אופטימיות זהירה דצמבר 6, 2008
מאת ilankap ב : כללי , הוסף תגובההשבוע הראשון לכהונתו של פיני גרשון כמאמן מכבי, הבהיר את מה שהיה ברור מלכתחילה: האופוריה ורף הציפיות הבלתי אפשרי, היו מוקדמים ומיותרים. שלא יובן לא נכון, פיני הצליח לייצר בשבוע הזה את השינויים הדרושים בכדי לאפשר למכבי לנצח את ציבונה. באופן בו שיחקה טרם תקופותו, היא היתה מסיימת את המשחק הזה עם הפסד צורב. אולם גם החכמה של פיני, ועכשיו גם של דרוקר, לא יכולה לשנות עובדות מסויימות לגבי הקבוצה הנוכחית של מכבי. החשובה שבהן היא שמדובר באחת הקבוצות הפחות חכמות שנראו כאן.
אחד הדגשים הראשונים של פיני בכניסה לתפקידו היה הצורך להעלות משמעותית את הסקור בהתקפה. לכולם ברור שמכבי הנוכחית מורכבת משחקנים שההגנה היא ממש לא ספל התה שלהם. הבעיה הגדולה היתה שעד כה, מכבי לא הצליחה לנצל גם את היתרונות שכן יש לה בצד השני של המגרש. כאן באו לידי ביטוי האלמנטים שכל כך מאפיינים את סגנון המשחק שגרשון מאמין בו: משחק המעבר והצורך לרוץ בכל הזדמנות. 3 פעמים עשתה מכבי נקודות אחרי שספגה סל במשחק הזה, את מספר הפעמים שניצלה יתרון מספרי ההתקפה כבר הפסקתי לספור.
סגנון המשחק של פיני מעלה גם את כמות הנקודות של היריב, וזה משהו שצריך להלקח בחשבון. השאלה הגדולה נותרת, כמו תמיד, האופן שבו מייצר היריב את הנקודות שלו. מכבי אמנם שמרה אתמול בצורה סבירה בהחלט על הכדור (12 איבודים לעומת 16 בממוצע), אבל חילקה 10 ריבאונדים נוספים במתנה לקרואטים. החלק המרגיז באמת הוא ההגנה האישית של הגארדים. שומרים חלשים כבר ראינו כאן, אבל מהצפייה בהגנה של חלק מהשחקנים בצהוב, קשה להשתחרר מהתחושה שלא מושקע כאן מאמץ כביר לעצור את השחקן היריב. ציבונה עשתה את הנקודות שלה בקלות מרגיזה, ושמרה את עצמה במשחק בזכות הטעויות של מכבי.
הצוות המקצועי במכבי החליט כאמור, ובצדק, לטפל קודם כל בצד ההתקפי. מכבי קלעה 15 נקודות יותר מהמשחק מול מלאגה, הציגה דקות של כדורסל התקפי שוטף ומרהיב, זיהתה מיסמאצ’ים (אליהו על ווקוסיץ’, בראון על קוס) ונראתה טוב יותר. אבל לא צריך להיסחף, ציבונה היא קבוצה בינונית ומטה ביורוליג, וגם משחק ההתקפה עדיין עמוס תקלות. המרכזית שבהן היא חיסרון של שחקן מרכזי בצבע, אבל לא רק. גם קבלת ההחלטות בהתקפה עדיין טעונה שיפור משמעותי (וכאן מגיע הצורך של פיני בגארד נוסף), וממשחק המעבר אפשר להוציא עוד הרבה יותר.
בסה”כ הכללי ניתן להגדיר את השבוע הראשון של פיני כמוצלח. עכשיו הוא עומד בפני שבועיים גורליים, שעשויים להכריע את גורל העונה האירופית של מכבי. בנוסף לכל הצרות, סובלת הקבוצה מענן כבד של שמועות וספינים. הגיעה העת לסיים את סאגת הסגל, לשחרר את מי שצריך, ולחזק את מה שנשאר. שחקנים שלא יודעים מה יהיה מחר, נראים כך גם על המגרש. ובמערכת עמוסת לחצים ומתח כמו מכבי, מצב כזה יכול להיות הרסני לאורך זמן.
המפתחות לניצחון - ציבונה זאגרב דצמבר 3, 2008
מאת ilankap ב : כללי , הוסף תגובהמפתח מס’ 1: מבחן הסגנון
בניגוד לתדמית הקלאסית של קבוצות ה”ראן אנד גאן” מיגוסלביה לשעבר, ציבונה היא קבוצה עם סגנון הגנתי מובהק. את האסטרטגיה הזאת הרגישו הצהובים היטב על בשרם בסיבוב הקודם בזאגרב, כשציבונה לחצה חזק על הכדור וכפתה עליה 16 איבודים. הקרואטים חותכים את אחוזי הקליעה של היריבות בצורה ניכרת (מלאגה, הקבוצה היחידה שהצליחה לשמור על אחוזי הקליעה הממוצעים שלה, היא גם היחידה שניצחה אותה), כופים איבודי כדור וסגנון משחק איטי. בדיוק סגנון המשחק שמכבי לא רוצה להגרר אליו.
אחד העקרונות הראשונים עליהם דיבר פיני גרשון כשהגיע, היה הצורך להגדיל את כמות הנקודות שקולעת מכבי. ההגנה הצהובה לא תשתפר משמעותית ככל הנראה (גם אחרי הרכש החדש), ולכן השיפור חייב להגיע בהתקפה. תפוקה של 73 נקודות, כמו בשבוע שעבר מול מלאגה, היא בדיוק המתכון לסגנון המשחק שציבונה מחפשת. באשקלון הראתה מכבי ניצנים ראשונים של סגנון חדש. אמנם היריבה היתה נוחה, ובעלת סף שבירה נמוך, אך האלמנטים של משחק ההתקפה המהיר והתכליתי כבר נראו.
המפתח של מכבי הוא לייצר מספר רב ככל הניתן של נקודות בשניות הראשונות של ההתקפה. בשניות האלה ההגנה לא מאורגנת, מכבי מנצלת את המהירות ויכולת הריצה שלה, וגם מקבלת החלטות טובות הרבה יותר. החסימות המוכרות כל כך במעבר, הפיק אנד רול הגבוה, כל אלו הם מפתחות קריטיים לרצון של מכבי לקלוע כמה שיותר במשחק הזה. ציבונה היא קבוצת בית מובהקת. באולם הקטן, עם הסלים הקליטים והקהל התומך, הכל נראה קל יותר. בחוץ קלעו הקרואטים יותר מ-80 נקודות רק פעמיים בשמונה משחקים.
מטרה: 85 נק’ לפחות, 20 במתפרצת/מעבר
צילום: רועי עידן, מכביפאנס
מפתח מס’ 2: לא מחלקים מתנות
סגנון המשחק שמכבי מחפשת להכתיב, בנוי בראש ובראשונה על שליטה בכדור וקבלת החלטות נכונה. המשחקים של מכבי העונה מתחלקים עד כה בצורה קיצונית ע”פ יחס האסיסטים-איבודים. בהפסדים עומד היחס על 18.6-11.3 לטובת האיבודים, בעוד שבניצחונות היחס מתהפך, 18.5-11.5 לטובת האסיסטים. מהנתונים הללו ברור יותר מתמיד שמקבלי ההחלטות במכבי, ובראשם קרלוס ארויו, הם המפתח לניצחון במשחק ביום חמישי. ציבונה הבינה זאת היטב בסיבוב הקודם, ושלחה את ארל קלאווי למרר את חייו של הרכז הצהוב, הפעם מכבי צריכה לדאוג שזה לא יקרה לה.
את שני המשחקים אותם ניהל עד כה במכבי, פתח גרשון עם שלושה מובילי כדור על המגרש. זאת אמורה להיות גם הטקטיקה במשחק הקרוב, במטרה להוריד את האפקטביות של הלחץ על ארויו. הגארדים האחרים, ובראשם בורשטיין, בראון ושארפ, יצטרכו לעזור בהובלת הכדור. הלחץ של ציבונה על הכדור הוא חלק חשוב בשיטת המשחק שלה. אם מכבי תדע לשמור על קור רוח, ולחלק פחות מתנות ליריב, היא תשלוט בקצב המשחק. ומכאן הדרך לניצחון נראית קרובה הרבה יותר.
