מאת laufgas ב : איגלס, אמריקאי, דאלאס, דונובן, כללי, מקנאב, פוטבול, פילדלפיה, קאויבויס , הוסף תגובה
טוב, אני רגוע. מחזור הפתיחה של ה-NFL נגמר ביום שני (או שלישי לפנות בוקר לפי שעון ישראל), והאמת שהיה שווה כל רגע.
זה התחיל בפציעה של טום בריידי, הקורטרבק של ניו-אינגלנד פטריוטס (מי שלא יודע - בריידי הוא כוכב העל של כל הליגה. האנלוגיה הישראלית תהיה פציעה של בניון בנבחרת). האמת, שאין לי בעיה עם הפטריוטס באופן אישי. אני דווקא הייתי בעד לראות את קבוצת ההתקפה הטובה אי פעם, לפחות עד יום ראשון, במלוא הדרה. הבעיה שלי עם הפטריוטס היא שעושים מהם הרבה מעבר למה שהם באמת. בסך הכל, אסור לשכוח שבסופה של העונה, הם הפסידו (את הסופרבול).
אני לא אשקר, אבל בתור אוהד פילדלפיה איגלס, קצת התבאסתי לראות את דאלאס משחקים נגד קליבלנד, כי נאי יודע שביום שני הקרוב זה יהיה לא פשוט לעצור את משחק הריצה שלהם. כאב ראש לא קל יש לג’ים גונסון, מתאם ההגנה של האיגלס. בכל מקרה, היה גם את ברט פארב שהצליח לשכנע במשחק מצויין עם 2 טאצ’דאונים, אבל הוא לא היה הסיפור המרכזי. הסיפור המרכזי היה שמשנת 92′ לא פתח קורטרבק חדש חוץ מברט פארב במדי גרין ביי פאקרס. ביום ראשון זה קרה. ועכשיו, כשברט פארב משחק בקבוצה אחרת והוכיח שלא היה שווה לשחרר אותו לניו-יורק ג’טס, ארון רודג’רס הצליח לשמור על פה נקיר מקיא, ולא נחנק במשחק הראשון שלו כקורטרבק פותח מול מינסוטה וייקינגס (יריבה מבית) במשחק מאנדיי נייט.
היה מחזור מצויין, באמת. בתור אוהד פילדלפיה, אשמח לחזור רגע לניצחון של פילדלפיה על סנט לואיס. במילה אחת, וואו! כ”כ הרבה התלהבות בהתקפה של פילי לא ראיתי המון זמן. גם במשחק הכי טוב של העונה הקודמת נגד דטרויט ליונס (שהיה משפיל לדטרויט בגלל התבוסה, ולפילדלפיה בגלל המדים המוזרים שלבשו), לא ראיתי את הרעננות הזאת בהתקפה. קודם כל, כיף לקבל את דונובן מקנאב מלא ביטחון עצמי, לא פצוע ומדוייק מאוד. הצליח להתחמק אפילו מתאקל בזריזות האופיינית לו, שלא ראיתי ממנה כבר המון זמן. גם האופנסיב ליין בהנהגתם של ג’ון רניין (תאקל ימני) וטוד הרמנס (גארד שמאלי) נראה טוב מאוד. מול דאלאס זה לא יהיה קל כמו נגד הראמס, אבל גם אם הם יתנו למקנאב חצי מהזמן שהיה לו נגד הראמס לזרוק כדור, אני בטוח שיהיה בסדר.
כל הפגרה דיברו כל אוהדי פילדלפיה (כן, גם אני) על מצב הרסיברים הבעייתי שיש לקבוצה. מה עוד שעכשיו כשקווין קרטיס פצוע, זה היה נראה לכמה ימים יותר נוראי. מסתבר שטעינו, ובגדול. במהלך טרום העונה היה ניתן לראות סוג של ניצוץ חדש בעמדת הרסיברים - דישון ג’קסון. נבחר בסיבוב השני של הדראפט. בחור לא גבוה במיוחד (177 ס”מ), אבל אתלט ברמה גבוהה מאוד. במשחק ביום ראשון, מקנאב חילק כדורים ליותר מ-100 יארד לחמישה רסיברים שונים כ”א! מתי בפעם האחרונה זה קרה? אין לי מושג. לא נראה לי שזה קרה. מקנאב סיים עם 361 יארדים בסטטיסטיקה - מדהים!!!
