כבר מגרד באצבעות אוקטובר 12, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל , הוסף תגובהכדרכם של טורנירי טרום עונה אחרים ברחבי הגלובוס, “גביע ווינר” יוצר ציפיות גדולות מאשר מטרתו האמיתית. בסיכומו של דבר המטרה שלשמו הוקם הטורניר, הינה מתן אפשרויות משחק נוספות לקבוצות הליגה בטרם פתיחתה. בפועל, התואר שמונח על הכף, בתוספת כלל הגורמים שהתרחשו במהלך הקיץ, מייצרים לחץ ומתח, השווים כמעט לאלה של גביע המדינה עצמו. הלא אם בוחנים לעומק את המצב, שום דבר לא השתנה. על אף האליפות הסנסציונית של חולון בעונה הקודמת, קבוצות ליגת העל יחכו קודם כל למעידה של מכבי, ורק אח”כ יקוו להיות אלו שיוכלו להכות בה ברגע המתאים. על הנייר, זכייה או כישלון בגביע ווינר לא משנים דבר. מעשית, כל תוצאה מלבד זכייה צהובה בתואר, תתחיל להרעיד את כיסאו של אפי בירנבוים.
אז האם טורניר ווינר טוב או רע ליהודים? התשובה, כמו תמיד, אינה חד משמעית. בראש ובראשונה צריך לזכור שלא כל הקבוצות מליגת העל ישחקו בטורניר. בין הקבוצות שיעדרו, ניתן למצוא את מכבי חיפה של אבי אשכנזי, שלפחות על פי משחקי טרום העונה, מסתמנת כמועמדת רצינית לצמרת הגבוהה. מבין הקבוצות שכן ישתתפו, מעניין יהיה לבחון את מצבה של הפועל י-ם, בעידן פוסט גאידמק. לפחות על הנייר, נראה שי-ם חזרה להיות הקבוצה של תחילת שנות ה-2000. מועדון עם תקציב קטן, שתלוי מאד בהימור על זרים אלמוניים, ובחיבור של הקבוצה עם הקהל. גם עבור הירושלמים הטורניר הזה, הוא הרבה מעבר לעוד טורניר הכנה, ולו בשל העובדה שהוא משוחק במלחה.
מעל לכל, גביע ווינר, פותח עונה קריטית למדי בכדורסל הישראלי. בראש ובראשונה בשל הרצון של מכבי ת”א לחזור ולבסס את מעמדה, אבל לא רק. העונה החולפת היתה מסעירה ומרתקת, אבל הותירה אחריה מצב לא פשוט. האלופה, הפועל חולון, התפרקה מנכסיה, גם עירוני נהריה נראית חלשה משנים עברו. הפועל י-ם הצטמצמה משמעותית מבחינה כספית. לכך צריך להוסיף את ההופעה הבעייתית של נבחרת ישראל במוקדמות אליפות אירופה, שהסתיימה אמנם בהעפלה, אבל עם הרבה סימני שאלה מעליה. החוק הרוסי ימשיך גם השנה להעניק הזדמנויות לשחקנים בינוניים, לאלץ מאמנים להרכבים מסובכים, ויעלה את השאלה עד כמה הוא באמת תורם.
את התשובות לכל השאלות של העונה הקרובה לא נוכל לקבל בגביע ווינר, אבל מגמה בהחלט כן. ובכלל, מעבר למאצ’אפים, למפגשים הפיקנטיים ולחוק הרוסי, טורניר ווינר הוא התחלה חדשה לעונה חדשה. ברחבי אירופה נפתחו כבר הליגות הבכירות, היורוליג עומדת בפתח, ורק אצלנו ממתינים עד לסוף חודש אוקטובר בכדי להתחיל. נכון להיום, טורניר ווינר הוא ההזדמנות היחידה שלנו לראות כדורסל ישראלי בארץ הקודש, עוד לפני הגשמים. מעבר לגלים שיעשה או לא, להשלכות שלו על קבוצה זו או אחרת, חשוב לדעת שהוא כאן. כי כבר מגרד באצבעות, אחרי ארבעה חודשים, כבר רוצים לראות סוף סוף כדורסל
יומן מסע אוקטובר 5, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובה1. המסקנה הראשונה, והברורה, ממסע משחקי קדם העונה של מכבי, היא שתיכנונו היה שגוי במקרה הטוב. גרסאות חריפות יותר יעשו שימוש בביטויים: פזיז, חסר אחריות, אפילו יהיר. את הדברים האלה אני אומר על אף, שלעניות דעתי, משחקי אימון צריכים להעשות מול קבוצות טובות. התכנון הלקוי הזה כבר עלה למכבי לא מעט בעונות הקודמות. העונה נמנעה הקבוצה ממסע מפרך לארה”ב, אולם סידרה לעצמה אחד, מפרך לא פחות, ברחבי אירופה. עכשיו רק נותר לכל מי שהיה שותף לתכנונו, לקוות שהשלכות המשחקים הללו, לא ילוו את הקבוצה גם במשחקים הרשמיים.
הטעות הראשונה בתכנון מסע המשחקים של מכבי הקיץ, היתה ההתעלמות מהמציאות החדשה של עולם הספורט. העידן הגלובאלי הוא עידן אכזרי. האפשרות של כלי התקשורת להגיע לכל חינדק, ולהעביר ממנו תמונות, וידאו וסטטיסטיקה, הופכת כל משחק אימון למבחן חדש של הקבוצה. האוהדים צופים בכל תזוזה באימונים, העיתונים מדווחים על כל החטאה של שחקן ספסל, הכל נמצא תחת זכוכית מגדלת. בעבר היה הלוקסוס של המאמנים במחנות האימונים, הרחוקים מעין כל. שם יכול היה המאמן לנסות הרכבים, הגנות, תרגילים שונים, אפילו, רחמנא ליצלן, להפסיד. היום הפריווילגיה הזאת הולכת ונעלמת. המועדונים המובילים באירופה כבר הבינו את זה, במכבי עדיין לא.
עשרים וארבע קבוצות היורוליג ערכו בממוצע כ-7 משחקים, כל אחת. עם זאת, רק קבוצה אחת, מלבד מכבי, מצאה לנכון לשחק את כולם מול קבוצות יורוליג. לקבוצה הזו קוראים פנאתינאייקוס. לז’ליקו אובראדוביץ’ ממש אין בעיה להציב את הקבוצה שלו במבחן אמיתי, כבר בשלב כזה של העונה. לכל הסיפורים על “חוסר חיבור” ו”ניסיונות”, שהוא מפזר לכל כיוון, אפילו הוא לא מאמין. השיטה והתרגילים של פאו לא השתנו כבר שנים, מעמדו של אובראדוביץ’ איתן כמעט כמו זה של מעסיקיו, השחקנים הבכירים שלו ממשיכים איתו כבר עונות רבות. זו הסיבה שהוא לא חושש מהפסדים במשחקים האלה (ולא שזה קורה לו הרבה). יתר קבוצות היורוליג מבינות את הסיכון שעלול להגרם במומנטום שלילי של הפסדים. שישה מהן לא שיחקו כלל נגד קבוצות מהיורוליג, שבעה נוספות לא שיחקו יותר משני משחקים.
