועל.
יש בדיוק שני מצבים שאוהד יכול להימצות בהם אחרי הדרבי: עילוי או השפלה, אבל לפניו ובמהלכו, זו רכבת הרים אדירה של רגשות. שבועיים לפני זה מתחיל, כשהתקשורת מתחילה לדבר על זה. הכרטיסים נחטפים, אדומים וצהובים כאחד. הלחץ מתחיל. אתה דווקא מצליח לעבוד וללמוד אבל יש משהו ברקע. משהו שממש מטריד אותך. בשבוע שלפני מתחילים לדבר על משחקי עבר. ראיונות מטופשים עם שחקנים. הרכבים. כל שחקן פצוע מטריד אותך יותר. פתאום שלושה ימים לפני אתה מתחיל להיות חסר מנוחה. כל רגע של שקט גורם לך לחשוב על מערכים. בין ארוחה משפחתית אחת לשניה אתה חושב על יציאה קדימה של המגנים. לא יותר מדי כדי שורמוט לא יישאר חופשי.
ואז זה מגיע. הדרבי התל אביבי. בין אם אתה רואה בבית (משחקי חוץ) ובין אם בבלומפילד. כשהשחקנים עולים אתה כבר יודע שמפסידים. רואים על יחיאל, הוא נראה לא בטוח בעצמו. אתה יודע שתבוא הטעות בהגנה ואתה יודע שאיזה אבוטבול אחד ינצל אותה. אתה כבר נהיה מריר על ההרכב. אתה כבר עצבני על קמנאן. אתה מחכה לשריקת הפתיחה כמו ליריית זינוק. נשימה עמוקה. ריכוז מקסימלי. לזה חיכית כל השנה. ואז…
איזה לחץ… שיהיה בהצלחה!
שבוע טוב,
שחר
מעמד מאמן. מאמנים עומדים. נובמבר 12, 2008
מאת shkob1 ב : דרור קשטן, כדורגל ישראלי, מאמנים, מכבי נתניה , הוסף תגובהמזל טוב דרור, נבחרת ישראל בראשותך עלתה למקום ה-15 העולמי. מנכ”ל ההתאחדות אומר שזה בגלל התוצאות המצויינות שעשינו ב4 השנים האחרונות. אודה לקורא אורי שילה (להלן המנכ”ל) אם יואיל להגיב לי ולכתוב על אילו תוצאות מדובר.
כמו כן, דיבר היום קשטן עם מאמני ליגה א’. הכותרת שיצאה מהפגישה היא שקשטן אמר כי מעמד המאמן בישראל שואף ל-0. “שמנצחים זה כל הקבוצה. שמפסידים זה רק המאמן”. בוקר טוב מר קשטן, יש לי המון חדשות לספר לך:
ראשית, מעמד המאמן בארץ הוא בדיוק כמו המקבילים בעולם. מהו המאמן אם לא שכיר חרב? שליח אחראי על כסף שהושקע באהבה והתלהבות רבה ע”י מליונר חסר ידע בכדורגל. אני יודע שלא תעשה זאת בקרוב, אבל שיחה עם גרנט תפתור את העניין, יש לו מאסטר בזה.
שנית, מעמד המאמן בישראל הוא כמו שהוא כי אין אף אחד שנותן כבוד למאמנים. שחקן זה או אחר שלא ישחק כמה משחקים יודע את מספר הטלפון של אופירה אסייג בעל פה. כתבי הצהובון האינטרנטי יזדרזו לכתוב טור דיעה או להחזיר אותו לתודעה על ידי כמה צילומי פפראצי. האמת, אני בכלל לא מאשים אותם. מאמן הנבחרת, להלן אתה, דואג לא לפספס את מסיבות יום ההולדת של ה”עיתונאית” ודואג להסכים לכל בקשת ראיון מצידה (בניגוד לשאר כלי התקשורת). כמובן שזה לא רק אתה. שחקנים ומאמנים רבים עושים כמוך. אין לצפות שיתנו לכם הרבה כבוד לאחר מכן.
קשטן. מתחיל להבין?