על בראיין ווסטברוק אין הרבה מה להוסיף - הוא מייצג את כל החוכמת משחק של ההתקפה הנפלאה הזאת. עדיף פשוט לחפש סרטונים שלו ביוטוב. בלי מילים.
לגבי ההגנה - מעבר להתחזקות משמעותית עם אסנטה סמואל, היה חשוב לראות את ההתבגרות של שלושת הליינבקרים הצעירים של הקבוצה. בריידי, גוקונג וגייט’ור. שלושתם נראו מצויין, חסרי מעצור מנטלי ויודעים מה לעשות בכל מצב. הסקנדרי נראה טוב מאוד. בראיין דוקינס מצויין כמו תמיד, ומנסה להיות מעורב בכמה שיותר תיקולים, ליטו שפרד, שלדון בראון ואסנטה סמואל הם שלושת הקורנרבקים הטובים בליגה כשהם על המגרש ביחד, ואפשר להגיד שאני די רגוע. גם קו ההגנה נראה לא רע בכלל, אבל מול האופנסיב ליין הרקוב של הראמס, קשה לקבל אינדיקציה כלשהי. המבחן הגדול יהיה מול דאלאס, ביום שני.
אז מה יהיה בדאלאס? לדעתי, התוצאה תהיה גבוהה. ההימור שלי הוא 34-24 לפילדלפיה כשמקנאב מוסר יותר מ 200 יארד. אני לא אומר שיהיה קל. אני גם צופה שמקנאב יראה את הדשא מקרוב כמה פעמים, אבל אני לא מאמין שטוני רומו מסוגל להתעלות נגד הגנת הסקנדרי המנוסה של פילדלפיה. נכון, דאלאס המועמדת להגיע לסופרבול השנה, אבל עם כל זה שהיא Way to Overrated, ובפילדלפיה לא עשו יותר מדי רעש בפגרה, אני מאמין שפילדלפיה תמצא את נקודות התורפה של דאלאס במינון הנכון.
האתגר הגדול ביותר לפילדלפיה יהיה לעצור את משחק הריצה המדהים של דאלאס. אסור לשכוח למרות כל הפרגון לשלושת הליינבקרים של פילדלפיה, שלשחק בדאלאס מול דאלאס זה ממש לא פשוט. אני חושב שמשחק ההחזרה של פילדלפיה עלול לעשות בסופו של המשחק את ההבדל בין ניצחון להפסד. דישון ג’קסון וקווינטין דמפס, מחזירי הבעיטות של הקבוצה, הראו שהם מסוגלים לעשות נפלאות בכל מה שקשור למשחק ההחזרה של פילדלפיה. אגב, דישון ג’קסון צריך להרים את עצמו אפילו עוד יותר למרות היותו רוקי. דאלאס היא לא שכונה. זה הולך להיות קשה גם בתור רסיבר ואפילו עוד יותר בתור מחזיר בעיטות.
שיגיע כבר יום שני.
מאת laufgas ב : כללי , הוסף תגובה
אז יש ליגה מקצוענית אמיתית בישראל וזה מאוד נחמד. נחמד? זה מדהים!!! אם אתם לא חובבי ספורט (אבל אזרחי ישראל) אני יכול להבין למה. אני יכול להבין שממש לא כיף ללכת למגרשי כדורגל או כדורסל (שלצערנו הרב הם הענפים הבולטים, נכון לכתיבת שורות אלו, בארץ).
רגע, אתם בטח שואלים על מה אני מדבר - “כבר יש ליגות מקצועניות בישראל! הכדורגל והכדורסל”. בטח זה מה שאתם אומרים לעצמכם בראש, ואם לא אז כנראה שפתאום ברגע זה אתם נזכרים.
(more…)
מאת laufgas ב : כללי , הוסף תגובה
לא ציפיתי שיהיו לי תגובות בבלוג (כי לא פרסמתי אותו מעולם) וגם אני עדיין לא חושב שצריכים להגיב בבלוג שלי כי אלה דעותיי שאני רוצה לשמור לעצמי כדי שלא שכח אותם בעתיד.