גם הקבוצות שהחליטו בכל זאת לערוך מספר גדול של מפגשים מול קבוצות צמרת, דאגו “לבטח” את עצמן. כך מצאה את עצמה צסק”א מוסקבה מתעללת בספרטק וולדיווסטוק, רגע אחרי תבוסה קשה לסיינה, וסיינה מפרקת לגורמים את ביילה, אחרי הפסד לאפס פילזן. הכל על מנת להמנע מרצף של הפסדים, ויצירת מומנטום שלילי כבר בתקופת טרום העונה. מלבד אולימפיאקוס, אין עוד קבוצה ביורוליג שערכה שינויים כה מרחיקי לכת בקיץ כמו מכבי, ועם זאת אף אחד במערכת לא לקח את הפרט הזה בחשבון. לכל אלו צריך להוסיף את העובדה, ששחקני הנבחרת הצטרפו לקבוצה יממה בלבד לפני הנסיעה למוסקבה, חלקם עייפים ופצועים. בסיום חודש של הכנות, מוצאת את עצמה מכבי, עם יותר ימי משחק מימי אימון. זה מסביר לא מעט את מה שראינו על המגרש במשחקים האלה.
מסע משחקים של קבוצה צריך לקחת בחשבון המון פרמטרים: משחקי נבחרות, שחקנים עייפים, שחקנים ללא כושר, הצורך במספר ימי אימונים מספק, ועוד. התחושה היא שמי שהחליט על היציאה לטורנירים (וכנראה שזה לא היה אפי) ראה לנגד עיניו את הפרס הכספי, הכבוד וההדר. מה שהוא לא ראה הם הכותרות הלא מחמיאות בעיתונים, ההתמרמרות של האוהדים ומומנטום שלילי שנוצר בקבוצה, על אף העובדה שמדובר במשחקי אימון בלבד. כמו כן נשכחה העובדה, שמכבי הוא המועדון הלחוץ ביותר ביבשת, והשילוב של לחץ עם כל כך הרבה שינויים הוא מתכון לפיצוץ. אם לוקחים בחשבון שגם גביע ווינר עדיין לפנינו, מתקבלת תמונת מצב די מדאיגה לגבי מצבה של הקבוצה במשחק היורוליג הראשון, מול ציבונה.
2. כל האמור לעיל הוא די והותר, על מנת לספק לאפי אוויר לנשימה לתקופה הקרובה. אם זה לא מספיק, תמיד אפשר להזכיר את שבעת השחקנים החדשים, היותו חדש בעצמו למערכת, ההגעה המאוחרת של ארויו, הפציעה של וויט, והרשימה עוד ארוכה. שני דברים יקצרו משמעותית את תקופת החסד שלו במכבי. הראשון הוא, כמובן, התוצאות. פתיחת עונה חלשה ביורוליג (בוודאי שבישראל), תהפוך את הלחץ לבלתי נסבל, אבל לא רק היא. האלמנט השני שירדוף את אפי היא הדרך שבה הקבוצה תיראה. אחרי שנתיים שבהם התרגיל המרכזי של הקבוצה כלל פינוי למהלך מטורף של הרכז, ישנו חוסר סבלנות משווע לחוסר סדר. אם מכבי תגיע למשחקים הרשמיים ללא תרגילים מסודרים להתקפה העומדת, והשחקנים שוב יחכו לראות מה ארויו עושה, שעון החול יתחיל לעבוד נגד אפי, במרץ.
3. הקבוצה של אפי הוכיחה במשחקי האימון האלה, שאת הציפייה הראשונית ממנה היא יודעת לבצע נהדר: לרוץ בכל הזדמנות. הבעיה היא שבאירופה מבינים את זה מאד מהר, וינסו לעצור את משחק הריצה של מכבי ככל האפשר. שחקנים כמו סימונס ו-וויליאמס, מתקשים מאד לייצר לעצמם מצבי קליעה. גם סקורר כמו וויט מעדיף שהקבוצה תעבוד עבורו. נושא הקליעה משלוש היה פרמטר קריטי בהפסדים של מכבי עד כה. הבעיה היתה לא באחוזים (או לא רק בהם), אלא בעיקר במספר הזריקות הנמוך שמכבי לקחה מהטווח הזה. קבוצה עם קו אחורי עם פוטנציאל גדול כל כך, חייבת לדעת לנצל אותו. אם מכבי לא תמצא דרך להכניס את הקלעים שלה למשחק, היא תאבד לא רק אותם, אלא גם את האופי וסגנון המשחק שהיא מעוניינת להכתיב.
פורסם במקור במכביפאנס
צעד קטן לשנה חדשה ספטמבר 28, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהבגילוי לב יוצא דופן, בחר השבוע הכתב הצבאי של ערוץ 10, אלון בן דוד, לצאת בפניה מיוחדת אל עמיתיו בתקשורת. הפניה נעשתה במסגרת התוכנית “שישי” של עופר שלח ורביב דרוקר. בן דוד הביט למצלמה, וסיפר את מה שרובנו מתקשים להבין. “הפער בין מה שמדווח על ידינו (העיתונאים) לבין מה שאתם תופסים כמציאות הוא עצום”, טען והוסיף: “אנחנו יודעים שהמצב לא כל כך נורא, אבל חוטאים שוב ושוב בדרמת יתר בדיווחים שלנו. שכחנו שהמטרה שלנו היא לדווח, לא לקדם סרטי אימה”. למה אני מספר לכם את כל זה? כי דבריו של בן דוד, יכולים להיות מתורגמים כמעט מילה במילה לגבי תקשורת הספורט שלנו.
נסו להזכר כמה פעמים בשנה האחרונה הייתם עדים לכותרות ענק בצבע אדום, ל”חשיפות בלעדית”, לטורי דעה חריפים, שחלקם הגדול סוטה לחלוטין מכל פרופורציה אמיתית. הספורט הישראלי מסוקר בצורה כה אגרסיבית וקשה, עד שבמקרים רבים שוכחים שמדובר בפעילות מהנה, בידורית. רבות כבר דובר על הנטייה המוגזמת לצבוע כותרות של לפני משחק בצבעי אדום, ומילים בומבסטיות כגון: “מלחמה” או “קרב”. בסה”כ כלי התקשורת עושים את עבודתם בעצם יצירת ה”הייפ” למשחק, אבל יחד עם זאת הם תורמים (לא יוצרים, זאת חכמה קטנה מאד להפיל את התיק הזה על התקשורת) לשורה של גורמים אחרים כמו: מתח יתר בין מחנות אוהדים או לחץ יתר על מאמנים ושחקנים.
הגורמים הללו מביאים אותנו בסופו של יום, למצב בו הספורט בישראל נמצא. כולם מזלזלים בו, אנשים איכותיים בורחים ממנו כמו מאש, האצטדיונים הם מוקד לאלימות, ורמת הספורט נמוכה מאד. כפי שהזכרתי קודם, זוהי חכמה מאד קטנה לתלות בתקשורת את האשמה המרכזית למצב הזה. התקשורת לא אחראית לניהול הספורט הלוקה שלנו או למתקנים הירודים שלו, אבל היא כן תורמת רצינית ליחס שהספורט במדינת ישראל מקבל. תפקידה של התקשורת הוא לחשוף את עוולות העסקנים, את השופטים והשחקנים המושחתים (אם ישנם כאלה), זוהי חובתה בדיוק כשם שזו חובתה לדווח לנו על סכנות לבטחון המדינה. החטא הגדול הוא בנטייה שלה ליצור סנסציות, גם כשאין ממש כאלה.