מטרה: לפחות 18 אסיסטים, עד 12 איבודים.
צילום: מכביפאנס
מפתח מס’ 3: מאפסים ידיות
משהו טוב קורה ליכולת הקליעה של מכבי מחוץ לקשת בעידן פיני גרשון. 10 שלשות מול מלאגה ו-15 מול אשקלון, מסמנים את שינוי המגמה במשחק של מכבי. מקבוצה שזרקה הכי מעט לשלוש ביורוליג, החלה מכבי לנצל את מגוון הקלעים שנמצאים ברשותה, ולייצר נקודות חשובות. השלשות הללו חשובות עוד יותר מפני שחיסרון הפנים של מכבי כבר די ברור לכל קבוצה שמשחקת מולה. אלטון בראון אמור אמנם להביא שיפור בתחום הזה, אולם קשה לצפות ממנו לגדולות ונצורות במשחק הזה (אם וכאשר ישותף בו), או לקבוע מסקנות לגבי ההמשך.
בשלב זה מכבי צריכה לשכנע את ההגנות היריבות לפתוח את המרחבים בצבע, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי קליעה מבחוץ. בהיכל יד אליהו מכבי מרגישה הרבה יותר טוב עם הקליעה משלוש, ובמשחק באשקלון ראינו גם הנעת כדור משופרת הרבה יותר מול איזורית. אם הקלעים של מכבי יגיעו מפוקסים למשחק הזה, הם יהוו חלק חשוב ברצון שלה לייצר סקור גבוה, אבל באותה מידה יסייעו לשחקני הפנים לקבל את המרחבים מתחת לסל ולייצר נקודות גם מתוך הצבע.
מטרה: לפחות 9 שלשות ב-35%
צילום: רועי עידן, מכביפאנס
פורסם במקור במכביפאנס
שובו של האנטי גיבור נובמבר 25, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כה“מכיוון שהוא האיש שהעיר זקוקה לו…לכן נרדוף אחריו…מכיוון שהוא יכול לעמוד בזה. מכיוון שהוא לא גיבור…הוא אביר אפל” (האביר האפל, 2008).
קצת יותר משלוש שנים אחרי המפץ הגדול, סיומה של אחת השושלות הגדולות ביותר בתולדות המועדון, הגיעה מכבי למסקנה שנכשלה. מאז עזב פיני גרשון את הקבוצה בקיץ 2006, חיפשו במועדון כיצד לצאת לדרך חדשה. זה החל עם מאמן מוכשר ואדיב מאירופה, נמשך עם כוכב עבר שחזר הביתה כדי להוביל את קבוצת נעוריו, אח”כ הגיעה החזרה ליסודות עם מי שהיה מזוהה עם המועדון גם כשלא היה חלק ממנו. החלק האחרון בסאגה הסתיים הלילה, כאשר גם היריב המר, שעבר את הכביש (וניסה לשחזר את מודל גרשון), נכשל במשימה. מכבי לא הצליחה להתגבר על ההצלחה המסחררת של אמצע שנות ה-2000, ולכן חזרה אל נקודת ההתחלה.
המינוי של פיני גרשון מקביל לסיום של שובר הקופות הגדול של הקיץ. כמו גותהאם הבדיונית של כריסטופר נולאן, גם מכבי מצאה עצמה אבודה, משוועת לגיבור. אבל הגיבור הזה אינו הגיבור הקלאסי. אלה, כאמור, נכשלו בזה אחר זה בשלוש השנים האחרונות. הגיבור שמכבי מחפשת הוא האנטי גיבור. פיני גרשון לא מגיע למכבי מכיוון שהצליח מאז שעזב אותה, ולא משום שקודמיו בתפקיד לא היו מוכשרים מספיק. הוא חוזר אליה מכיוון שרק הוא הוכיח שהוא מסוגל לעמוד במשרה הבלתי אפשרית הזו, לספוג מכל הכיוונים, ולמרות זאת להמשיך בדרכו.
רבות עוד ידובר על המהפך הגדול שחל בהנהלת מכבי בשלוש השנים האחרונות. החל מדחיקתו החוצה של גרשון, דרך מאבקי הכוח הפנימיים בין שלושת ראשיה, ועד לכניעה המוחלטת שלהם בפני האיש שלא רצו בו. לא רק שהמהלך הזה עלה למכבי בכסף עצום, הוא מביא עמו גם את המהפך התפיסתי. קבוצה גדולה צריכה מאמן חזק, כזה שעובד לבד וללא פשרות. מאמן שהסמכויות הבלעדיות בידיו, ולא כנוע להנחתות מגבוה. גימיקים שיווקיים ומאמנים כנועים חוזרים לבסוף כמו בומרנג.
גרשון מגיע לקבוצה שלא הוא בנה, ולמציאות שבה יתקשה מאד לבצע שינויים מרחיקי לכת. המועדון שעזב לא דומה לזה שהוא חוזר אליו. בשנתיים האחרונות זכה רק בתואר אחד (ועזבו אתכם מגביע ווינר), ומעמדו האיתן מתחיל להתרופף. המשימה העיקרית של פיני תהיה אם כך, להוציא מהסגל הקיים הרבה יותר מאשר השיג קודמו. לזכותו יעמדו המשכורת הגבוהה (כי כשהמאמן מרוויח כמו שחקן 10, מתייחסים אליו בהתאם), מעמדו הבכיר וגב בלתי נגמר מההנהלה. אחרי שנתיים וחצי של התערבויות בלתי פוסקות מצד גורמים לא מקצועיים, מניחה הנהחת מכבי את מבטחה בו. בכל ההיסטוריה של המועדון, לא היה מאמן עם גב כה חזק כמו שיקבל כעת פיני.
לזכותה של מכבי יעמוד הרעב של פיני. הכישלון באולימפיאקוס והשנה שבילה בבית, החזירו הרבה מאד מהתשוקה לעמוד על הקווים. פיני הוא בראש ובראשונה מאמן שניזון מהתשוקה הזו, מהדחיפה של הקהל, מתחושה של אתגר גדול שעומד בפתח. המשימה שלו הפעם תהיה לא רק לשקם את המועדון, אלא גם לבנות אלטרנטיבה שתמשיך את דרכו. המינוי של שרון דרוקר מסמן כבר כעת את תחילת תקופת פוסט גרשון הבאה. לא מדובר בעוד כישרון צעיר שיתחנך על ברכיו של גרשון, כי אם על מאמן בכיר שזקוק ל”השתלמות” הזו, מהאדם היחיד שיכול להעביר אותה.
אבל בינתיים על פיני לעסוק בשיקום. זה יהיה קשה, מכיוון שהפעם (בניגוד ל-2004) הוא חוזר לנקודת ההתחלה. כמו אז ב-98, עליו לקחת מועדון פאר בירידה ולהעלותו על המסלול הנכון. כלל לא בטוח שיוכל לתקן בעונה אחת את כל הנזק שנגרם. כלל לא בטוח שלאור עומס הציפיות הבלתי נתפס, יוכל לשחזר את ההצלחה הכבירה של הקדנציה הקודמת. אבל אם יש מישהו שמסוגל לעמוד בלחצים האדירים האלה, הרי זה הוא. מכיוון שהוא לא גיבור, הוא פיני גרשון.
הכל מתחיל בראש נובמבר 14, 2008
מאת ilankap ב : כללי , הוסף תגובהמאה ימי החסד המסורתיים עדיין לא חלפו, אבל כבר בשלב זה של העונה ניתן לומר שהבעיה המרכזית של מכבי נמצאת בראש. הכוונה היא לא לבעיה מנטלית או פסיכולוגית (למרות שגם כאלו לא חסרות כנראה), אלא לאיש שנמצא בראש המערכת. המשחק מול אולימפיאקוס הוכיח לכל מי שעוד היה לו ספק, שמכבי פשוט לא נמצאת ברמה הגבוהה של הליגה העונה. זה נעוץ בבניה הלקויה של הקבוצה, בקבלת ההחלטות בקיץ, בכל הנושאים שכבר דשנו בהם שוב ושוב. אבל מעל הכל, מכבי לא מסוגלת להתמודד מכיוון שהמאמן שלה לא הגיע לעונה הזו.