אפשר להגיד שזה הדף “Memo” הגדול שלי.
מאת laufgas ב : כללי , 3תגובות
לכתוב את כל מה שעולה לי בראש זה לא קל, אבל אני אשתדל
לעשות את הטוב ביותר.
אז יש אלופה - בית”ר ירושלים. וואו. מרגש.בעצם זה לא מרגש. זה אולי מרגש את 20,000 הצופים שבאו לאצטדיון, אבל פחות מרגש את שאר האוהדים בבתי החולים.
למי איכפת מי היא אלפות ישראל לאחר מה שקרה אתמול בטדי? האמת שזה לא מעניין אף אחד. אז בסוף העונה, במחזור האחרון נראה את הבנאר של ערוץ 10 בתחתית המסך “בית”ר 014 ירושלים אלפות המדינה לשנת 2006/2007″.
אני ממש לא אוהב כבר את בית”ר ירושלים. איפה נמצא בדיוק כל מפעל הספורט הזה כשאוהדי הקבוצה נפצעים? איפה הערכים שצריכים לעמוד אל מול בעלי הקבוצה (רמז: איש עסקים[?] יהודי) כשהם רואים דבר כזה?
במחשבה שניה, אולי למעשה כוונת החגיגות שרצו לעשות אוהדי בית”ר ירושלים היו אמורות לפצות על הליגה הכי משעממת על פני כדור הארץ. ליגה שבה הכל ידוע מראש - ליגה ללא עניין, ללא כסף ועם קהל שעושה טובה שבא למגרשים. אולי בסך הכל הם באו לעורר קצת את ענף הכדורגל בארץ. אולי הם פשוט אוהדים נחמדים מאוד שבאו להראות בפריים-טיים-ישראלי מי הקהל הכי טוב בארץ.
חבל מאוד שלא הצליחו להראות את זה, אלא ההפך הגמור. לא רק אני חשוב ככה - תראו מה השחקנים שלכם, שחקני בית”ר ירושלים אמרו. אתם בטח כבר יודעים שברק יצחקי אמר שהוא כמעט התעלף. זה לא רק אני, האדם שלא מבין כלום בכדורגל שאומר לכם את זה - אלה השחקנים של הקבוצה שאתם אוהדים!
אולי אין פה 20 ארקדים גאידמקים שיעשו את ההבדל, אבל איפה הרצון? אפילו ליגת הכדוריד, שהיא חצי מקצוענית יותר מעניינת מכל ליגת העל בכדורגל. על הכדורסל בכלל אין מה לדבר - עדיף בייסבול.
הכדורגל פה ברמה כ”כ עלובה שלפעמים אני מעדיף לצפות במוקדמות גביע סין בכדור-מים (תנסו לחשוב על זה בטון של רון קופמן כשהוא אומר את זה - זה די מצחיק).
אבל ברצינות, אנחנו מתנהגים כמו מדינה בלי ערכים, אנכריסטית וללא חוקים (אולי זה מה שאנחנו באמת) וטוב בטוח לא יצא מזה. אולי במקום שיעורי “חינוך” בבתי הספר כדאי להוסיף שעת ספורט ולהתחיל ללמד את הדור הצעיר שלפעמים כשמישהו נופל , זו לא בושה לתת יד.
אולי סוף-סוף הדור הצעיר ילמד משהו חיובי לשם שינוי חוץ מלא לעשן סמים, להשתמש בקונדום ולדבר על דברים אחרים.
לסיום, אני לא מבין משהו מאוד פשוט שקורה בבית”ר ירושלים - ואני מחפש תשובה - למה אתם הקהל הכי פרובוקטיבי שידעה מדינת ישראל? אני לא מבין, מה, כדי להיות אוהד שלכם אתם מעבירים ילדים צעירים טקס של “זריקת אבן על שוטר” ? עד כדי כך?
בכלל, האוהדים של בית”ר ירושלים לא מכירים במעט את היסטוריית הקבוצה ונולדים לתוך מציאות של “אם-לא-זורקים-אבנים-לא-אוהדים-אמיתיים”, וזה גרוע - לפחות ככה זה נראה מהצד.