התחושה הכללית שנוצרה בשנים האחרונות היא ששום דבר כבר אינו מובן מאליו. כל ביקורת נושאת בתוכה אינטרס זה או אחר, כל מאמר דעה, כל כותרת מחמיאה או לא מחמיאה, תלויות לא פעם ביחסים בין הכתב/גוף התקשורת לבין נושא הכתבה. כיאה לגוף שתפקידו לחשוף עוולות, על האנשים שעומדים בראש תקשורת הספורט שלנו מוטלת החובה להביט גם קצת על עצמם. לשאול האם הרדיפה הבלתי פוסקת של מאמנים או שופטים מסייעת לספורט שלנו. לשאול האם חוסר הסבלנות והיד המהירה על ההדק, לא גורמים לכך שגם באצטדיונים לא סופרים יותר עד עשר. מעל הכל צריכה להגיע השאלה: האם באמצעות הביקורת שלנו, אנחנו לא מנציחים את מצבו של הספורט הישראלי?
אז לקראת השנה החדשה, הנה הצעה לכל אנשי התקשורת שהזדמנו לבלוג הצנוע הזה. בואו נקטין קצת את הפונט, נערוך למילים רכות יותר את הטור, נשאל את עצמנו שוב האם הביקורת שלנו אינה נובעת מאינטרס אישי. אם נעשה את כל אלה, אולי בשנה הקרובה יהיו קצת פחות פרשיות, קצת פחות רפש. אולי המאמנים ה”פחדנים”, יבינו שהפסד הוא לא סוף העולם, ויאפשרו לנו לראות משחקים אטרקטיביים יותר. אולי הקהל באצטדיון יבין שאחרי הכל, המטרה היא לבלות שעתיים של כיף, ולא להגיע למלחמה. לא הכל תלוי בנו כמובן, אבל כל מהלך גדול מתחיל בצעד אחד קטן.
שתהיה לנו שנה נהדרת
חג שמח
הנעלם במשוואה ספטמבר 21, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובהרגע לפני המבחן הרציני הראשון שלה העונה בטורניר גומלסקי, וכחודש לפני המשחק הראשון ביורוליג, אפשר לומר על מכבי המתחדשת שני דברים עיקריים. הראשון ברור לנו כבר תקופה ארוכה. מכבי ת”א מודל 2008/09 תהיה הקבוצה של קרלוס ארויו. מאז ימי שאראס העליזים לא היה במכבי בעל בית כל כך דומיננטי וברור. השילוב של ארויו עם מאמן ליברלי כמו אפי, מבטיח לו חופש מבטיח לו חופש כמעט מושלם בעיצובה של מכבי החדשה. הדבר השני ידוע אף הוא כבר תקופה לא קצרה, אולם רק השבוע הפך לעובדה מוגמרת: זו אולי הקבוצה של קרלוס ארויו, אבל אין בה שחקן חשוב יותר מרודני וויט.
ההחלטה של מכבי להפרד ממרכוס פייזר עמדה באוויר מאז מינויו של אפי. מעולם לא התקבל לכך ביטוי מפורש, אולם נדמה היה שמלכתחילה לא התלהב המאמן החדש מהשארתו של פייזר בקבוצה. מנגד, עצם הידיעה ששחקן כמו פייזר יוכל לעלות מהספסל בעת הצורך היא לא דבר של מה בכך (נו טוב, אז גם יש לו חוזה של מיליון דולר). אבל תוצאות הבדיקות של פייזר (שגם אותן איש עדיין לא יודע במדויק) הבהירו ככל הנראה שההמתנה לא כדאית. כך הפך הפורוורד האמריקאי לאחד הפלופים היותר גדולים בהיסטוריה של מכבי, והצדיק את העובדה שהקבוצה נבנתה בקיץ, כאילו שוחרר ממנה כבר בתום העונה שעברה.
מכבי מודל בירנבוים היא קבוצה של גארדים-פורוורדים אתלטים וסופר מהירים. היא תשמור עם התלהבות גדולה (את היעילות נצטרך עוד לראות) ותטוס למתפרצת בכל הזדמנות. הגישה הזאת מתאימה למודל הכדורסל שהולך ומתפתח בעולם בשנים האחרונות, ובמרכזו הפרידה משחקני הפנים המאסיביים. ניקולה וויצ’יץ’ הוא כמעט אחרון המוהיקנים בהקשר הזה. ההחלטה להפרד ממנו הבהירה כמעט בוודאות שמכבי נפרדה גם מהמודל של הביגמן המרכזי. הבעיה הגדולה עם העניין הזה היא שעד כה המודל המדובר נמצא עדיין בפיתוח. כל אחת מאלופות אירופה האחרונות החזיקה בשחקן משמעותי בעמדות הפנים.
רודני וויט באימון הפתיחה במכבי (צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
הבעיה של מכבי נוצרת כמובן בשני צידי המגרש. בצד ההתקפי הצרות מתחילות בהתקפה העומדת. אין עוד סלע יצוק כמו וויצ’יץ’, שאליו אפשר לדחוף את הכדורים ולחכות למסירה. בצד ההגנתי תאלץ מכבי להתמודד עם השחורציאנטיסים, הפאפאדופולוסים והוויצ’צ’ים עם דאור פישר ויניב גרין. ההיגיון של בירנבוים יאמר שהפתרון ההגנתי יבוא מתוקף ההרכב האתלטי שיהיה על המגרש. אמנם הם לא עבי בשר, אבל הם זריזים וקופצים גבוה, ואם יעשו זאת היטב זה אפילו יכול להצליח. אבל כשמסתכלים על הצד ההתקפי אין שום פתרון אחר נראה לאין, זולת וויט.
רודני וויט בשיאו אמור לענות בקלות על הבעיה הזו. מדובר בשחקן עם פוטנציאל של 20 נקודות בממוצע למשחק באנ.בי.איי, עם יכולת קליעה כמעט מכל טווח אפשרי. אולם מתוך שחקני הרכש החדשים שהגיעו למכבי העונה, אופף אותו ערפל כבד של מיסתורין. סימני השאלה עומדים קודם כל באשר לראש של וויט, ולמחוייבות שיביא איתו למכבי, אבל לא רק. ישנה גם השאלה המתמטית. אם לוקחים בחשבון שמכבי של אפי רוצה להגיע לגבול ה-90 לפחות בכל משחק, מגלים שהקו הקדמי של מכבי חייב לספק לפחות 40 מתוכן. הבעיה היא שמלבד וויט, מדובר בשחקנים מוגבלים מאד בחלק הזה של המגרש.
לזכותו של ד’אור פישר עדיין עומדת זכות ההוכחה. בשנים האחרונות הוכיח לצד נקודות ויכולת הגנתית, גם יכולת צבירת נקודות לא רעה בכלל. אולם כשבוחנים את המטרה העיקרית שלשמה הובאו הוא ויניב גרין, ומוסיפים את החד-גוניות המאד גדולה של באטיסטה ואליהו, מגלים שחסרות בין 15-20 נקודות בכל ערב לקו הקדמי. בערבים מסויימים יוכל הקו האחורי לחפות על העניין, ובחלקם לא, מה שהופך את תרומתו של וויט לקריטית. בהנחה שהקבוצות הגדולות באירופה ירצו שוב להוריד את הקצב, יהיו ההרכב והשיטה החדשה של מכבי תלויים מאד ביכולתו של וויט להביא תוצרת כמעט מדי משחק.
פורסם במקור במכביפאנס
תרבות השקר ספטמבר 7, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , הוסף תגובההדרך הקלה ביותר (יש שיאמרו גם הנכונה ביותר) לסכם את המשחק של אתמול, תהיה לפתוח בעליהום על דרור קשטן. כל ביקורת על ההרכב הפחדני, התבוסתני והמוכוון תיקו, שראינו אתמול באצטדיון ר”ג, תהיה מוצדקת. ובכל זאת היתה לי תקווה קטנה, קמצוץ של נאיביות שעוד נותר בתוכי. התקווה הזו היתה להכאה על חטא לאחר המשחק, להכרה פומבית בטעויות. זה אולי לא היה מוביל אותנו למונדיאל, אבל היה לפחות מתחיל כאן תהליך ישן, שנראה כי נשכח מזמן: לקיחת אחריות. אבל כשם שאיכזב לאורך הקדנציה הלאומית שלו כולה, כשם שלא החמיץ שום סיכוי לטעות מקצועית לאורך הדרך, כך לא ידע קשטן לעמוד בפנינו אתמול ולומר: טעיתי.