הכדורסל המודרני הוא משחק של מאמנים, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. קצב המשחק כל כך מהיר, האפשרות לשנות מומנטום כל כך גדולה, שכל החלטה של האנשים על הקווים הופכת קריטית יותר ויותר. אפי הגיע למשחק הזה מוכן לשמונה הדקות הראשונות בלבד. הוא הכין שיעורי בית, הבין שהיוונים הם קבוצת שלוש חלשה ושהנזק הפוטנציאלי הצפוי לו מיתרון המסה שלהם, גדול לאין שיעור מהסיכון של הקליעה מחוץ לקשת. מכבי פתחה באיזורית שהפתיעה בתיאום שלה את היוונים. הסברה שאיזורית היא סגנון הגנה שמסרס משחק מעבר, התנפצה עבור כל מי שצפה ברבע הראשון. מכבי עשתה 10 נקודות ממשחק המעבר ברבע הזה.
אבל כאן נעצר המומנטום. הוא נעצר מכיוון שמכבי לא הכינה את עצמה כראוי לגל השני, האיכותי יותר, שמגיע מהספסל של ינאקיס ברבע השני, הוא נעצר מכיוון שעל המגרש שיחקו הרכבים לא נכונים (פישר יובש, שארפ לא נספר, גם לא כספי), אבל יותר מכל הוא נעצר מכיוון שלמכבי אין תכנית משחק סדורה לטווח ארוך. אין לה רוטציה ברורה וחדה כשל ינאקיס, אין לה שיטת התקפה שמשחקת ליתרונות שלה. כל שנותר הוא האלתור. אם אין רוטציה מסודרת, השחקנים פשוט נזרקים בזה אחר זה למגרש ללא מחשבה. אם אין שיטת התקפה נכונה, מה הפלא שבראון מוביל את הכדור ומסדר לחבריו מצבי זריקה, במקום שהמצב יהיה הפוך?
מלבד האיזורית של דקות הפתיחה, מכבי לא הגיעה למשחק הזה עם שום דבר מעשי. ההכנה הזאת הספיקה בקושי מול נהריה, לא מאן ואבלינו. מול אולימפיאקוס (בהילוך שני) היא נגמרה ב-20 בראש. הכדורסל המבולגן, חסר הסדר, ובעיקר השכל, שמכבי משחקת עד כה, מציב באור חיובי אפילו את החבורה של ביינום אשתקד. מעבר לבעיות הקשות בבניית הקבוצה (מי שמביא מחליף לרכז שהוא בעצמו לא מאמין בו, מסיים את המשחק עם 7 אסיסטים ו-23 איבודים), ניכרת חוסר טביעת היד של המאמן בכל שלב במשחק. מכבי נראית אבודה בתוך הבעיות של עצמה: הגארדים לא מסוגלים לעבור שחקן בכדרור, אבל אין תרגילים. היא זקוקה נואשות לקליעה מבחוץ, אבל לא עושה דבר בשביל להשיג אותן.
מי שמנסה לתלות את האופן שבו מכבי משחקת בחסרונו של ארויו, מרמה בעיקר את עצמו. לא חסרונו של הרכז גרם למכבי להראות כפי שנראתה, לא חזרתו תגרום לה לשחק לפתע כדורסל חכם ומלא השראה. העובדה הזו מצערת בעיקר משום שיש במכבי יותר ממה שהיא מוציאה מעצמה. אמנם הבעיות בבניית הסגל רבות, אבל גם את הכלים שיש לקבוצה, היא לא מצליחה לנצל. בגרף היכולת אין כל שיפור מאז משחקי ההכנה, אבל במכבי כבר מסתכלים קדימה. הנה מגיע לו המושיע, מרכוס פייזר. ואם זה נראה לכם כמו המסלול הבטוח לקטסטרופה, אתם לא לבד.
המפתחות לניצחון - אולימפיאקוס נובמבר 13, 2008
מאת ilankap ב : כללי , הוסף תגובהמפתח מס’ 1: מקצרים התקפות, מגדילים את הסקור
על פניו, ממבט בסטטיסטיקה של היורוליג לאחר שלושה מחזורים, נראה שמדובר במפגש בין קבוצות דומות בסגנון שלהן. שתי הקבוצות קולעות, פחות או יותר, את אותו מספר נקודות, וקרובות זו לזו מאד באחוזים מהשדה. אלא שבפועל לא יכול להיות ניגוד גדול יותר בין האופי של מכבי לזה של אולימפיאקוס. היוונים הם קבוצה פיזית, שדוחפת את הכדורים פנימה והולכת הרבה לקו. סגנון המשחק הוא איטי, עם דגש גדול על משחק ההגנה. אולימפיאקוס השאירה את יריבותיה על סקור נמוך מ-75 בשבעה מתוך שמונת משחקיה עד כה העונה. היחידה שקלעה יותר מהכמות הזו, ציבונה זאגרב, היתה גם היחידה לנצח את היוונים.
מתחילת העונה מדברים על משחק הריצה כגורם מפתח במשחק של מכבי. אולם עד כה לא היה המפתח הזה קריטי כל כך כמו במשחק מול אולימפיאקוס. היוונים לא דומים לשום דבר שמכבי פגשה העונה. זוהי קבוצה מאסיבית, עם ספסל בלתי נגמר וקו קדמי מהגדולים והמפחידים שנבנו ביורוליג. אם מכבי התקשתה בהתקפה העומדת מול הגנות כמו נהריה ולה מאן, הסיפור עשוי להיות חמור הרבה יותר במשחק הזה. הפתרון הוא לנצל כל הזדמנות על מנת לנסות ולרוץ.
למרות שלרשותה עומד הרכז הטוב ביורוליג (לפחות על הנייר), ולצידו שורה של גארדים מובילים מוכשרים אחרים, אולימפיאקוס היא אחת הקבוצות הגרועות בליגה בשמירה על הכדור בפרט (14.5 איבודים למשחק) וביחס האסיסטים-איבודים בכלל. כאן נמצאת ההזדמנות של הצהובים ללחוץ על הכדור, להשיג סלים קלים ולשלוט בקצב המשחק. היוונים בנויים למשחקי חפירות שמוכרעים בדקות הסיום, אם מכבי תגיע אליהם במצב של שיוויון, הסיכוי שלה לנצח יקטן. המטרה המרכזית שלה חייבת להיות דחיפת הכדור קדימה בכל הזדמנות. זה מתחיל במהירות שחרור הכדור של הגבוהים, ומסתיים בקבלת החלטות נכונה של מובילי הכדור במעבר.
מטרה: 85 נק’, לפחות 14 במתפרצת
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
מפתח מס’ 2: רוצים לנצח? תזרקו מבחוץ
במשחק הליגה השבוע, מול נהריה, תרגל בירנבוים לראשונה העונה את ההגנה האיזורית במכבי. לכולם היה ברור שלא מדובר בחשש שלו מהגבוהים של ג’ינו, אלא בהכנה לקראת המשחק הקרוב. צריך לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: למכבי אין דרך להתמודד פיזית מול המסה שאולימפיאקוס תשלח לעברה. ההגנה הצהובה סובלת גם כך מרכות בלתי נסבלת, וממחסור במסה כתוצאה מחיסרון בשחקן בעמדה 4. הגבוהים הבכירים שלה העונה (אליהו ופישר) הם פורוורדים מוארכים ודקים, שלא יוכלו להתמודד במלחמת חפירות עם וויציץ’, שחורציאניטיס ובורוסיס.
הפתרון של מכבי חייב להיות שימוש באיזורית בדקות רבות מאד במשחק הזה. אולימפיאקוס אמנם קולעת באחוזים לא רעים משלוש (37%) אבל זורקת מהטווח הזה מעט מדי, וחסרה קלעים טבעיים שיספקו לה איום מתמיד מהטווח הזה. הצורך של מכבי הוא למנוע את דחיפת הכדור לצבע ואת ניצול יתרון המסה של היוונים. אולימפיאקוס הולכת לקו יותר מכל קבוצה אחרת ביורוליג (25 פעמים בממוצע למשחק). זוהי דרכו של ינאקיס לשחוק את יריבותיו, ולהגיע לדקות הסיום תוך ניצול הסגל הארוך ויתרון המסה העצום שלו.