שלישית, לפי איך שאתם, המאמנים הישראלים, מאמנים, לא מגיע לכם כבוד. על השחקן הישראלי העצלן וחסר הכושר שמענו כל כך הרבה מצד אלה שנופפו בטענה הדמגוגית של “המנטליות הישראלית”. אם יהיו אימונים רציניים בארץ, וברציניים אני מתכוון לשני אימונים ביום וריבוי אימוני כושר, השחקנים שלנו ייראו בהתאם. תסתכלו על לוז האימונים של קריית שמונה לדוגמא, הוא מופיע באינטרנט. שני ימי חופש בשבוע, שלושה אימוני ערב ושני אימוני בוקר. תסתכלו שוב. ושוב. זה כמה שכדורגלן מקצועני בליגת הכדורגל העליונה שלנו מתאמן.
בעקבות טורי ההערצה למתיאוס (שהשכיל להכניס שני אימונים ביום פעמיים בשבוע) בזמן האחרון התייעצתי עם אחד מהאוהדים השרופים של נתניה (אל תשאלו, יש לי מקורבים) לגבי קיום שני אימונים ביום. ישמור אותי האל, לא הבנתי עד היום למה מאמנים לא מחקים את מקביליהם בחו”ל ומאמצים את המנהג. התשובה הנכונה שלו היתה פשוטה, אם אפשר לעבוד יום פחות בשבוע ולקבל טיפה פחות (או אפילו אותו סכום) כסף בקבוצה אחרת בליגת העל, למה לשחקן להסכים לשחק בקבוצה? התשובה הזאת כל כך עיצבנה ותיסכלה אותי. אבל אז אתה מבין מר קשטן? מי ירצה לתת כבוד למנהל שלו בעבודה אם המנהל נותן לו לעשות לשכונה? לא שחקני ליגת העל. גם לא האוהדים.
ואם כבר דיברתי מאמנים ומכבי נתניה, אי אפשר להתעלם מההצלחה הנוכחית של לותר מתיאוס. אני לא ידוע באהבתי לנתניה ועל כן זה לא קל לי, אבל מתיאוס באמת מרשים. אמנם צורת המשחק של נתניה היא לא משהו שאפשר לספר לאירופה ונראה לי שגם מהמקום הראשון נתניה תיפרד במהלך הסיבוב השני, אך מה מרשים כעת באמת ובדיעבד הם ההישגים בצל שחרורי השחקנים שעשה מתיאוס בתחילת העונה. שחקנים כמו דגו ואוקוצ’ה, כך אמר לי ע’, אוהד נתניה, פשוט ראו מה מתיאוס דורש ולא הבינו למה הם צריכים את זה… היום, אני מקווה מאוד, הם מבינים שעבודה קשה משתלמת.
מתיאוס. עבודה קשה
אולי ביום שמאמן זר, שלא מפחד משחקנים שיעזבו או יילכו לבכות לאופירה, שמנהיג עבודה קשה ואימונים בקצב חצי אירופאי (אני צנוע), יזכה פה באליפות, אולי אז יבינו מאמני ליגת העל, קודם כל שכדאי להם להנהיג שני אימונים ביום ואח”כ שמעמד המאמן נגזר מהכבוד שרוכשים לעבודתו. לא מיחסו לצהובון כזה או אחר.
שבוע טוב,
זיכרון קצר, אהבה ארוכה נובמבר 4, 2008
מאת shkob1 ב : אבי נמני, כדורגל ישראלי, מכבי ת"א , 2תגובותהבלוג חזר מתאילנד. היה מוצלח ביותר, תודה ששאלתם.
איזה ענף אכזרי זה הכדורגל. בשבת האחרונה הלכתי עם חברה שלי למשחק של מכבי נגד קריית שמונה, נכון, לא המשחק הראשון המושלם בשבילה, אבל חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לניצחון עם כמה שערים. אז חשבתי. קהל אוהדי הכדורגל הוא האורגניזם החי בעל הזיכרון הקצר ביותר על פני כדור הארץ. מקדים רק במעט את עיתונות הספורט. הקהל פותח את המשחק בזמירות תקווה, מגביר אותן לשירים רועמים כשהקבוצה תוקפת גלים גלים ונהיה אדיש כהמשחק נרגע. שריקות הבוז מגיעות לאחר מחצית מאופסת ועוקבות אחריהן מחיאות כפיים בחזרת השחקנים לדשא. קריאות בוז למשחק משעמם ולאחר הגול לקבוצה השניה קריאות “תתפטר” למאמן ומחיאות כפיים של השפלה בסופו של המשחק. אין זיכרון קצר מזה, אין רכבת הרים רגשית מטלטלת כל כך.
