עוברים לריצה אוקטובר 31, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , 2תגובותשלושים דקות של כדורסל טוב, זה פחות או יותר מה שקיבלנו ממכבי בשני המשחקים שלה השבוע. הדקות הללו התחלקו כמעט שווה בשווה, בין שני המשחקים של השבוע. הסיבוה לאופטימיות נובעת מכך שפרק הזמן הזה הספיק לניצחון של 20 הפרש בגליל, ולפער של למעלה מ-20 מול אבלינו. האיטלקים אמנם חזרו בסיום, אבל בשלב זה של העונה, ובוודאי בהתחשב בהתפתחות המאוחרת של מכבי (שנראית בערך כפי שהיתה צריכה להיות בשבוע השני לאימונים), היכולת הזאת בהחלט צריכה להיות גורם מעודד. החדשות הטובות פחות הן שהבעיות פחות או יותר נותרו בעינן: משחק ההגנה של הגארדים לא קיים, ההתקפה העומדת ממשיכה לעמוד, והמחסור בשחקן גבוה דומיננטי נוסף, זועק לשמיים.
ההבדל הגדול ביותר בין המשחק בזאגרב לבין המשחק מול אבלינו, טמון בנקודות שנוצרו במעבר. מול הקרואטים מכבי כמעט ולא הצליחה לייצר מצבים של סלים בשמונה השניות הראשונות של ההתקפה. ההתקפות התארכו, מכבי נתקעה מול הגנה מסודרת, והתקשתה מאד לייצר נקודות. בשבוע האחרון ראינו שיפור מעודד בתחום הזה. קרלוס ארויו פורח במשחק המעבר. קבלת ההחלטות שלו במצבים האלה טובה בהרבה, מכבי מנצלת את העובדה שברשותה שחקנים שעוברים מהר מאד את המגרש, ומכאן נוצרות דקות מומנטום. הרבע השלישי מול הגליל ומול אבלינו היה כזה, ולמעשה כאן הוכרעו שני המשחקים.
(צילום: מכביפאנס)
למרות השיפור היחסי בדחיפת הכדור במהירות קדימה, עדיין ניכר שיש עוד עבודה רבה גם בתחום הזה. מכבי מחזיקה על המגרש בכל זמן נתון, לפחות שני מובילי כדור. ועדיין, הגבוהים שמורידים את הריבאונד, משחררים אותו באיטיות, מחכים שמוביל הכדור יגיע אליהם, ובכך מפספסים הזדמנויות לייצר סלים במהירות. ההרכבים הנמוכים והיעילים של מכבי, בנויים לייצר מתפרצות אפילו אחרי סלים. זהו הנשק החשוב ביותר של הקבוצה, והיא עדיין לא משתמשת בו מספיק. מול אבלינו וגליל, שלא ירדו במהירות להגנה, מכבי הצליחה לייצר את כמות הנקודות שלה גם כך. מול הגדולות לא יהיו הרבה הזדמנויות, ולכן חשוב לנצל כל הזדמנות למגרש פתוח.
אם ההתקפה במגרש הפתוח היא נקודות האור, הרי שבמשחק העומד אין כל חדש. בגזרת התרגילים, נולדו, בשעה טובה, שני מהלכים לפינוי קלעי (המכוונים בעיקר לבראון), אבל כאן זה נגמר. ברגע שהאפשרות לייצר מצב קליעה לקלעי נעצרת, אין למכבי אופציות נוספות לסיום ההתקפה. במקרים האלה, גורל ההתקפה תלוי באילתור של ארויו, וכאמור במשחק עומד, קבלת ההחלטות שלו טובה הרבה פחות. חלק גדול מהבעיה הזו טמון בחיסרון העצום של מכבי בשחקן פוסט-אפ. באטיסטה צפוי ולא חכם, אליהו ופישר לא בנויים לייצר נקודות במשחק עם גב לסל.
מהלך הבזק של החתמת בראון, היה מפתיע מאד ביחס לקבלת ההחלטות במכבי. הוא היה חד, נחוש, ונסגר במהירות. קשה להבין אם כך, מדוע חזרו מקבלי ההחלטות לסחבת הרגילה בנוגע לשחקני הפנים. רודני וויט כבר שלושה שבועות אינו חלק מהקבוצה, הוא אינו שחקן רע כלל וכלל, הוא פשוט התברר כשחקן במקום הלא נכון. המראה שלו יושב בבגדים אזרחיים מדי משחק, מעליב גם עבורו וגם עבור הקבוצה, ובוודאי שלא מוסיף למורל החברתי. אבל גרוע מכך, כל שבוע שבו מכבי לא מביאה שחקן ראוי לעמדה 4, מונע ממנה להתחיל ולשפר את משחק ההתקפה העומד.