כאן מגיע הצורך הגדול של מכבי בעזרה של הגארדים במשחק הזה. אפי יצטרך להשתמש בכל הגבוהים העומדים לרשותו, כדי לחלק את האוויר והעבירות, אבל זה לא יספיק. הגארדים יצטרכו להקריב עבירות ולעזור בהגנה כדי למנוע מצב של התפרקות בסיום. אם מכבי תצליח להכריח את היוונים לזריקות מבחוץ, היא תקטין את האיום המסה ותסייע לצורך שלה לרוץ כשההגנה היוונית לא מאורגנת. צורך חשוב נוסף הוא לדעת את מי לשלוח לקו. כל אחד מהגבוהים של ינאקיס מתאים לעניין הזה, הפורוורדים והגארדים ממש לא.
מטרה: 25 זריקות ב-30% של אולימפיאקוס מ-3, עד 25 נקודות בצבע.
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
מפתח מס’ 3: מעבר לקשת
כשם שיתרון מטחנת הבשר של היוונים פועל בהתקפה, הוא פועל באותה דרך גם בהגנה. חניכיו של ינאקיס מקשים מאד את החדירה לצבע, ולא מאפשרת תנועה בתוכו. פירוש הדבר הוא חדשות רעות לפישר ואליהו, שעושים את מירב הנקודות שלהם כתוצאה מתנועה ללא כדור. על מנת שההגנה היוונית תפתח, מכבי חייבת להביא למשחק הזה יכולת קליעה משמעותית מבחוץ. ציבונה זאגרב עשתה זאת בשבוע שעבר עם 10 שלשות ב-47%. זה, כאמור, הספיק לה בשביל לנצח.
על אף שברשותה סגל מלא בקלעים קטלניים פוטנציאלית, מכבי לא עשתה עד כה מספיק על מנת להוציא מהם תוצרת. מרכוס בראון אמנם זכה לתרגילי פינוי בסיסיים, אך זה לא מספיק. במשחק הזה מכבי תזדקק לכל הכלים שלה מהטווח הזה: בראון, סימונס, וכן… גם דרק שארפ. יכול להיות שגם התחייה המחודשת של הקפטן הכל יכול של מכבי מול נהריה, לא היתה מקרית. מכבי חייבת לייצר נקודות ממהלכי פינוי מהירים של קלעים. אין הרבה שחקנים באירופה שמסוגלים לעשות זאת ביעילות של שארפ. תרומה חשובה במפתח הזה תהיה גם לבורשטיין ולארויו, היכולת של מכבי להפיק מעצמה יותר מחוץ לקשת, עשויה להיות ההבדל בין ניצחון להפסד במשחק הזה.
מטרה: 9 שלשות לפחות ב-40%
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
מכבי ת”א - לה מאן: המפתחות לניצחון נובמבר 6, 2008
מאת ilankap ב : כללי , הוסף תגובהבכדי לנצח את לה - מאן מכבי צריכה להמשיך לרוץ,בעיקר כדי להשיג סקור גבוה. הצהובים יהיו צריכים להיות גם דומיננטים מאד מתחת בצבע ולצבור שם הרבה נקודות, לעשות ככל הניתן כדי לעצור את הסקוררים דוואיק ספנסר ומידענו דיוויד בלות’נטאל, שאת יכולת הקליעה שלו הקבוצה כבר מכירה טוב מאד.
מפתח מס’ 1: סקור גבוה
סביר להניח שכמעט בכל משחק בית העונה, נראה את המפתח הזה חוזר. הצהובים באים לידי ביטוי טוב הרבה יותר במשחק הריצה, ועם הדחיפה של הקהל הביתי בהיכל, הנשק הזה יכול להיות קטלני מול כל יריבה. לה מאן היא מסוג הקבוצות שמחסום הניקוד הוא קריטי עבורן. הקבוצה לא עברה את רף 80 הנקודות באף משחק העונה, ומנגד הקבוצה היחידה שקלעה נגדה העונה את הכמות הזו (מלאגה), גם ניצחה אותה. דקות של כדורסל מהיר וסוחף, כמו מול אבלינו, עשויים להיות קטלניים עבור קבוצה כמו לה מאן.
לה מאן היא קבוצה שמתבססת בעיקר על קו שחקני החוץ שלה (עוד נגיע לזה בהמשך). הצרה בסיפור הזה היא שהספסל שלה קצר מאד בעמדות האלה. לכוכבים, וספקי הנקודות העיקריים אין מחליפים. מכבי צריכה לייצר כמה שיותר לחץ על הגארדים הצרפתים. לחץ על הכדור, עשוי להוליד חטיפות שיובילו למתפרצות קלות, ובנוסף לעייף את שחקני המטרה של לה מאן. ככל שמכבי תצליח לייצר יותר נקודות בדרך הזו, היא תמנע מהצורך להתקיף מול הגנה מסודרת, שם נראה עדיין קושי ביכולת ייצור הנקודות. מטרה: 85 נק’, לפחות 14 במתפרצת
מפתח מס’ 2: שלישיית הקסם
שלושת שחקני המפתח של לה מאן, נמצאים כולם בקו האחורי של הקבוצה. מדובר ברכז האמריקאי, בריאן צ’ייס, ובקלעים, דוואריק ספנסר, ומיודענו, דייויד בלות’נטאל. ביחד שווים השלושה לא פחות מ-51% מנקודות הקבוצה ביורוליג (46% בליגה הצרפתית). התלות העצומה של לה מאן בשלישייה הזו, היא גם נקודת התורפה שלה. לה מאן בנויה רובה ככולה על פורוורדים אתלטיים ומהירים, אולם מתקשה להפיק מהם תרומה מספקת של נקודות. ציבונה זאגרב סימנה את השלישייה הזו בשבוע שעבר, והתמקדה בהורדת כמות הנקודות שלהם. בסיום הערב היא יצאה עם ניצחון חוץ חשוב באמתחתה.
ספנסר ובלות’נטאל הם צמד קלעים עם פוטנציאל קטלני. הם לוקחים כמות זריקות כפולה מיתר שחקני הקבוצה, והרכז, בריאן צ’ייס, מחפש אותם כמעט בכל הזדמנות. בשבוע שעבר ראינו מספר טעויות של מכבי בעזרה בהגנה על הקלעים. הפעם יצטרכו הצהובים לבחור היטב את השחקנים שמהם ניתן לעזור. לא ניכנס כאן לשמות ספציפיים, אבל המגמה הכללית תצטרך להיות עזרה מהשחקנים הגבוהים. אם מכבי תצליח להוריד בצורה משמעותית את כמות הנקודות של הקלעים, לה מאן תאבד את הנשק החשוב ביותר שלה בהתקפה.
מטרה: ספנסר + בלות’נטאל + צ’ייס = 25 נקודות
מפתח מס’ 3: הולכים פנימה
לא בכל שבוע תפגוש מכבי קבוצת יורוליג ללא מסה משמעותית בתוך הצבע, לה מאן היא בדיוק קבוצה שכזו. בשני משחקיה ביורוליג עד כה, היו גבוהי היריבות המרוויחים הגדולים. השחקנים המצטיינים של מכבי במשחקים הראשונים ביורוליג, הם דווקא שחקני הפנים. אליהו, פישר וגרין ישמחו לדעת כי גם הפעם יהיו להם הרבה הזדמנויות לייצר נקודות, הם פשוט צריכים להמשיך לנוע ולהראות את עצמם לאחרים. הגבוהים הצרפתים אמנם אתלטים, אבל לא ממש מתאמצים להזיז רגליים בהגנה.
אבל לא רק הגבוהים אמורים להנות מהחסרון בצבע של הצרפתים. מעט מדי פעמים העונה ראינו את הגארדים הצהובים הולכים עד הטבעת, וחבל. בראש ובראשונה משום שהאחוזים בזריקות קרובות לסל, גדולים מהזריקות מחוץ לקשת, אבל גם משום שלא בכל שבוע מכבי תפגוש קבוצות “רזות” שכאלה. לקראת המפגשים עם הקבוצות המובילות בבית, רצוי מאד מבחינת מכבי לפתח את היכולת של הגארדים לייצר נקודות גם בחדירה לסל. אלמנט חשוב נוסף הוא ריבאונד ההתקפה. לה מאן משאירה ליריבות שלה כמעט 10 כדורים בממוצע מתחת לסל שלה, יהיה ממש לא מנומס לא לנצל את זה לנקודות קלות.