רבים יחפשו הבוקר את הכישלון של הנבחרת (והמשחק הזה היה כישלון, שלא יספרו לכם אחרת) בהצבתו של קוזוקין כמגן, או בתפקודו התמוה של גולן כקשר. אחרים יתהו על ההחלטה להכניס את ברדה כמחליף, לספסל את בוזגלו או לקבור את בניון בצד ימין של המגרש. הכל נכון, אבל אלו רק סימפטומים נלווים. התפקוד של נבחרת ישראל מאמש הוא תמצית היחס לספורט במדינת ישראל. אז מה אם קיבלו כבר עשרות שערים ממצבים נייחים לאורך השנים? זה לא ימנע מאיתנו להמשיך ולעשות עבירות טיפשיות ליד הרחבה. אז מה אם אין לנו חלוצים גבוהים? זה לא ימנע מאיתנו להמשיך ולהגביה בסתמיות לרחבה. כל אלו היו כבר בקדנציה של שרף, כשרק נכנסו לאירופה. שום דבר לא השתנה מאז.
ולמה שישתנה? תראו את מאמן הנבחרת מפזר קלישאות ללא כיסוי לפני משחק. תראו אותו מנסה לשכנע אותנו בבלוף שהוא עצמו לא מאמין בו (ביטלנו את השוויצרים). מי טעה? אנחנו? מה פתאום! זה חוסר מזל, זה השופט, זה חוסר ריכוז של השחקנים. אבל זה קשטן, זה האופי של האיש. במצב כזה נשואות כל העיניים אל הבוס שלו, יו”ר ההתאחדות. מי שאמור להכיר באמת המרה, לומר לנו קבל עם ועולם: “אנחנו לא מספיק טובים. אין לנו תשתית, אין לנו מאמנים, אין לנו תרבות ספורט. אם נעלה, זה לא יקרה בגללנו”. אבל אבי לוזון לא מאמין באמת. הוא החליט לאמץ את דרכו של קשטן. “אנחנו נעלה למונדיאל”, זה מה שתשמעו ממנו. ואם לא תסכימו אתם “רשעים”, “מלעיזים” ו-”שונאי ישראל”. “על אפכם ועל חמתכם נעלה”, ירה בסיום המשחק לכיוון העיתונאים. ככה זה בממלכת לוזון, אין צורך לרדת לעומקו של עניין. העיתונאים הם הבעיה של הנבחרת.
הכדורגל הישראלי נמצא בהתדרדרות כבר עשור שלם. הפערים בינו לבין הכדורגל העולמי רק הולכים ונפערים עוד ועוד. הסיבה העיקרית לכך היא שאף אחד לא מאמין אצלנו בתהליכים ארוכי טווח. כולם רוצים כאן ועכשיו, רוצים מהר ויעיל. אבי לוזון לא השכיל להבין שה”עגלות” משוויץ, אלו שרק בנאיביות איפשרו לנבחרת להמשיך את הפנטזיה שלו, גדלו באקדמיות כדורגל מגיל צעיר. זו הסיבה שהנבחרת שלהם כבר הופיעה בכל כך הרבה טורנירי גמר. הרי הבנה כזו כרוכה בהכרה במצב המחריד של המתקנים בארץ (כולל זה בר”ג), בליגות הנוער, בכל הענף שאותו מנהל לוזון. הכרה כזו כרוכה בהבנה שהתיקון של המצב לא יסתיים בקדנציה שלו, אולי אפילו לא בזו של מחליפו. הכרה כזו כרוכה בהבנה שהעיתונאים, המבקרים וה”רשעים” לא אשמים, ושחזרה על המנטרה: “אנחנו עולים, ולא יעזור לאף אחד”, באמת לא תעזור לאף אחד.
לגבי דרור קשטן, היה ראוי שמאמן שמעריך את עצמו, ידע ללמוד מטעויות קודמיו. קשטן לא עשה זאת. הביקורת המרוזמת שלו כלפי הכדורגל הפחדני של גרנט, לא מנעה ממנו להמשיך בדיוק את אותו הקו בנבחרת שלו. קשטן לא עלה אמש בהרכב החזק ביותר שלו, הוא לא שינה או שיפר דבר מקמפיינים קודמים. הוא שידר לחניכיו תבוסתנות, וזה מה שקיבל מהם בחזרה. ואולי אלה אנחנו הטיפשים. אלה שמסתכלים על מסיבות העיתונאים המביכות של האיש, אלו שרואים את התנהלותו המזלזלת לפני ואחרי משחקים, אלו ששומעים את השקרים וסילופי האמת, וממשיכים בכל זאת להאמין. זה לא עניין של אופטימיות או פסימיות, אלא של מבט מפוכח על המציאות בה אנו חיים, והמציאות הזו היא תרבות השקר של לוזון את קשטן.
בממלכת יועצי הסתרים ספטמבר 5, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , 3תגובותראובן עטר הוא אחד הכדורגלנים הישראלים הבודדים, שלמדתי להעריך ולהוקיר לאורך השנים. כמו יחידי הסגולה האחרים, גם עטר (מלבד תקרית אחת בהפועל חיפה) היה הדוגמא הבולטת ביותר בעיני לאופן שבו ספורטאי מקצועני צריך להתנהג. על המגרש, ובעיקר מחוצה לו. איש של עבודה קשה, שקט וצנוע. תמיד ידע להשאר עם הרגליים על הקרקע, וזה ממש לא עניין של מה בכך כשמדובר בעולם הכדורגל שלנו. גם כמאמן המשיך עטר את הקו הזה. בעוד חבריו לנבחרת באותם זמנים, מחוללים שערוריות ומייצרים כשלונות ענק, לקח עטר את מכבי נתניה כל הדרך מהליגה הלאומית אל צמרת ליגת העל.
דווקא על הרקע הזה, נראה ההימור שלקח עטר תמוה בעיני. אחד האנשים היותר אינטילגנטיים בכדורגל שלנו, נכנס אל תוך ממלכת גאידמק, כשהוא יודע בדיוק מה צופן לו העתיד בה. זה לא שהאתגר גדול על עטר, להיפך. אם יש מישהו בכדורגל שלנו שכבר הוכיח שהוא לא מפחד משום אתגר, הרי שמדובר בו. העניין הוא שבבית”ר הנוכחית אי אפשר להצליח, ולא משנה מה יהיו התוצאות. יעיד על כך יוסי מזרחי, יעיד על כך יצחק שום (שניהם פוטרו אחרי אליפות, האחרון אחרי דאבל), יעידו על כך פרננדז וקאנן, ארדילס ועזורי. גאידמק אפילו לא אשם לבדו בסיפור הזה. האירוניה היא שהצליח להקיף את עצמו ביועצים הכי גרועים שכסף יכול לקנות.