(צילום: מכביפאנס)
חלק האחרון, והלא פחות משמעותי במשחק של מכבי, הוא משחק ההגנה. אבלינו אמנם נכנסה לטירוף שלשות בסיום, חלקן עם שומר על הפנים, אבל זו לא הבעיה המרכזית. הגנת הגארדים של מכבי פשוט לא קיימת, והסיפור רק מחמיר כשנזכרים מי אמור לחפות עליהם מתחת לסל. אין ספקק ששחקנים כמו ארויו ואליהו, יכולים וחייבים להזיז רגליים טוב יותר בהגנה, ועדיין נותרת שאלת האיזורית. כבר ראינו שהאישית של מכבי לא בדיוק מונעת את מטווח השלשות, אולי עם כמה דקות של איזורית, אפשר יהיה למנוע לפחות את החדירות לצבע.
פורסם במקור במכביפאנס
מכבי מול אבלינו - המפתחות אוקטובר 29, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובה
מפתח מס’ 1: מי בעל הבית?
משחק הבית הראשון של מכבי ביורוליג העונה, מגיע מול קבוצה “נוחה”, לפחות על הנייר. כבר בעונה הקודמת מיצבה עצמה אבלינו, כקבוצת בית מובהקת. לא הרבה נותר מהסגל של העונה המופלאה ההיא, אבל נדמה שהמאפיין הזה מלווה את הקבוצה גם העונה. אמנם רק השבוע ניצחה אבלינו את רייטי במשחק חוץ, אולם המספרים מראים צניחה של עשרות אחוזים בכל הקטגוריות החשובות במשחקי החוץ של האיטלקים, כשהנתון הבולט הוא ירידה של 20 נק’ בממוצע.
הרבה זמן חיכו אוהדי מכבי למשחק הבית הראשון ביורוליג, והאווירה ביום חמישי תהיה בוודאי מחשמלת. עם הדחיפה הגדולה הזו מהיציעים, תרצה מכבי לרוץ בכל הזדמנות ולייצר משחק של סקור גבוה. האיטלקים קולעים מעט במשחקי חוץ, וסובלים ממחסור במובילי כדור (טרוויס בסט הקשיש, הוא למעשה הרכז הטבעי היחיד של הקבוצה). מכבי תצטרך ללחוץ על הכדור, לייצר מצבים של משחק מעבר, ולרוץ. בשני המשחקים השבוע ראינו איטיות ביציאה של מכבי למתפרצות, שעלתה לה בלא מעט נקודות פוטנציאליות. הנתון הזה חייב יהיה להשתפר כדי שהצהובים יחגגו ניצחון בסיום הערב הזה.
מטרה: 85 נק’, לפחות 14 במתפרצת
(צילום: רועי עידן, מכביפאנס)
מפתח מס’ 2: שולטים בצבע
לא רק בעמדת הרכז נמצאת אבלינו בנחיתות במשחק הזה, אלא גם בכל הקשור למשחק הפנים. למעשה, בסגל הקבוצה נמצא סנטר טבעי אחד בלבד, אריק וויליאמס. מהסיבה הזו אבלינו מסתמכת בעיקר על קו הגארדים שלה, אבל הנחיתות הזו עשויה להטעות. האיטלקים הולכים חזק מאד לריבאונד התקפה, בניסיון לייצר הזדמנויות חוזרות לגארדים (10.2 ריב’ בממוצע בהתקפה). מעבר לפוזשנים נוספים, הנקודה הזאת משחק לטובת האיטלקים גם באינטרס נוסף: האטת קצב המשחק.
לא מעט בעיות התגלו במכבי בתקופה הקצרה שבה הקבוצה נמצאת, אולם דווקא בריבאונד נראה שהדברים נמצאים בשליטה. במשחק הזה חשוב מאד להמשיך את הדומיננטיות הזאת, לסגור חזק לריבאונד ולמנוע מהאיטלקים אפשרות לשפר ממוצעים. במקרה הגרוע, עדיף לשלוח שחקן איטלקי לקו, מאשר לאפשר לו להגיע לכדור חוזר בהתקפה. אבלינו היא מקבוצות העונשין היותר גרועות עד כה באירופה העונה (58.8% בלבד).