מטרה: לפחות 35 נקודות בצבע
עוברים לריצה אוקטובר 31, 2008
מאת ilankap ב : כללי , הוסף תגובהשלושים דקות של כדורסל טוב, זה פחות או יותר מה שקיבלנו ממכבי בשני המשחקים שלה השבוע. הדקות הללו התחלקו כמעט שווה בשווה, בין שני המשחקים של השבוע. הסיבוה לאופטימיות נובעת מכך שפרק הזמן הזה הספיק לניצחון של 20 הפרש בגליל, ולפער של למעלה מ-20 מול אבלינו. האיטלקים אמנם חזרו בסיום, אבל בשלב זה של העונה, ובוודאי בהתחשב בהתפתחות המאוחרת של מכבי (שנראית בערך כפי שהיתה צריכה להיות בשבוע השני לאימונים), היכולת הזאת בהחלט צריכה להיות גורם מעודד. החדשות הטובות פחות הן שהבעיות פחות או יותר נותרו בעינן: משחק ההגנה של הגארדים לא קיים, ההתקפה העומדת ממשיכה לעמוד, והמחסור בשחקן גבוה דומיננטי נוסף, זועק לשמיים.
ההבדל הגדול ביותר בין המשחק בזאגרב לבין המשחק מול אבלינו, טמון בנקודות שנוצרו במעבר. מול הקרואטים מכבי כמעט ולא הצליחה לייצר מצבים של סלים בשמונה השניות הראשונות של ההתקפה. ההתקפות התארכו, מכבי נתקעה מול הגנה מסודרת, והתקשתה מאד לייצר נקודות. בשבוע האחרון ראינו שיפור מעודד בתחום הזה. קרלוס ארויו פורח במשחק המעבר. קבלת ההחלטות שלו במצבים האלה טובה בהרבה, מכבי מנצלת את העובדה שברשותה שחקנים שעוברים מהר מאד את המגרש, ומכאן נוצרות דקות מומנטום. הרבע השלישי מול הגליל ומול אבלינו היה כזה, ולמעשה כאן הוכרעו שני המשחקים.
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
למרות השיפור היחסי בדחיפת הכדור במהירות קדימה, עדיין ניכר שיש עוד עבודה רבה גם בתחום הזה. מכבי מחזיקה על המגרש בכל זמן נתון, לפחות שני מובילי כדור. ועדיין, הגבוהים שמורידים את הריבאונד, משחררים אותו באיטיות, מחכים שמוביל הכדור יגיע אליהם, ובכך מפספסים הזדמנויות לייצר סלים במהירות. ההרכבים הנמוכים והיעילים של מכבי, בנויים לייצר מתפרצות אפילו אחרי סלים. זהו הנשק החשוב ביותר של הקבוצה, והיא עדיין לא משתמשת בו מספיק. מול אבלינו וגליל, שלא ירדו במהירות להגנה, מכבי הצליחה לייצר את כמות הנקודות שלה גם כך. מול הגדולות לא יהיו הרבה הזדמנויות, ולכן חשוב לנצל כל הזדמנות למגרש פתוח.
אם ההתקפה במגרש הפתוח היא נקודות האור, הרי שבמשחק העומד אין כל חדש. בגזרת התרגילים, נולדו, בשעה טובה, שני מהלכים לפינוי קלעי (המכוונים בעיקר לבראון), אבל כאן זה נגמר. ברגע שהאפשרות לייצר מצב קליעה לקלעי נעצרת, אין למכבי אופציות נוספות לסיום ההתקפה. במקרים האלה, גורל ההתקפה תלוי באילתור של ארויו, וכאמור במשחק עומד, קבלת ההחלטות שלו טובה הרבה פחות. חלק גדול מהבעיה הזו טמון בחיסרון העצום של מכבי בשחקן פוסט-אפ. באטיסטה צפוי ולא חכם, אליהו ופישר לא בנויים לייצר נקודות במשחק עם גב לסל.
מהלך הבזק של החתמת בראון, היה מפתיע מאד ביחס לקבלת ההחלטות במכבי. הוא היה חד, נחוש, ונסגר במהירות. קשה להבין אם כך, מדוע חזרו מקבלי ההחלטות לסחבת הרגילה בנוגע לשחקני הפנים. רודני וויט כבר שלושה שבועות אינו חלק מהקבוצה, הוא אינו שחקן רע כלל וכלל, הוא פשוט התברר כשחקן במקום הלא נכון. המראה שלו יושב בבגדים אזרחיים מדי משחק, מעליב גם עבורו וגם עבור הקבוצה, ובוודאי שלא מוסיף למורל החברתי. אבל גרוע מכך, כל שבוע שבו מכבי לא מביאה שחקן ראוי לעמדה 4, מונע ממנה להתחיל ולשפר את משחק ההתקפה העומד.
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
חלק האחרון, והלא פחות משמעותי במשחק של מכבי, הוא משחק ההגנה. אבלינו אמנם נכנסה לטירוף שלשות בסיום, חלקן עם שומר על הפנים, אבל זו לא הבעיה המרכזית. הגנת הגארדים של מכבי פשוט לא קיימת, והסיפור רק מחמיר כשנזכרים מי אמור לחפות עליהם מתחת לסל. אין ספקק ששחקנים כמו ארויו ואליהו, יכולים וחייבים להזיז רגליים טוב יותר בהגנה, ועדיין נותרת שאלת האיזורית. כבר ראינו שהאישית של מכבי לא בדיוק מונעת את מטווח השלשות, אולי עם כמה דקות של איזורית, אפשר יהיה למנוע לפחות את החדירות לצבע.
צעד קטן לשנה חדשה ספטמבר 28, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהבגילוי לב יוצא דופן, בחר השבוע הכתב הצבאי של ערוץ 10, אלון בן דוד, לצאת בפניה מיוחדת אל עמיתיו בתקשורת. הפניה נעשתה במסגרת התוכנית “שישי” של עופר שלח ורביב דרוקר. בן דוד הביט למצלמה, וסיפר את מה שרובנו מתקשים להבין. “הפער בין מה שמדווח על ידינו (העיתונאים) לבין מה שאתם תופסים כמציאות הוא עצום”, טען והוסיף: “אנחנו יודעים שהמצב לא כל כך נורא, אבל חוטאים שוב ושוב בדרמת יתר בדיווחים שלנו. שכחנו שהמטרה שלנו היא לדווח, לא לקדם סרטי אימה”. למה אני מספר לכם את כל זה? כי דבריו של בן דוד, יכולים להיות מתורגמים כמעט מילה במילה לגבי תקשורת הספורט שלנו.
נסו להזכר כמה פעמים בשנה האחרונה הייתם עדים לכותרות ענק בצבע אדום, ל”חשיפות בלעדית”, לטורי דעה חריפים, שחלקם הגדול סוטה לחלוטין מכל פרופורציה אמיתית. הספורט הישראלי מסוקר בצורה כה אגרסיבית וקשה, עד שבמקרים רבים שוכחים שמדובר בפעילות מהנה, בידורית. רבות כבר דובר על הנטייה המוגזמת לצבוע כותרות של לפני משחק בצבעי אדום, ומילים בומבסטיות כגון: “מלחמה” או “קרב”. בסה”כ כלי התקשורת עושים את עבודתם בעצם יצירת ה”הייפ” למשחק, אבל יחד עם זאת הם תורמים (לא יוצרים, זאת חכמה קטנה מאד להפיל את התיק הזה על התקשורת) לשורה של גורמים אחרים כמו: מתח יתר בין מחנות אוהדים או לחץ יתר על מאמנים ושחקנים.