במסיבת העיתונאים לרגל מינויו, אמר עטר שהציפיות והמטרות ברורות לכולם. הבעיה היא שספק אם הוא מאמין בדברים. הלא בית”ר כבר אלופה שנתיים, ועם כל הצרות של פתיחת העונה, היא נחשבת עדיין למועמדת מספר אחת לעשות זאת שוב. אבל בבית”ר סדרי העדיפויות הם מזמן לא רק תואר כזה או אחר. רוצים שם הכל: תארים, אירופה, ארבעה שערים כל משחק ואפס ספיגות. רוצים שחקני בית, אבל גם כוכבים. רוצים שהמאמן יהיה פיגורה, אבל גם שלא יהיה דומיננטי מדי. הסתירות הללו לא מאפשרות לאף אחד להצליח בבית”ר. עמוק בפנים גם עטר יודע את זה.
בכלל, כשמסתכלים על מה שקורה בבית”ר בשנים האחרונות, צריך להתחיל לדאוג ברצינות למעמד המאמן בישראל. זה לא שהמעמד הזה היה משהו בעבר, תמיד מאמנים אצלנו הם ברי תחליף כצעד ראשון. אבל אצל גאידמק וחבר מרעיו, נשברו כבר כל השיאים האפשריים. היה ראוי מבחינת מאמני ישראל, אלו שמעניין אותם גם העתיד של הענף ולא רק הצ’ק הבא, להתיישב יחד ולהוציא הודעה משותפת: אנחנו לא כלי משחק של אף אחד. יש כבוד מינמלי שמגיע לאיש מקצוע, ונראה שההתרחשויות בבית”ר מחקו גם את הכבוד הזה. מי שיחליט להעלים עין עכשיו, יקבל את אותו היחס גם בקבוצות האחרות. מאמני ישראל היו צריכים לקבל החלטה חד משמעית: אף אחד מאיתנו לא מאמן בבית”ר. מעניין מי היה קופץ אז על המציאה.
ראובן עטר מגיע למועדון שאיבד דרך וציביון, מועדון שמנוהל ע”י קפריזות רגעיות של אנשי סתרים. הוא יהיה יסודי ומקצוען, כפי שהיה תמיד, בכך אין לי ספק. אולם כשאף אחד לא יודע מהי המטרה הסופית, כל זה לא עוזר. יצחק שום היה האחרון ללמוד את זה, חבל שאישיות נהדרת כמו עטר תהיה הבאה בתור.
מבחן החוק הרוסי ספטמבר 2, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל , תגובה אחת עד כהנבחרת ישראל בכדורסל תתחיל השבוע את קמפיין מוקדמות אליפות אירופה 2009, קמפיין שיעמוד יותר מכל בסימן החוק הרוסי. שנתיים חלפו מאז החליטה מנהלת הכדורסל להמנע מסכסוך עם ארגון השחקנים, ולקבל על עצמה את החוק השנוי במחלוקת הזה. מאז ניסו ראשיה להסביר כל הזמן כמה נכון היה לאמץ את השיטה, וכמה היא תרמה להתפתחותו של הכדורסל הישראלי. חלקם אף הגדיל לעשות וקבע שהאליפות של הפועל חולון נבעה במידה רבה בשל אותו החוק. אולם העובדות בשטח מצביעות על כך שחולון לקחה אליפות היסטורית עם 8 זרים בסגל, שקלעו יחד 80% מנקודות הקבוצה, והיו הגורם המרכזי בהצלחתה. העובדות גם מצביעות על כך שהחוק הנפלא הוא לא ממש נפלא, ושתוצאותיו עשויות להתברר בקרוב מאד.
באגף הסטטיסטיקה של מנהלת הליגה ניתן למצוא את דירוג שחקני הליגה כולם בעונה שעברה. אם שופטים לפי קטגוריית היעילות, מתברר שמצב הישראלים ממש לא מעודד. רק “ישראלי” אחד (ג’יימי ארנולד) התברג לעשירייה הראשונה בדירוג. למעשה, רק 18 ישראלים מצויים בחצי העליון של רשימת 120 שחקני הליגה. 34 הנותרים סוגרים את הרשימה. התוצאות הראו תופעה חשובה נוספת. השחקנים הדומיננטיים באמת מבין הישראלים לפני החוק הרוסי (טפירו, הלפרין) נותרו דומיננטיים גם אחריו. גם שחקנים אחרים, דוגמת יוגב אוחיון, לא נזקקו לחוק הרוסי על מנת להיות שחקנים מובילים בקבוצותיהם. למעשה כשמתסכלים על הרשימה כולה, אפשר לציין שני שחקנים בלבד שאכן הצליחו לפרוץ בזכות החוק: גור פורת וניר כהן. שניים מתוך 52.
הנתונים הללו מספרים את סיפורו של הכדורסל הישראלי בשנתייים האחרונות. ענף שבו שחקנים בינוניים הפכו לסחורה המבוקשת ביותר בשוק. המחירים האמירו, הדרישות הלכו ותפחו, כשמהצד השני היכולת נותרה בעינה. הפועל י-ם, קבוצה שבנתה את עצמה בעונה שחלפה על טהרת ישראלים מובילים, סיימה אותה בהתרסקות מוחלטת. למעשה הקבוצות שהגיעו לפיינל פור בעונת 2008 היו אלה שבהן הזרים היו הדומיננטיים ביותר: בני השרון (איבי, וויליאמס, סיסה גריזארד), חולון (טאקר, סימונס, קמפבל, בראון, דיקסון), נהריה (היל, פלדג’ר, ג’ונסון גילכריסט) וכמובן מכבי ת”א, שאמנם נכשלה בזרים, אבל אלה הספיקו בכדי להביאה מרחק סל מאליפות. כל זה כמובן מבלי להזכיר את הקשיים שהערים החוק על מאמני הליגה, שנותרו פעמים רבות עם הרכבים לא אידיאלים, רק בשל הצורך להחזיק שני ישראלים על המגרש. את השאלה כמה משחקים הכריע החוק שלא בצורה ספורטיבית, כנראה שלא נדע לעולם.
בסגל של שרף לקמפיין הקרוב ניתן למצוא כמה שחקנים שיעמדו למבחן גדול. הבולטים שבהם הם: ליאור אליהו, פוטנציאל אדיר כבר 5 שנים, שלא שיפר דבר באספקטים השונים של המשחק שלו. מאז התקופה בגליל של קטש, מסתמך אליהו בעיקר על התנועה שלו ללא כדור ועל היכולת לייצר סלים מכדורים אבודים. בכל התקופה הזו לא שיפר אליהו את ההגנה החלשה שלו, את יכולת הריבאונד או את הקליעה מבחוץ. כל אלה הביאו אותו לסכסוך קשה עם שרף במכבי העונה, עכשיו עליו להוכיח לו ולנו שאכן מגיע לו המקום בנבחרת. השני הוא יותם הלפרין, שחקן נוסף שהמילים פוטנציאל וסימן שאלה, מלווים אותו כבר כמה וכמה עונות. עכשיו אחרי חוזה המיליונים באולימפיאקוס, הנבחרת נמצאת בידיו. זו היתה עונה לא פשוטה עבור הלפרין, שהיה שותף מלא להפסד התארים של מכבי העונה, בתור האיש המרכזי שלה. קמפיין מהוסס וחסר ביטחון שלו, עשוי לדרדר את הכחולים-לבנים חזרה אל טורניר ההזדמנות האחרונה.