איזה ענף נפלא זה כדורגל. אחרי תחושת כישלון ופיטורים של מאמן, מגיע פתאום האיש והסמל, מספר 8 צהוב כדי להציל את המצב. טלנובלה שאין טובה ממנה. אם יצליח יתקרב לתואר אלוהים יותר משאי פעם שחקן ישראלי התקרב אליו (ויסלחו לי אלה ששיחקו נגד מראדונה ברמת גן). “מהלך מבריק” כתבו חלק מהעיתונים. “קונספירציה לשמה” כתבו רוב אתרי האינטרנט. אולי אני לא בקיא מספיק בפוליטיקות, אולי אני סתם נאיבי עם אהבה למשחק ולקבוצה, אבל לדעתי ההחלטה למנות את נימני למאמן הוכיחה, כמו גם, ולהבדיל, מינויים של קלינסמן, גווארדיולה ומראדונה עצמו שהכדורגל הוא פשוט משחק של תשוקות, של העם, של אהבה. אלכס שניידר לא חיפש קונספירציות וממש לא נראה לי שהמטרה היא להיפטר מאבי נימני. שניידר פשוט רוצה להצליח. מאוד רוצה. בדרך הוא גם לא רוצה לבזבז המון כסף על מאמן נוסף כשהוא רואה שעושים את זה בכל העולם. זה הכל.
“מסתבר שלאהבה יש תנאים” הוסיפה אהובתי בתגובה לשלט הקבוע “אין תנאים לאהבה”. דווקא בעניין הזה היא טועה (אני יודע - אמורים להגיד “את צודקת” כל הזמן… הכדורגל הוא חריג). מצבו הטבעי של אוהד כדורגל, כמו שכתב ניק הורנבי בספרו “fever pitch” הוא תסכול. מכבי ת”א היא עדיין הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אך אוהדיה, ואני בתוכם, מתאכזבים שנה אחר שנה ולא מרחמים על האחראים. אוהדי בית”ר ירושלים, לאחר 2 אליפויות קלילות, קראו לראובן עטר להתפטר לאחר אחד המשחקים הטובים ביותר שלהם השנה. אוהדי מכבי חיפה תמיד היו ידועים בתור “אוהדים של הצלחות”. האוהדים פשוט לוקחים ללב. אם הקבוצה שלנו לא רצה על המגרש אנחנו מרגישים עלבון אישי, לא כי שילמנו על המנוי ממיטב כספנו, אלא כי אנחנו באמת אוהבים אותה ומצפים לקבל את אותה אהבה בחזרה. אם הקבוצה שלנו לא משקיעה, או אם אין בה את התשוקה שצריכה להיות לקבוצת כדורגל אנחנו מרגישים נבגדים ומושפלים, אך אין ביכולתנו “לבגוד” בה. אין תנאים לאהבה.
שבוע טוב,שחר
מביך. לא מה שחשבתם ספטמבר 22, 2008
מאת shkob1 ב : כדורגל, כדורגל ישראלי, עיתונות, תקשורת ספורט , הוסף תגובההרמה ירודה כבר לא מעט שנים. עתיד גדול לא נראה באופק. חוסר דיוק, חוסר עירנות, הכנה לקויה ואמירות אומללות. לא, דווקא לא מדובר על נבחרת הכדורסל, האתלטים האולימפיים, או על הכדורגל הגדול. מי שראה אתמול את שידור המשחק בין מכבי חיפה לבני יהודה (ולא העדיף, בצדק מבחינתו, את “הפח הגדול”) חזה באחד השידורים המביכים והלא מקצועיים שראתה הטלויזיה הישראלית מעודה.