הגורמים הללו מביאים אותנו בסופו של יום, למצב בו הספורט בישראל נמצא. כולם מזלזלים בו, אנשים איכותיים בורחים ממנו כמו מאש, האצטדיונים הם מוקד לאלימות, ורמת הספורט נמוכה מאד. כפי שהזכרתי קודם, זוהי חכמה מאד קטנה לתלות בתקשורת את האשמה המרכזית למצב הזה. התקשורת לא אחראית לניהול הספורט הלוקה שלנו או למתקנים הירודים שלו, אבל היא כן תורמת רצינית ליחס שהספורט במדינת ישראל מקבל. תפקידה של התקשורת הוא לחשוף את עוולות העסקנים, את השופטים והשחקנים המושחתים (אם ישנם כאלה), זוהי חובתה בדיוק כשם שזו חובתה לדווח לנו על סכנות לבטחון המדינה. החטא הגדול הוא בנטייה שלה ליצור סנסציות, גם כשאין ממש כאלה.
התחושה הכללית שנוצרה בשנים האחרונות היא ששום דבר כבר אינו מובן מאליו. כל ביקורת נושאת בתוכה אינטרס זה או אחר, כל מאמר דעה, כל כותרת מחמיאה או לא מחמיאה, תלויות לא פעם ביחסים בין הכתב/גוף התקשורת לבין נושא הכתבה. כיאה לגוף שתפקידו לחשוף עוולות, על האנשים שעומדים בראש תקשורת הספורט שלנו מוטלת החובה להביט גם קצת על עצמם. לשאול האם הרדיפה הבלתי פוסקת של מאמנים או שופטים מסייעת לספורט שלנו. לשאול האם חוסר הסבלנות והיד המהירה על ההדק, לא גורמים לכך שגם באצטדיונים לא סופרים יותר עד עשר. מעל הכל צריכה להגיע השאלה: האם באמצעות הביקורת שלנו, אנחנו לא מנציחים את מצבו של הספורט הישראלי?
אז לקראת השנה החדשה, הנה הצעה לכל אנשי התקשורת שהזדמנו לבלוג הצנוע הזה. בואו נקטין קצת את הפונט, נערוך למילים רכות יותר את הטור, נשאל את עצמנו שוב האם הביקורת שלנו אינה נובעת מאינטרס אישי. אם נעשה את כל אלה, אולי בשנה הקרובה יהיו קצת פחות פרשיות, קצת פחות רפש. אולי המאמנים ה”פחדנים”, יבינו שהפסד הוא לא סוף העולם, ויאפשרו לנו לראות משחקים אטרקטיביים יותר. אולי הקהל באצטדיון יבין שאחרי הכל, המטרה היא לבלות שעתיים של כיף, ולא להגיע למלחמה. לא הכל תלוי בנו כמובן, אבל כל מהלך גדול מתחיל בצעד אחד קטן.
שתהיה לנו שנה נהדרת
חג שמח
המחדל האולימפי - חלק ב’ ספטמבר 1, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהבחלק הראשון דיברנו מסביב, עכשיו נתחיל להכנס לעומק. הדברים שיוצגו כאן מיד הם שורה של צעדים שכבר הוצעו בצורה זו או אחרת בעבר, או נוסו בהצלחה במדינות אחרות. כמובן שיש צורך במחקר מעמיק ובשיטת עבודה מסודרת הרבה יותר, בכדי לתקן את הספורט בישראל. ובכל זאת הנה מספר צעדים שיכולים להפוך את ישראל למדינה שבה ספורט מקצועני הוא מקור לגאווה, ולא קוריוז שבו נזכרים אחת לארבע שנים:
1. תקציבים - כבר התחלנו רע אה? על איזה תקציבים אני מדבר בדיוק? מערכת הבריאות קורסת, החינוך בתחתית החבית, והאיראנים כבר עם האצבע על הכפתור. כולם צועקים ומאיימים שאם נקצץ להם המדינה תקרוס. אז מאיפה ניתן גם לספורט? האמת המרה היא שלאור מצבו של הספורט בישראל, אין מנוס מהשקעה נוספת של כספים מטעם המדינה. מאיפה יקחו אותם? לא ניצור עכשיו דיונים פוליטיים או כלכליים ארוכים, אבל ישנם מספיק כספים שהולכים למקומות הלא נכונים, בכדי שיספיקו לכל המחסורים של כל המשרדים. גם לספורט ניתן למצוא כמה מיליונים נוספים אם מדינת ישראל אכן תחליט שזוהי משימה לאומית מבחינתה. ראוי כמובן להזכיר שהספורט הוא השקעה חוזרת. בסופו של דבר אם אכן נייצר כאן ספורט ברמה גבוהה, המדינה תוכל לקצור את פירות ההשקעה הזו בעוד כמה שנים.
2. סדר עדיפויות - כבר 60 שנה שהספורט המוביל במדינת ישראל מבחינת תקציב הספורט הוא הכדורגל. מיליונים של דולרים מכספי הטוטו זורמים אל הענף הזה, שהישגו הגדול ביותר בתקופה זו היא העפלה למונדיאל אחד. אין בארץ ענף ספורט עם יחס עלות-תועלת כל כך נורא כמו הכדורגל (שאגב, רק הולך ומתדרדר עם השנים). ענפים אחרים ומתוקצבים הרבה פחות כמו: כדורסל, שייט, ג’ודו, התעמלות ושחייה, הביאו לאורך השנים הישגים גדולים הרבה יותר בתדירות גדולה הרבה יותר. מה הטעם של ילד שרואה אולימפיאדה לרצות להיות ספורטאי אולימפי? השכר מגוחך, התנאים איומים, המאמנים ברמה בינונית במקרה הטוב, היחס מהמדינה משפיל, נלחם מדי חודש רק בכדי לשרוד. מצד שני מהלכים שחקני הכדורגל שלנו, אנשים שלא מסוגלים להגיע לדקה ה-60 בלי בלון חמצן צמוד. כל אחד מחזיק באוטו ספורט חדיש, דוגמנית מחודשת וסכום כסף של 6 ספרות לפחות בבנק. בדולרים. המסקנה ברורה.
מדינת ישראל חייבת לבצע הערכה מקצועית ומקיפה של ענפי הספורט בישראל. מהם ענפי הספורט שכדאי להשקיע בהם? במה אנו יכולים להצטיין לאורך זמן? והכי חשוב, במה לא כדאי להשקיע. לדוגמא: אפשר להפסיק לפנטז על מדליה באגרוף או האבקות, גם בריצות השונות אין לנו שום סיכוי. במה כן יש? בענפים הקשורים בשמש וים, אותם יש לנו בשפע: שייט, כדורעף וכדורגל חופים. ג’ודו הוא השקעה נבונה בגלל מבנה התחרות (שמאפשר הזדמנות שניה למדליה), ומכאן שגם הטקוואנדו הוא ענף כדאי. ברגע שעוגת התקציב תחולק למספר ענפים מצומצם יותר, תגדל האפשרות של אותם ספורטאים להצליח. במצב כיום אין לשום ענף כסף, ומכאן התוצאות העגומות. הוועדה של ענפי הספורט צריכה להשאר עם היד על הדופק כל העת, עם הערכת מצב מחודשת מדי שנה. אם אותר ענף שיש לנו סיכוי רב יותר להצליח בו, או לחילופין הבנו שענף מסוים הוא אינו כדאי, ניתן יהיה לשנות תוך כדי תנועה.
3. מתקנים - אמנם מבחינת החשיבות הכללית הנושא הזה מדורג רק שלישי, אבל מבחינת תרבות הספורט של ישראל הוא ראשון במעלה. הבדיחות על מגרשי הכדורגל בישראל כבר הפכו שחוקות לאורך השנים. אצטדיונים ללא מקומות ישיבה מסומנים, ללא שירותים, קופות לא מסודרות וכו’. אבל גם בכדורסל המצב לא מזהיר, גם לא בטניס או בכדוריד (שמשוחק לרוב במפעלי פיס למינהם) והס מלהזכיר את אצטדיון האתלטיקה והתנאים שבהם מתאמנים האתלטים שלנו. מתקנים ראויים הם דבר ראשון במעלה לספורט ברמה גבוהה. העובדה שמיטב ספורטאינו נאלצים עדיין להתאמן בתנאים המיושנים של וינגייט אומרת הכל.