מצדדי החוק הרוסי ציינו שוב ושוב את הישראלים שפרחו בזכותו. סגל הנבחרת הנוכחי, מכיל רק שני שחקנים שלא היו בו בקמפיין הקודם: רביב לימונד, שלא היה כאן בתקופת החוק, ויוגב אוחיון, שהיה מסתדר בהחלט גם בלעדיו. קשה למצוא הוכחה טובה יותר לחוסר התכלית של החוק. בקמפיין הנוכחי יובהר סופית האם העול הכספי ששילמו הקבוצות, הקופון שגזרו ישראלים בינוניים, והקשיים שעברו המאמנים הישראלים בעקבות החוק, היו מוצדקים. עם דנג או בלעדיו, עם פציעות כאלה ואחרות, כישלון של הנבחרת להעפיל מן הבית הזה יהיה בראש ובראשונה כישלון מנהלת הליגה. העובדה שמאיר טפירו נחשב עדיין לשחקן המרכזי של הנבחרת בגיל 33, מוכיחה ששום דבר לא השתנה בעקבות החוק. כישלון יוכיח שהכדורסל הישראלי לא רק דרך במקום, אלא הלך אחורה.
המחדל האולימפי - חלק ב’ ספטמבר 1, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהבחלק הראשון דיברנו מסביב, עכשיו נתחיל להכנס לעומק. הדברים שיוצגו כאן מיד הם שורה של צעדים שכבר הוצעו בצורה זו או אחרת בעבר, או נוסו בהצלחה במדינות אחרות. כמובן שיש צורך במחקר מעמיק ובשיטת עבודה מסודרת הרבה יותר, בכדי לתקן את הספורט בישראל. ובכל זאת הנה מספר צעדים שיכולים להפוך את ישראל למדינה שבה ספורט מקצועני הוא מקור לגאווה, ולא קוריוז שבו נזכרים אחת לארבע שנים:
1. תקציבים - כבר התחלנו רע אה? על איזה תקציבים אני מדבר בדיוק? מערכת הבריאות קורסת, החינוך בתחתית החבית, והאיראנים כבר עם האצבע על הכפתור. כולם צועקים ומאיימים שאם נקצץ להם המדינה תקרוס. אז מאיפה ניתן גם לספורט? האמת המרה היא שלאור מצבו של הספורט בישראל, אין מנוס מהשקעה נוספת של כספים מטעם המדינה. מאיפה יקחו אותם? לא ניצור עכשיו דיונים פוליטיים או כלכליים ארוכים, אבל ישנם מספיק כספים שהולכים למקומות הלא נכונים, בכדי שיספיקו לכל המחסורים של כל המשרדים. גם לספורט ניתן למצוא כמה מיליונים נוספים אם מדינת ישראל אכן תחליט שזוהי משימה לאומית מבחינתה. ראוי כמובן להזכיר שהספורט הוא השקעה חוזרת. בסופו של דבר אם אכן נייצר כאן ספורט ברמה גבוהה, המדינה תוכל לקצור את פירות ההשקעה הזו בעוד כמה שנים.
2. סדר עדיפויות - כבר 60 שנה שהספורט המוביל במדינת ישראל מבחינת תקציב הספורט הוא הכדורגל. מיליונים של דולרים מכספי הטוטו זורמים אל הענף הזה, שהישגו הגדול ביותר בתקופה זו היא העפלה למונדיאל אחד. אין בארץ ענף ספורט עם יחס עלות-תועלת כל כך נורא כמו הכדורגל (שאגב, רק הולך ומתדרדר עם השנים). ענפים אחרים ומתוקצבים הרבה פחות כמו: כדורסל, שייט, ג’ודו, התעמלות ושחייה, הביאו לאורך השנים הישגים גדולים הרבה יותר בתדירות גדולה הרבה יותר. מה הטעם של ילד שרואה אולימפיאדה לרצות להיות ספורטאי אולימפי? השכר מגוחך, התנאים איומים, המאמנים ברמה בינונית במקרה הטוב, היחס מהמדינה משפיל, נלחם מדי חודש רק בכדי לשרוד. מצד שני מהלכים שחקני הכדורגל שלנו, אנשים שלא מסוגלים להגיע לדקה ה-60 בלי בלון חמצן צמוד. כל אחד מחזיק באוטו ספורט חדיש, דוגמנית מחודשת וסכום כסף של 6 ספרות לפחות בבנק. בדולרים. המסקנה ברורה.
מדינת ישראל חייבת לבצע הערכה מקצועית ומקיפה של ענפי הספורט בישראל. מהם ענפי הספורט שכדאי להשקיע בהם? במה אנו יכולים להצטיין לאורך זמן? והכי חשוב, במה לא כדאי להשקיע. לדוגמא: אפשר להפסיק לפנטז על מדליה באגרוף או האבקות, גם בריצות השונות אין לנו שום סיכוי. במה כן יש? בענפים הקשורים בשמש וים, אותם יש לנו בשפע: שייט, כדורעף וכדורגל חופים. ג’ודו הוא השקעה נבונה בגלל מבנה התחרות (שמאפשר הזדמנות שניה למדליה), ומכאן שגם הטקוואנדו הוא ענף כדאי. ברגע שעוגת התקציב תחולק למספר ענפים מצומצם יותר, תגדל האפשרות של אותם ספורטאים להצליח. במצב כיום אין לשום ענף כסף, ומכאן התוצאות העגומות. הוועדה של ענפי הספורט צריכה להשאר עם היד על הדופק כל העת, עם הערכת מצב מחודשת מדי שנה. אם אותר ענף שיש לנו סיכוי רב יותר להצליח בו, או לחילופין הבנו שענף מסוים הוא אינו כדאי, ניתן יהיה לשנות תוך כדי תנועה.
3. מתקנים - אמנם מבחינת החשיבות הכללית הנושא הזה מדורג רק שלישי, אבל מבחינת תרבות הספורט של ישראל הוא ראשון במעלה. הבדיחות על מגרשי הכדורגל בישראל כבר הפכו שחוקות לאורך השנים. אצטדיונים ללא מקומות ישיבה מסומנים, ללא שירותים, קופות לא מסודרות וכו’. אבל גם בכדורסל המצב לא מזהיר, גם לא בטניס או בכדוריד (שמשוחק לרוב במפעלי פיס למינהם) והס מלהזכיר את אצטדיון האתלטיקה והתנאים שבהם מתאמנים האתלטים שלנו. מתקנים ראויים הם דבר ראשון במעלה לספורט ברמה גבוהה. העובדה שמיטב ספורטאינו נאלצים עדיין להתאמן בתנאים המיושנים של וינגייט אומרת הכל.
מאיפה נביא את הכסף? נפריט. בכל רחבי העולם בונות חברות ענק את אצטדיוני הספורט המובילים בעולם, אין סיבה לא לחזור על הפורמט גם כאן. ישראל יכולה לצאת בהצעה מפתה לחברות ענק: בנו לנו אצטדיון טניס/קומפלקס שחייה/אצטדיון אתלטיקה, בסטנדרטים הגבוהים ביותר. בתמורה תקבלו את שם האצטדיון, זכויות פרסום ל-10 שנים ו-10% מהרווחים ב-10 השנים הראשונות. זוהי כמובן רק דוגמא, אבל זהו רוח ההצעות המקובל בעולם כולו. כל מה שמדינת ישראל צריכה לעשות לאחר הסכם כזה, הוא פשוט לדאוג שהפקידים הקטנים במשרדים הקטנים, שדואגים להקשות על כל מה שאפשר להקשות, פשוט לא יפריעו. ברגע שמדינת ישראל תעמיד לרשות ספורטאיה ותושביה מתקנים שכאלה, המוטיבציה לעסוק בספורט תגדל, ואיתה כבר יגיעו התוצאות.