לא מעט נאמר על יורם ארבל בשנים האחרונות על כך, שלאט לאט ובבטחה, מאבד האיש את היכולת לזהות שחקנים. ובכן, הלאט לאט הזה נגמר. אין יותר מה לאבד. יורם ארבל כבר לא מזהה שחקן אחד לרפואה בזמן אמת. מספר הפעמים שתיקן את עצמו ארבל אתמול (ולזכותו יאמר שהוא מנסה… באמת מנסה) היה בערך כמספר איבודי הכדור במגרש. ובמקרה שלא ראיתם, בני יהודה היתה על המגרש. כל שחקן התקפה הפך ל”משה ביטון” וכל שחקן קישור היה “רפאלוב”. בתור אחד השדרים המובילים ב30 השנה האחרונות, יש לי המון כבוד ליורם ארבל ולפועלו, אך כל עוד הוא משדר, הוא צריך להיות בנוי לזה, מוכן, עירני ובעיקר, לא טועה. לצערי, המצב בלתי הפיך ואין אני מאשים אותו. הבחור בכל זאת הזדקן קצת. עורכי התכניות בערוץ 10 ובערוץ הספורט הם אלה שצריכים לשים סוף לעלבון המקצועי הזה. אחרת רמת השידור תמשיך להתאים לרמת המשחק. זוכרים… בני יהודה…
אמירה נוספת של ארבל, שזיעזעה אותי מאוד היתה לאחר מהלך של אחד הזרים על המגרש: “אולי בליגות באפריקה קופצים ככה, אצלינו זה לא הולך”. תקראו את המשפט הזה שוב. אתם יכולים לתאר את חגיגות הטוקבקיסטים אם זה מה שהיה אומר שדר אנגלי על טל בן חיים (אמנם לא מציאותי, בן חיים בקושי יושב על הספסל). מתנשא, גזעני, מגעיל ודורש התנצלות. ארבל ממשיך את הטרנד המתנשא שהחל שלמה שרף בנוגע לזרים בכדורגל (עם האמירה הידועה “זר לכדורגל” של קופמן, חברו הטוב). מתי בפעם האחרונה שמעתם שדר או פרשן אומרים על שחקן ישראלי שהוא לא יודע לשחק או שהוא מתאים לשחק בליגה א’? נכון. לא שמעתם. כשזה נוגע לשחקנים ישראלים, שדרינו ופרשנינו נזהרים לא לפגוע. הזרים? בסה”כ כושים מאפריקה שיודעים לקפוץ.
ארבל. אמירה אומללה
גם הפרשן שלידו, איציק זוהר, ממשיך לתת הופעות לא מקצועיות. כבר בדקות הראשונות נעשתה עבירה מכוערת של אלי אברבנל, עליה השופט ריחם ולא הוציא כרטיס צהוב. זוהר הפרשן שלנו מיהר להגן ולהגיד כי השופט לא רוצה לחמם את האווירה. הפוך איציק הפוך… כרטיס צהוב נועד להגיד “עוד עבירה כזאת ואתה בחוץ!” והוא זה שנועד דווקא להרגיע. אי נתינת כרטיס צהוב על עבירה מכוערת נותנת “רשיון להרוג”. אין פלא שאברבנל קיבל את הכרטיס המגיע לו 10 דקות לאחר מכן על עוד עבירה מיותרת. גם עם העברית זוהר מתקשה מאוד. כאשר הגיע (או לא הגיע) פנדל לחיפה, לא הצליח זוהר להגיד “אני לא בטוח שלא מגיע פה פנדל” למרות שניסה מספר פעמים. גם עם משמעות המושג “תרתי משמע” היה מאוד קשה לזוהר. המופע של זוהר המשיך כאשר בדקה ה-5 אמר זוהר ש”אין סדר במגרש”, בדקה ה-60 אמר ש”בני יהודה איבדה את הסדר שלה” ובדקה ה-75 סיכם באומרו ש”המשחק איבד את הסדר שלו”. לא ברור היכן היה הסדר מלכתחילה… ולכן לאן נאבד… מה שבטוח, אצל זוהר הוא לא היה.
בתור צופה קבוע בשידורי הספורט, אני חייב לומר שהשיפור מורגש מאז השידורים המקצועיים של ליגת האלופות. אך מעבר לאולפנים המושקעים ולכמות המצלמות הנרחבת במשחק המרכזי, שידור טוב נעשה ע”י שדר שיודע לזהות שחקנים ופרשן שיודע לספר לאוהד הממוצע משהו שהוא לא יודע כבר. תאמרו שזו קטנוניות, תאמרו שאני נטפל לשדרים ולפרשנים במקום למופע המרכזי שעל הדשא. תגידו מה שתרצו. אני על “מיוט”.
שנה טובה ,
שחר
(הטור יוצא לחופשה בתאילנד… נחזור אחרי החגים)