מאיפה נביא את הכסף? נפריט. בכל רחבי העולם בונות חברות ענק את אצטדיוני הספורט המובילים בעולם, אין סיבה לא לחזור על הפורמט גם כאן. ישראל יכולה לצאת בהצעה מפתה לחברות ענק: בנו לנו אצטדיון טניס/קומפלקס שחייה/אצטדיון אתלטיקה, בסטנדרטים הגבוהים ביותר. בתמורה תקבלו את שם האצטדיון, זכויות פרסום ל-10 שנים ו-10% מהרווחים ב-10 השנים הראשונות. זוהי כמובן רק דוגמא, אבל זהו רוח ההצעות המקובל בעולם כולו. כל מה שמדינת ישראל צריכה לעשות לאחר הסכם כזה, הוא פשוט לדאוג שהפקידים הקטנים במשרדים הקטנים, שדואגים להקשות על כל מה שאפשר להקשות, פשוט לא יפריעו. ברגע שמדינת ישראל תעמיד לרשות ספורטאיה ותושביה מתקנים שכאלה, המוטיבציה לעסוק בספורט תגדל, ואיתה כבר יגיעו התוצאות.
4. מאמנים - כשהסינים החליטו לפני 7 שנים, שמטרתם היא לזכות במירב המדליות באוליפיאדה אותה יארחו, המסקנה הראשונה היתה הבאתם של טובי המאמנים למדינה. הסינים פיתחו ענפי ספורט מאפס בתוך 7 שנים בזכות ההחלטה הזו (לדוגמא, התעמלות נשים), ופתחו פער עצום מהעולם בענפים בהם שלטו (הרמת משקולות, קפיצה למים). מאמנים גדולים לא שולטים רק ברזי האימון ובתרגילים שיש לבצע. תפקידם העיקרי הוא להביא את הספורטאי לשיא, פיזי ומנטלי, ברגע החשוב באמת. פעם אחר פעם ראינו את הספורטאים שלנו קורסים תחת לחץ באולימפיאדות השונות. בחלק מהמקרים נבע הדבר ממחסור בתחרויות ומטכניקה לקויה, אבל במקרים רבים אחרים הספורטאים שלנו פשוט נשברו מנטלית ברגע הקובע.
לא כל מאמן (טוב, בואו נפסיק להעמיד פנים. כמעט אף מאמן) יצליח להתמודד כהלכה עם המנטליות, שבה מנוהל הספורט המקצועני בישראל. אחרים יטענו, ובצדק, שהתנאים בהם מתאמנים הספורטאים אינם מאפשרים הגעה לרמות הגבוהות ביותר. אין שום פסול בכך שספורטאינו יעשו את מירב ימות השנה באקדמיות המובילות בעולם. בכל העולם ספורטאים שגדלו וטופחו במדינות אחרות, חוזרים ומייצגים את מדינתם באירועים הגדולים. אם גודל לנו כאן כישרון עצום, שלא יגיע למיצוי רק בגלל התנאים הקיימים, הרי שהפסדנו בגדול. מה יהיה על המאמנים הישראלים תשאלו? הגיע הזמן לעבור לשוק עבודה תחרותי. לא עוד משרות ל-30 שנה, ללא קשר לתוצאות. אם מאמן ישראלי רוצה לאמן ספורטאי ישראלי מוביל, עליו להוכיח שהוא בעצמו נמנה על המאמנים הטובים בעולם.
5. טיפוח הספורט מגיל צעיר - לא בכדי הציבה לעצמה לונדון את האתגר לחיים בריאים, כמוטו המרכזי לקראת האולימפיאדה הבאה. דור הגוגל והמסנג’ר, לא רגיל בחוויות משחקי הכדור בשכונה עד השקיעה, דור שעבורו שיעורי הספורט הם מטרד והעיסוק בספורט מיותר. בכל רחבי העולם כבר מבינים מזמן את ההשלכות של התופעה הזו על האוכלוסיה העולמית בעוד עשור או שניים. מדובר על אוכלוסיה עם נטיה להשמנה וגידול ניכר של מחלות בגיל צעיר. לכן החליטו להפוך את החינוך הגופני לתחום מרכזי במערכת החינוך.לא ניתן לקבל תעודת בגרות בלעדיו, נדרש ציון מינימום גבוה בכדי לעבור, וחשוב מכל: הילדים מורגלים מהרגע הראשון להזיז את הגוף ולעסוק בספורט.
הצעד השני המתבקש ממדינה שרוצה לגדל ספורטאים, הוא בניית אקדמיות ספורט מפוארות. כשמדברים על “מפוארות”, מדברים על מקום שבו הטובים באמת יהנו מהתנאים הטובים ביותר. החל ממתקני ספורט מובילים, אנשי מקצוע (תזונאים, פסיכולוגים, רופאי ספורט) ומאמנים מהרמה הגבוהה ביותר. כל אלה ישולבו כמובן עם סדר יום רגיל, הכולל בית ספר מיוחד לילדי האקדמיה, עם לוח זמנים מסודר של לימודים ואימונים מדי יום. אקדמיות הספורט יאפשרו לילדים מפגש עם הרמה העולמית כבר מגיל צעיר, כך שכשיגיעו לרמות הללו בגילאים מתבגרים ידעו בדיוק מי היריבים ומה עליהם לעשות. מערכות כאלו הן הבסיס לספורט בכל מדינה מתוקנת בעולם. הכסף הגדול מושקע בהן, ולא במחלקות הבוגרים, מתוך ההבנה שהם ספורטאי המחר של המדינה.
6. ניהול הספורט - הגיע הזמן שנפסיק למנות פוליטיקאים לתפקיד שר הספורט. מדינת ישראל זקוקה לדמות דומיננטית ממדרגה ראשונה בעמדה הזו, כזו שמבינה בדיוק במה היא עוסקת ויודעת בדיוק מה עליה לעשות. ישנם מספיק ספורטאים ואנשי ספורט במדינת ישראל שיוכלו לבצע את התפקיד בהצלחה מרובה, אם רק יחליטו להתייחס אליהם ברצינות. משרד הספורט צריך להיות מופרד לחלוטין מכל משרד אחר במדינה. תפקידו היחידי הוא לדאוג לניהול הספורט בישראל (חינוך ספורטיבי אגב, הוא תפקידו של משרד החינוך). המשרד הזה צריך להכיל בתוכו את טובי המומחים בענפי הספורט המרכזיים שלנו, שישמשו כיועצים לשר החדש. אם לשר הביטחון יש צבא של יועצים, אין סיבה שגם שר הספורט לא יהנה מכך.
החלק השני, והבעייתי כל כך, הוא העסקנים שמנהלים כאן את הספורט. נכון, ישראל לא המציאה את המחלה הזו, והיא קיימת במקומות אחרים בעולם. הבעיה היא עם הכמות. מרכזי הספורט השונים הם המחסום הגדול ביותר בפני הספורטאים שלנו. מלאים באנשים שאין להם קשר לספורט, העסוקים במלחמות פנימיות עם העולם כולו, ובפקידים בירוקרטיים קטנים. הגיע הזמן להפוך את הספורט שלנו למקצועני, על ידי הפרדות מהמרכזים. אין שום צורך במרכזי ספורט בכדי לייצר ספורט נוער וילדים. בתי הספר והתיכונים הם מקום נהדר לטפח בו ספורט, ולרכז בו את טובי המאמנים (אם כמובן יושקעו בהם כספים בתשתיות מתאימות). בכל רחבי העולם גדלים הספורטאים הצעירים על גאוות בית הספר, והזכות לייצג אותו. אקדמיות הספורט למצטיינים פשוט יוכלו לקטוף את המצטיינים מהליגות האלה. בספורט הבוגרים אין אם כך שום צורך במרכזים. הכל כבר מזמן הפך לעסק כלכלי, ומי שאין לו, לא ישרוד בזכות כספי המרכזים.
ששת הצעדים האלה הם ההתחלה. תגידו שצריך עוד כמה צעדים? לא נתווכח. תגידו שצריך לשנות חלק מהם? אפשר לדון על כך. אבל דבר אחד בטוח בכל הקשור לספורט הישראלי. אם מדינת ישראל לא תשנה בקרוב את יחסה אליו, סופה שתגיע למצב בו הספורט בה יכחד. ובמקום שבו הספורט הוא אהבה כל כך גדולה לכל כך הרבה אנשים, אבידה כזו עלולה להיות גדולה מאד.