4. מאמנים - כשהסינים החליטו לפני 7 שנים, שמטרתם היא לזכות במירב המדליות באוליפיאדה אותה יארחו, המסקנה הראשונה היתה הבאתם של טובי המאמנים למדינה. הסינים פיתחו ענפי ספורט מאפס בתוך 7 שנים בזכות ההחלטה הזו (לדוגמא, התעמלות נשים), ופתחו פער עצום מהעולם בענפים בהם שלטו (הרמת משקולות, קפיצה למים). מאמנים גדולים לא שולטים רק ברזי האימון ובתרגילים שיש לבצע. תפקידם העיקרי הוא להביא את הספורטאי לשיא, פיזי ומנטלי, ברגע החשוב באמת. פעם אחר פעם ראינו את הספורטאים שלנו קורסים תחת לחץ באולימפיאדות השונות. בחלק מהמקרים נבע הדבר ממחסור בתחרויות ומטכניקה לקויה, אבל במקרים רבים אחרים הספורטאים שלנו פשוט נשברו מנטלית ברגע הקובע.
לא כל מאמן (טוב, בואו נפסיק להעמיד פנים. כמעט אף מאמן) יצליח להתמודד כהלכה עם המנטליות, שבה מנוהל הספורט המקצועני בישראל. אחרים יטענו, ובצדק, שהתנאים בהם מתאמנים הספורטאים אינם מאפשרים הגעה לרמות הגבוהות ביותר. אין שום פסול בכך שספורטאינו יעשו את מירב ימות השנה באקדמיות המובילות בעולם. בכל העולם ספורטאים שגדלו וטופחו במדינות אחרות, חוזרים ומייצגים את מדינתם באירועים הגדולים. אם גודל לנו כאן כישרון עצום, שלא יגיע למיצוי רק בגלל התנאים הקיימים, הרי שהפסדנו בגדול. מה יהיה על המאמנים הישראלים תשאלו? הגיע הזמן לעבור לשוק עבודה תחרותי. לא עוד משרות ל-30 שנה, ללא קשר לתוצאות. אם מאמן ישראלי רוצה לאמן ספורטאי ישראלי מוביל, עליו להוכיח שהוא בעצמו נמנה על המאמנים הטובים בעולם.
5. טיפוח הספורט מגיל צעיר - לא בכדי הציבה לעצמה לונדון את האתגר לחיים בריאים, כמוטו המרכזי לקראת האולימפיאדה הבאה. דור הגוגל והמסנג’ר, לא רגיל בחוויות משחקי הכדור בשכונה עד השקיעה, דור שעבורו שיעורי הספורט הם מטרד והעיסוק בספורט מיותר. בכל רחבי העולם כבר מבינים מזמן את ההשלכות של התופעה הזו על האוכלוסיה העולמית בעוד עשור או שניים. מדובר על אוכלוסיה עם נטיה להשמנה וגידול ניכר של מחלות בגיל צעיר. לכן החליטו להפוך את החינוך הגופני לתחום מרכזי במערכת החינוך.לא ניתן לקבל תעודת בגרות בלעדיו, נדרש ציון מינימום גבוה בכדי לעבור, וחשוב מכל: הילדים מורגלים מהרגע הראשון להזיז את הגוף ולעסוק בספורט.
הצעד השני המתבקש ממדינה שרוצה לגדל ספורטאים, הוא בניית אקדמיות ספורט מפוארות. כשמדברים על “מפוארות”, מדברים על מקום שבו הטובים באמת יהנו מהתנאים הטובים ביותר. החל ממתקני ספורט מובילים, אנשי מקצוע (תזונאים, פסיכולוגים, רופאי ספורט) ומאמנים מהרמה הגבוהה ביותר. כל אלה ישולבו כמובן עם סדר יום רגיל, הכולל בית ספר מיוחד לילדי האקדמיה, עם לוח זמנים מסודר של לימודים ואימונים מדי יום. אקדמיות הספורט יאפשרו לילדים מפגש עם הרמה העולמית כבר מגיל צעיר, כך שכשיגיעו לרמות הללו בגילאים מתבגרים ידעו בדיוק מי היריבים ומה עליהם לעשות. מערכות כאלו הן הבסיס לספורט בכל מדינה מתוקנת בעולם. הכסף הגדול מושקע בהן, ולא במחלקות הבוגרים, מתוך ההבנה שהם ספורטאי המחר של המדינה.
6. ניהול הספורט - הגיע הזמן שנפסיק למנות פוליטיקאים לתפקיד שר הספורט. מדינת ישראל זקוקה לדמות דומיננטית ממדרגה ראשונה בעמדה הזו, כזו שמבינה בדיוק במה היא עוסקת ויודעת בדיוק מה עליה לעשות. ישנם מספיק ספורטאים ואנשי ספורט במדינת ישראל שיוכלו לבצע את התפקיד בהצלחה מרובה, אם רק יחליטו להתייחס אליהם ברצינות. משרד הספורט צריך להיות מופרד לחלוטין מכל משרד אחר במדינה. תפקידו היחידי הוא לדאוג לניהול הספורט בישראל (חינוך ספורטיבי אגב, הוא תפקידו של משרד החינוך). המשרד הזה צריך להכיל בתוכו את טובי המומחים בענפי הספורט המרכזיים שלנו, שישמשו כיועצים לשר החדש. אם לשר הביטחון יש צבא של יועצים, אין סיבה שגם שר הספורט לא יהנה מכך.
החלק השני, והבעייתי כל כך, הוא העסקנים שמנהלים כאן את הספורט. נכון, ישראל לא המציאה את המחלה הזו, והיא קיימת במקומות אחרים בעולם. הבעיה היא עם הכמות. מרכזי הספורט השונים הם המחסום הגדול ביותר בפני הספורטאים שלנו. מלאים באנשים שאין להם קשר לספורט, העסוקים במלחמות פנימיות עם העולם כולו, ובפקידים בירוקרטיים קטנים. הגיע הזמן להפוך את הספורט שלנו למקצועני, על ידי הפרדות מהמרכזים. אין שום צורך במרכזי ספורט בכדי לייצר ספורט נוער וילדים. בתי הספר והתיכונים הם מקום נהדר לטפח בו ספורט, ולרכז בו את טובי המאמנים (אם כמובן יושקעו בהם כספים בתשתיות מתאימות). בכל רחבי העולם גדלים הספורטאים הצעירים על גאוות בית הספר, והזכות לייצג אותו. אקדמיות הספורט למצטיינים פשוט יוכלו לקטוף את המצטיינים מהליגות האלה. בספורט הבוגרים אין אם כך שום צורך במרכזים. הכל כבר מזמן הפך לעסק כלכלי, ומי שאין לו, לא ישרוד בזכות כספי המרכזים.
ששת הצעדים האלה הם ההתחלה. תגידו שצריך עוד כמה צעדים? לא נתווכח. תגידו שצריך לשנות חלק מהם? אפשר לדון על כך. אבל דבר אחד בטוח בכל הקשור לספורט הישראלי. אם מדינת ישראל לא תשנה בקרוב את יחסה אליו, סופה שתגיע למצב בו הספורט בה יכחד. ובמקום שבו הספורט הוא אהבה כל כך גדולה לכל כך הרבה אנשים, אבידה כזו עלולה להיות גדולה מאד.
המחדל האולימפי - חלק א’ אוגוסט 31, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהשחר צוברי הוא ספורטאי נפלא, כזה שהכישרון המולד והאופי יוצא הדופן שלו, איפשרו לו להגיע למה שספורטאים ישראלים בודדים הגיעו עד כה. זה לא רק הגיל הצעיר, והעובדה שהתמודד לראשונה עם לחץ של תחרות כל כך חשובה, אלא גם התנאים שבהם התרחשה התחרות. שעות ארוכות בכל יום בילה צוברי במים של צ’ינגדאו, ממתין לרוח המתאימה כדי לצאת לדרך. פעמים רבות יצא לדרך והוחזר חזרה, שייט בשעות לא נוחות בגלל לוח הזמנים הצפוף והדחיות. אבל כל אלה הם כלום ושום דבר לעומת הלחץ שהחל להבנות על צוברי מרגע כישלונו של אריק זאבי. התקשורת הישראלית כולה התמקמה באתר השייט, ושידרה כל הזמן, עד כמה העם היושב בציון לא רוצה שיאכזב אותו. צוברי עמד בכל אלה עם הופעה הירואית בשיוט המדליות, אליו הגיע כאנדרדוג מובהק, ויצא עם ידו על העליונה. הבעיה היא שההישג שלו עלול רק להנציח את המשך דישדושו של הספורט הישראלי בביצה.