מטרה: 35 ריבאונדים (עד 6 לאיטלקים בהתקפה)
(צילום: רועי עידן, מכביפאנס)
מפתח מס’ 3: הגיע זמן שלוש
אחד המשברים הקשים ביותר שליוו את מכבי לאורך משחקי ההכנה, היה משבר הקליעה של הגארדים. המשבר הזה נמשך גם במשחק מול ציבונה, שם קלעה מכבי רק 4 שלשות ב-25%. לאורך זמן לא תצליח מכבי לתפקד בלי תפוקה משמעותית בתחום הזה, בוודאי בשלב שבו לא ברור מהו מעמדו של רודני וויט, והאם יוחלט להחליפו. המשחק מול הגליל סימן נקודת מפנה, עם 12 שלשות ב-50%. מכבי הראתה סוף סוף תרגילי פינוי לקלעים שלה, אם כי עדיין הביצוע היה רחוק מלהיות מושלם.
הבאתו של מרכוס בראון, יצרה מצב חדש ומעניין בעמדה שתיים. טרה סימונס, שאכזב מאד ביכולתו, הוסט לעמדה 2, והפך בעל כורחו לקלעי. על אף שההצלחה של סימונס בחולון נבעה דווקא כשסידר לעצמו את מצבי הקליעה, הוכיח המשחק בגליל שסימונס מסוגל לעלות על חסימה ולשחרר כדור במהירות. מרכוס בראון עדיין לא מחובר במאה אחוזים לקבוצה, אבל החדשות הטובות הן שיכולת הקליעה שלו לא מושפעת מכך. עד כה נראה שההשתלבות שלו נעשית בצורה חלקה במכבי, כשהוא מוותר לא פעם על זריקות לטובת מסירה לחבריו. ביום חמישי יגיע הזמן שלו, ושל סימונס, לקחת אחריות ולהביא תוצרת מחוץ לקשת.
מטרה: 8 שלשות ב-40%
פורסם במקור במכביפאנס
כבר מגרד באצבעות אוקטובר 12, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל , הוסף תגובהכדרכם של טורנירי טרום עונה אחרים ברחבי הגלובוס, “גביע ווינר” יוצר ציפיות גדולות מאשר מטרתו האמיתית. בסיכומו של דבר המטרה שלשמו הוקם הטורניר, הינה מתן אפשרויות משחק נוספות לקבוצות הליגה בטרם פתיחתה. בפועל, התואר שמונח על הכף, בתוספת כלל הגורמים שהתרחשו במהלך הקיץ, מייצרים לחץ ומתח, השווים כמעט לאלה של גביע המדינה עצמו. הלא אם בוחנים לעומק את המצב, שום דבר לא השתנה. על אף האליפות הסנסציונית של חולון בעונה הקודמת, קבוצות ליגת העל יחכו קודם כל למעידה של מכבי, ורק אח”כ יקוו להיות אלו שיוכלו להכות בה ברגע המתאים. על הנייר, זכייה או כישלון בגביע ווינר לא משנים דבר. מעשית, כל תוצאה מלבד זכייה צהובה בתואר, תתחיל להרעיד את כיסאו של אפי בירנבוים.
אז האם טורניר ווינר טוב או רע ליהודים? התשובה, כמו תמיד, אינה חד משמעית. בראש ובראשונה צריך לזכור שלא כל הקבוצות מליגת העל ישחקו בטורניר. בין הקבוצות שיעדרו, ניתן למצוא את מכבי חיפה של אבי אשכנזי, שלפחות על פי משחקי טרום העונה, מסתמנת כמועמדת רצינית לצמרת הגבוהה. מבין הקבוצות שכן ישתתפו, מעניין יהיה לבחון את מצבה של הפועל י-ם, בעידן פוסט גאידמק. לפחות על הנייר, נראה שי-ם חזרה להיות הקבוצה של תחילת שנות ה-2000. מועדון עם תקציב קטן, שתלוי מאד בהימור על זרים אלמוניים, ובחיבור של הקבוצה עם הקהל. גם עבור הירושלמים הטורניר הזה, הוא הרבה מעבר לעוד טורניר הכנה, ולו בשל העובדה שהוא משוחק במלחה.
מעל לכל, גביע ווינר, פותח עונה קריטית למדי בכדורסל הישראלי. בראש ובראשונה בשל הרצון של מכבי ת”א לחזור ולבסס את מעמדה, אבל לא רק. העונה החולפת היתה מסעירה ומרתקת, אבל הותירה אחריה מצב לא פשוט. האלופה, הפועל חולון, התפרקה מנכסיה, גם עירוני נהריה נראית חלשה משנים עברו. הפועל י-ם הצטמצמה משמעותית מבחינה כספית. לכך צריך להוסיף את ההופעה הבעייתית של נבחרת ישראל במוקדמות אליפות אירופה, שהסתיימה אמנם בהעפלה, אבל עם הרבה סימני שאלה מעליה. החוק הרוסי ימשיך גם השנה להעניק הזדמנויות לשחקנים בינוניים, לאלץ מאמנים להרכבים מסובכים, ויעלה את השאלה עד כמה הוא באמת תורם.