המחדל האולימפי - חלק א’ אוגוסט 31, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהשחר צוברי הוא ספורטאי נפלא, כזה שהכישרון המולד והאופי יוצא הדופן שלו, איפשרו לו להגיע למה שספורטאים ישראלים בודדים הגיעו עד כה. זה לא רק הגיל הצעיר, והעובדה שהתמודד לראשונה עם לחץ של תחרות כל כך חשובה, אלא גם התנאים שבהם התרחשה התחרות. שעות ארוכות בכל יום בילה צוברי במים של צ’ינגדאו, ממתין לרוח המתאימה כדי לצאת לדרך. פעמים רבות יצא לדרך והוחזר חזרה, שייט בשעות לא נוחות בגלל לוח הזמנים הצפוף והדחיות. אבל כל אלה הם כלום ושום דבר לעומת הלחץ שהחל להבנות על צוברי מרגע כישלונו של אריק זאבי. התקשורת הישראלית כולה התמקמה באתר השייט, ושידרה כל הזמן, עד כמה העם היושב בציון לא רוצה שיאכזב אותו. צוברי עמד בכל אלה עם הופעה הירואית בשיוט המדליות, אליו הגיע כאנדרדוג מובהק, ויצא עם ידו על העליונה. הבעיה היא שההישג שלו עלול רק להנציח את המשך דישדושו של הספורט הישראלי בביצה.
השבוע חזרו לישראל הנציגים האחרונים של המשלחת הישראלית לבייג’ינג. לצד החגיגה סביב צוברי, ניתן היה להבחין בראשי הספורט האולימפי בישראל מחייכים מאוזן לאוזן. “עמדנו בכל האתגרים שהצבנו לעצמנו”, אמר גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי, “הבטחנו גמרים ובין מדליה אחת לשניים, והשגנו את זה”. הגדיל לעשות ראש המשלחת, אפריים זינגר, כשאמר: “זוהי האולימפיאדה החמישית שבה אנחנו מביאים מדליה, וזה לא מובן מאליו במציאות של היום”. אף אחד בתקשורת הספורט לא ניסה ממש להקשות על ראשי המשלחת בעקבות הדברים האלה. אולי מפני שזהו גורלו של הספורט האולימפי שלנו: חודש של התעניינות (אם תיקחו גם את השבוע שבו מציגים שוב ושוב את הספורטאים שלנו, ובמה הם מתחרים) שמתחיל במהירות ונגמר במהירות גדולה הרבה יותר. כל הסיפור הסתכם במשוואה הפשוטה: “יש מדליה = בסדר, אין מדליה = בעיה”. מאחר וצוברי עמד במשימה, לא ממש מעניין אף אחד לבחון את המציאות בצורה מדוקדקת יותר.
אני כמובן לא נאיבי. זה לא שאני חושב שכישלון מצד צוברי, היה מביא מיד לועדת חקירה ממלכתית, אודות האופן שבו מנוהל הספורט בישראל. אבל יש תחושה שהרעש הציבורי והתקשורתי שהיו נוצרים כתוצאה מכישלון כזה, היה מאפשר לפחות מבט נרחב יותר על המצב העגום שבו נמצא הספורט הישראלי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ניתן להקביל את הדבר למלחמת לבנון השניה. הטענה המרכזית של אולמרט וסביבתו בזכות המלחמה, היא שרק בזכותה הצלחנו להבין עד כמה הוזנח מערך המילואים, ועד כמה היתה מוכנות הצבא נמוכה. האמת המרה היא שממשלות ישראל, לדורותיהן, מתייחסות לספורט כאל שעשוע של ההמונים, אירוע חובבני שאין בו ממש מלבד בזבוז של כמה שעות טובות. את מה שהבינו מדינות רבות בכל רחבי העולם הנאור (ובזמן האחרון גם בעולם הפחות נאור), על היכולות העצומות של הספורט לקדם מדינה, מתקשים מקבלי ההחלטות שלנו להבין.
כדי להפריך מראש את התירוץ של מדינה קטנה, ניקח לדוגמא את אסטוניה, הרפובליקה הבאלטית הקטנה שאוכלוסייתה מונה פחות מ-1.5 מיליון תושבים. לאחר בייג’ינג עומד מאזן המדליות של המדינה על 37 (מתוכן 13 מזהב). דוגמאות נוספות הן: קרואטיה (4.5 מיליון תושבים - 24 מדליות, 7 מזהב), דנמרק (5.5 מיליון תושבים - 171 מדליות, 41 מזהב) ובלגיה (10.5 מיליון תושבים - 144 מדליות, 38 מזהב). לא חוכמה אה? הלכתי רק על אירופאיות. אז הנה עוד כמה: ג’מייקה (2.8 מיליון תושבים - 53 מדליות, 13 מזהב), ניו זילנד (4.5 מיליון תושבים - 87 מדליות, 36 מזהב), ולסיום טרינידד וטובאגו, צמד איים בגודל רבע ממדינת ישראל, עם אוכלוסיה של קצת יותר ממיליון נפש. מה מאזנם אתם שואלים? 14 מדליות, מהן אחת מזהב. כל הדוגמאות הללו הן רק על קצה המזלג. מטרתן להוכיח שהעובדה שישראל היא מדינה קטנה, לא מונעת ממנה להגיע להישגים גדולים יותר בספורט העולמי. זוהי פשוט הגישה הנוראה והיחס המזלזל של ראשיה.
אז מה שונה במדינות שהוזכרו קודם לעומת ישראל? בראש ובראשונה התפיסה של הספורט. בעוד שאצלנו משרד הספורט הוא לא יותר מתיק נוסף שאפשר לחלק במו”מ הקואליציוני, במדינות אחרות נמצא המשרד הזה בעדיפות עליונה. בעוד שבמדינת ישראל נקשר הספורט מיידית למושגים של: המון, זיעה ואיי-קיו נמוך, במדינות אחרות הוא מתקשר למונחים של: הישגיות, תשוקה והצלחה. הציפיה של ישראל למדליות בכל אולימפיאדה והאכזבה הגדולה שלה מכישלון ספורטיבי, הן בגדר אבסורד מוחלט. מדינה שמשקיעה סכומים מצחיקים כל כך בטיפוח ספורט, שאינה מייצרת מתקן ספורטיבי אחד ברמה בינלאומית, שמתייחסת לספורטאיה האולימפיים ולספורט בכלל בזלזול כה בוטה, לא ראויה למדליות כלל. למעשה, המדליסטים האולימפיים הישראלים כולם הצליחו למרות האופן שבו מדינת ישראל מתייחסת לספורט, ולא בזכותו.
למה למדינת ישראל להשקיע בספורט? מדוע להשקיע כספים רבים כל כך במה שנתפס אצלנו כבידור? מכיוון שכבר כמה עשורים שהספורט הוא הרבה מעבר לבידור נטו. הספורט הוא מקור לגאווה לאומית, לטיפוח הפטריוטיות ושאיפה למצויינות. הספורט מעניק ערכים נכונים, משמעת ומסגרת, ומוריד את אחוזי הפשיעה ע”י מתן אפשרות בחירה לצעירים וצעירות רבים. הספורט יוצר אוכלוסיה בריאה יותר, כזו שמכבידה פחות על מערכת הבריאות ומאריכה חיים. הספורט יוצר מקורות תעסוקה רבים, מעובדי תשתית ובניין ועד למאמנים, רופאים ופיזיותרפיסטים. בזירה הבינלאומית הספורט מעלה את קרנה של המדינה. הוא מייצר פרסומים בהקשרים חיוביים, מאפשר אירוח אירועי ענק, ומטפח את התיירות ע”י אירוח ספורטאים ממדינות רבות בעולם. הספורט פותח דלתות גם לגישור על פערים וסכסוכים פוליטיים, שכן על המגרש כולם שווים. את כל אלה יכולה היתה מדינת ישראל להשיג באמצעות החלטה פשוטה של השקעה בספורט. החלטה שכבר הוכיחה את עצמה בכל כך הרבה מדינות. בחלק השני של הכתבה נסקור את הצעדים הנגזרים מהחלטה שכזו.