אני כבר לא יודע מה יותר גרוע - הכדורגל הישראלי או אוהדי בית”ר ירושלים. אין לי מושג מה יותר גרוע ויש לי חבר אוהד בית”ר. מעניין מתי יבינו שהמעגל בספורט מורכב מאוהדים וקבוצות - ובינתיים כפי שרמת האוהדים נראת בארץ, עדיף שנחזור לצפות בליגת האלופות (ובפוטבול).
לפחות שם יודעים לחגוג אליפות.
מאת laufgas ב : כללי , 2תגובות
לפני שאני אתחיל לכתוב באופן שוטף על ענייני ספורט רצוי מאוד שרבים אשר לא מבינים מדוע משחקי ספורט בכלל וספורט בפרט הוא חלק חשוב ומרכזי בחיי האדם, יבינו זאת על פי ההשקפה שלי.
אני מאוד מצטער אם זה יהיה ארוך, אבל אני מאמין שבסוף אם אכן תקראו הכל תצאו בידיעה שלמה אם זה אכן מה שמתאים לכם. נתחיל.
ספורט, דבר ראשון, הוא עוד אחד מאמצעי הבידור השונים ולמען האמת לא שונה בהרבה מלצפות בסרט טוב. למעשה, ספורט הוא אמצעי הרבה יותר מהנה מאשר סרט. אני אצדיק את הטענה שלי מיד.
מה הופך ספורט לדבר שהמון בני אדם לא מתחברים אליו? האם חוסר הסטריליות? מגע בין אנשים זרים? אולי הפציעות שבספורט? אולי חוסר העניין של אנשים בספורט פשוט נובע מחוסר הכרה באנשים ובסיפורים שעומדים מאחורי הזיעה?
קשה מאוד לענות על השאלה מן הסתם, כי התשובה היא אינדיבידואלית לכל אדם.
דבר אחד בטוח - אוהבי הספורט מבינים את המשמעות האמיתית של הספורט: הם מבינים את הדרמה מאחורי המשחק, הם מבינים את סיפור ההצלחה של קבוצה שרק לפני שנה סיימה במאזן הגרוע ביותר. הם מכירים את הסיפור של אותו מועדון שכמעט ופשט את הרגל וכיום מועמד לאליפות. הם מחכים לאליפות 40 שנים אבל לא מתייאשים ונהנים מכל רגע שהקבוצה מספקת להם.
אבל למה להגיד הם? הם זה אנחנו!
לצורך ההשוואה ניקח דוגמה מחיי היום יום שלא נוגעת בכלל לספורט - נניח ואדם מבטיח למדינה שלמה שיש לו את הפיתרון לשלום בין כל המדינות בעולם והוא מבטיח למדינה שלמה שאם יבחרו בו - יהיה שלום ולא יפגע איש. האם תוכניות על אותו האיש והרעיון שהוא מייצג לא יעניין אתכם? האם לא תהיו סקרנים מספיק כדי לבדוק אם אכן יקיים הבטחתו?
פה נכנס לתמונה סיפורי ספורט מדהימים. שחקנים עם יכולות יוצאות דופן שנשאו על כתפם קבוצה שלמה תוך הצהרת כוונות מובהקת - זכייה בתואר או לחילופין שיפור ניכר ביכולת הקבוצה.
מה שאני מנסה להעביר - לראות שחקן רץ עשרות דקות על מגרש הוא סיפור בפני עצמו מעבר לפיעלות הגופנית. נעבור לדוגמאות.
הדוגמה הכי אקטואלית וישראלית שבאמצעותה אפשר להבין את הסיפורים שמאחורי הספורט היא מכבי ת”א בכדורגל: בעונת 2005/2006, שמלאו למועדון הכדורגל 100 שנים - המון כספים הושקעו במועדון.
אייל ברקוביץ` שהגיע למועדון באותה שנה הצהיר “אנחנו הולכים על דאבל. אנחנו רוצים לזכות בדאבל”. לרובכם הצהרה זאת חסרת משמעות, אבל למאות אלפי האוהדים של מכבי ת”א הייתה להצהרה זו חשיבות רבה. מדובר על היסטוריה שלמה של מועדון שפחות מאליפות היא אכזבה מוחלטת.