השבוע חזרו לישראל הנציגים האחרונים של המשלחת הישראלית לבייג’ינג. לצד החגיגה סביב צוברי, ניתן היה להבחין בראשי הספורט האולימפי בישראל מחייכים מאוזן לאוזן. “עמדנו בכל האתגרים שהצבנו לעצמנו”, אמר גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי, “הבטחנו גמרים ובין מדליה אחת לשניים, והשגנו את זה”. הגדיל לעשות ראש המשלחת, אפריים זינגר, כשאמר: “זוהי האולימפיאדה החמישית שבה אנחנו מביאים מדליה, וזה לא מובן מאליו במציאות של היום”. אף אחד בתקשורת הספורט לא ניסה ממש להקשות על ראשי המשלחת בעקבות הדברים האלה. אולי מפני שזהו גורלו של הספורט האולימפי שלנו: חודש של התעניינות (אם תיקחו גם את השבוע שבו מציגים שוב ושוב את הספורטאים שלנו, ובמה הם מתחרים) שמתחיל במהירות ונגמר במהירות גדולה הרבה יותר. כל הסיפור הסתכם במשוואה הפשוטה: “יש מדליה = בסדר, אין מדליה = בעיה”. מאחר וצוברי עמד במשימה, לא ממש מעניין אף אחד לבחון את המציאות בצורה מדוקדקת יותר.
אני כמובן לא נאיבי. זה לא שאני חושב שכישלון מצד צוברי, היה מביא מיד לועדת חקירה ממלכתית, אודות האופן שבו מנוהל הספורט בישראל. אבל יש תחושה שהרעש הציבורי והתקשורתי שהיו נוצרים כתוצאה מכישלון כזה, היה מאפשר לפחות מבט נרחב יותר על המצב העגום שבו נמצא הספורט הישראלי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ניתן להקביל את הדבר למלחמת לבנון השניה. הטענה המרכזית של אולמרט וסביבתו בזכות המלחמה, היא שרק בזכותה הצלחנו להבין עד כמה הוזנח מערך המילואים, ועד כמה היתה מוכנות הצבא נמוכה. האמת המרה היא שממשלות ישראל, לדורותיהן, מתייחסות לספורט כאל שעשוע של ההמונים, אירוע חובבני שאין בו ממש מלבד בזבוז של כמה שעות טובות. את מה שהבינו מדינות רבות בכל רחבי העולם הנאור (ובזמן האחרון גם בעולם הפחות נאור), על היכולות העצומות של הספורט לקדם מדינה, מתקשים מקבלי ההחלטות שלנו להבין.
כדי להפריך מראש את התירוץ של מדינה קטנה, ניקח לדוגמא את אסטוניה, הרפובליקה הבאלטית הקטנה שאוכלוסייתה מונה פחות מ-1.5 מיליון תושבים. לאחר בייג’ינג עומד מאזן המדליות של המדינה על 37 (מתוכן 13 מזהב). דוגמאות נוספות הן: קרואטיה (4.5 מיליון תושבים - 24 מדליות, 7 מזהב), דנמרק (5.5 מיליון תושבים - 171 מדליות, 41 מזהב) ובלגיה (10.5 מיליון תושבים - 144 מדליות, 38 מזהב). לא חוכמה אה? הלכתי רק על אירופאיות. אז הנה עוד כמה: ג’מייקה (2.8 מיליון תושבים - 53 מדליות, 13 מזהב), ניו זילנד (4.5 מיליון תושבים - 87 מדליות, 36 מזהב), ולסיום טרינידד וטובאגו, צמד איים בגודל רבע ממדינת ישראל, עם אוכלוסיה של קצת יותר ממיליון נפש. מה מאזנם אתם שואלים? 14 מדליות, מהן אחת מזהב. כל הדוגמאות הללו הן רק על קצה המזלג. מטרתן להוכיח שהעובדה שישראל היא מדינה קטנה, לא מונעת ממנה להגיע להישגים גדולים יותר בספורט העולמי. זוהי פשוט הגישה הנוראה והיחס המזלזל של ראשיה.
אז מה שונה במדינות שהוזכרו קודם לעומת ישראל? בראש ובראשונה התפיסה של הספורט. בעוד שאצלנו משרד הספורט הוא לא יותר מתיק נוסף שאפשר לחלק במו”מ הקואליציוני, במדינות אחרות נמצא המשרד הזה בעדיפות עליונה. בעוד שבמדינת ישראל נקשר הספורט מיידית למושגים של: המון, זיעה ואיי-קיו נמוך, במדינות אחרות הוא מתקשר למונחים של: הישגיות, תשוקה והצלחה. הציפיה של ישראל למדליות בכל אולימפיאדה והאכזבה הגדולה שלה מכישלון ספורטיבי, הן בגדר אבסורד מוחלט. מדינה שמשקיעה סכומים מצחיקים כל כך בטיפוח ספורט, שאינה מייצרת מתקן ספורטיבי אחד ברמה בינלאומית, שמתייחסת לספורטאיה האולימפיים ולספורט בכלל בזלזול כה בוטה, לא ראויה למדליות כלל. למעשה, המדליסטים האולימפיים הישראלים כולם הצליחו למרות האופן שבו מדינת ישראל מתייחסת לספורט, ולא בזכותו.
למה למדינת ישראל להשקיע בספורט? מדוע להשקיע כספים רבים כל כך במה שנתפס אצלנו כבידור? מכיוון שכבר כמה עשורים שהספורט הוא הרבה מעבר לבידור נטו. הספורט הוא מקור לגאווה לאומית, לטיפוח הפטריוטיות ושאיפה למצויינות. הספורט מעניק ערכים נכונים, משמעת ומסגרת, ומוריד את אחוזי הפשיעה ע”י מתן אפשרות בחירה לצעירים וצעירות רבים. הספורט יוצר אוכלוסיה בריאה יותר, כזו שמכבידה פחות על מערכת הבריאות ומאריכה חיים. הספורט יוצר מקורות תעסוקה רבים, מעובדי תשתית ובניין ועד למאמנים, רופאים ופיזיותרפיסטים. בזירה הבינלאומית הספורט מעלה את קרנה של המדינה. הוא מייצר פרסומים בהקשרים חיוביים, מאפשר אירוח אירועי ענק, ומטפח את התיירות ע”י אירוח ספורטאים ממדינות רבות בעולם. הספורט פותח דלתות גם לגישור על פערים וסכסוכים פוליטיים, שכן על המגרש כולם שווים. את כל אלה יכולה היתה מדינת ישראל להשיג באמצעות החלטה פשוטה של השקעה בספורט. החלטה שכבר הוכיחה את עצמה בכל כך הרבה מדינות. בחלק השני של הכתבה נסקור את הצעדים הנגזרים מהחלטה שכזו.
שלום עולם! אוגוסט 27, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהגם אני הצטרפתי לבלוגספורט!
אתם מוזמנים לקרוא אצלי ולהגיב מתי שתרצו…