באותו רגע, בדיעבד, הבינו השחקנים שהפסד אחד יכול להרוס עונה שלמה. מכבי ת”א כונתה הגלאקטיקוס (אבי נימני, ג`ובאני רוסו ואייל ברקוביץ` זכו לכינוי המקביל של קבוצת הכדורגל ממדריד). תודו שאם את הקבוצה שלכם היו מכנים בשם בעל כ”כ הרבה משקל, גם אתם הייתם נלחצים.
אותה עונה הייתה אחת הגרועות בתולדות המועדון, ואסור לשכוח שהציפיות היו ענקיות - מדובר היה בעונה ה”100 שנים למועדון”. הכימיה בין השחקנים פשוט לא עבדה ומיליוני הכספים שהושקעו בקבוצה, ולמעשה מירב הכספים שהושקעו בקבוצה אי פעם ירדה לטימיון. מריבות בין השחקנים החלו לדלוף לעיתונות וכל עניין הגלקטיקוס הפך בין רגע ל”עגלה-קטיקוס”.
מה שקרה למכבי ת”א זהה בדיוק למקרה ”השלום העולמי” שהצגתי קודם. אנשים מצפים ומתעניינים במשהו ומתאכזבים.
מצד שני, ניתן להסתכל על חצי הכוס המלאה. נשתמש בדוגמה מעולם הפוטבול: טום בריידי, שחקן פוטבול אנונימי שהגיע לליגה המקצוענית כשאף אחד לא ציפה ממנו אפילו להיות השחקן הפותח בקבוצה.
כמובן שהדבר השתנה כשהוא הוביל את קבוצתו לשלוש אליפויות בארבע שנים. היום אין אוהד פוטבול אחד שלא מכיר ופוחד מהשם בריידי. מדובר על סיפור הצלחה אדיר של אדם שעד לאותה שנה ציפו ממנו לשבת על הספסל.
שוב, אם נקביל את הסיפור למשהו אקטואלי אז ניתן לומר שהסיפור של טום בריידי יהיה מקביל לסיפור של עמיר פרץ שהגיע ללא שום רקע פוליטי אמיתי אל הכנסת וכיום מכהן כשר הביטחון. כמובן שישנו הבדל בין שני המקרים - טום בריידי טוב במקצוע שלו לעומת עמיר פרץ.
אם עדיין לה השתכנעתם הנה כמה סיבות לא רעות לאהוב ספורט:
1. חינוך - ספורט היא הדרך הטובה ביותר לחנך בני אדם. כששחקנים פוגעים בשחקנים אחרים בזמן משחק ועוזרים אחד לשני לקום מיד לאחר מכן, קשה שלא להבין שאלה אנשים בעלי ערכים. אנשים שמעבר להיותם שחקנים הם בני אדם. לא הייתם רוצים לראות מישהו שאתם אוהבים מתנהג כך?
2. הנאה - כפי שציינתי בכל מה שכתבתי - ספורט הוא כמו סרט טוב. מאחורי השחקנים ישנו סיפור שמלווה אותם ואת האוהדים. הסיפורים רלוונטים על אחת כמה וכמה במשחקים רבי חשיבות כשדרמה מתרחשת במגרש (למשל סל ניצחון בשניות האחרונות).
3. ספורטיביות - כמובן שאחד החלקים המרכזיים הוא הספורטיביות במשחק. לשחק משחק כדור כלשהו עוזר לשמור על בריאות ואחד הדברים החשובים בנוסף לעניין הביראות הוא המוראל. מחקרים רבים טוענים שספורט משפר את מצב הרוח של השחקנים, ואיך אפשר להנות מהחיים בלי שמחה, אה?
בגדול, זה מה שהיה לי להגיד - ספורט הוא לא זיעה, דשא וכדור. ספורט הוא דבר ראשון אנשים עם סיפור, ולפעמים הסיפור שמאחורי האנשים עושה את ההבדל בין עוד משחק כדורגל, למשחק קריירה של אדם אחד שיחרוץ את גורלו.