את התשובות לכל השאלות של העונה הקרובה לא נוכל לקבל בגביע ווינר, אבל מגמה בהחלט כן. ובכלל, מעבר למאצ’אפים, למפגשים הפיקנטיים ולחוק הרוסי, טורניר ווינר הוא התחלה חדשה לעונה חדשה. ברחבי אירופה נפתחו כבר הליגות הבכירות, היורוליג עומדת בפתח, ורק אצלנו ממתינים עד לסוף חודש אוקטובר בכדי להתחיל. נכון להיום, טורניר ווינר הוא ההזדמנות היחידה שלנו לראות כדורסל ישראלי בארץ הקודש, עוד לפני הגשמים. מעבר לגלים שיעשה או לא, להשלכות שלו על קבוצה זו או אחרת, חשוב לדעת שהוא כאן. כי כבר מגרד באצבעות, אחרי ארבעה חודשים, כבר רוצים לראות סוף סוף כדורסל
יומן מסע אוקטובר 5, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובה1. המסקנה הראשונה, והברורה, ממסע משחקי קדם העונה של מכבי, היא שתיכנונו היה שגוי במקרה הטוב. גרסאות חריפות יותר יעשו שימוש בביטויים: פזיז, חסר אחריות, אפילו יהיר. את הדברים האלה אני אומר על אף, שלעניות דעתי, משחקי אימון צריכים להעשות מול קבוצות טובות. התכנון הלקוי הזה כבר עלה למכבי לא מעט בעונות הקודמות. העונה נמנעה הקבוצה ממסע מפרך לארה”ב, אולם סידרה לעצמה אחד, מפרך לא פחות, ברחבי אירופה. עכשיו רק נותר לכל מי שהיה שותף לתכנונו, לקוות שהשלכות המשחקים הללו, לא ילוו את הקבוצה גם במשחקים הרשמיים.
הטעות הראשונה בתכנון מסע המשחקים של מכבי הקיץ, היתה ההתעלמות מהמציאות החדשה של עולם הספורט. העידן הגלובאלי הוא עידן אכזרי. האפשרות של כלי התקשורת להגיע לכל חינדק, ולהעביר ממנו תמונות, וידאו וסטטיסטיקה, הופכת כל משחק אימון למבחן חדש של הקבוצה. האוהדים צופים בכל תזוזה באימונים, העיתונים מדווחים על כל החטאה של שחקן ספסל, הכל נמצא תחת זכוכית מגדלת. בעבר היה הלוקסוס של המאמנים במחנות האימונים, הרחוקים מעין כל. שם יכול היה המאמן לנסות הרכבים, הגנות, תרגילים שונים, אפילו, רחמנא ליצלן, להפסיד. היום הפריווילגיה הזאת הולכת ונעלמת. המועדונים המובילים באירופה כבר הבינו את זה, במכבי עדיין לא.
עשרים וארבע קבוצות היורוליג ערכו בממוצע כ-7 משחקים, כל אחת. עם זאת, רק קבוצה אחת, מלבד מכבי, מצאה לנכון לשחק את כולם מול קבוצות יורוליג. לקבוצה הזו קוראים פנאתינאייקוס. לז’ליקו אובראדוביץ’ ממש אין בעיה להציב את הקבוצה שלו במבחן אמיתי, כבר בשלב כזה של העונה. לכל הסיפורים על “חוסר חיבור” ו”ניסיונות”, שהוא מפזר לכל כיוון, אפילו הוא לא מאמין. השיטה והתרגילים של פאו לא השתנו כבר שנים, מעמדו של אובראדוביץ’ איתן כמעט כמו זה של מעסיקיו, השחקנים הבכירים שלו ממשיכים איתו כבר עונות רבות. זו הסיבה שהוא לא חושש מהפסדים במשחקים האלה (ולא שזה קורה לו הרבה). יתר קבוצות היורוליג מבינות את הסיכון שעלול להגרם במומנטום שלילי של הפסדים. שישה מהן לא שיחקו כלל נגד קבוצות מהיורוליג, שבעה נוספות לא שיחקו יותר משני משחקים.
גם הקבוצות שהחליטו בכל זאת לערוך מספר גדול של מפגשים מול קבוצות צמרת, דאגו “לבטח” את עצמן. כך מצאה את עצמה צסק”א מוסקבה מתעללת בספרטק וולדיווסטוק, רגע אחרי תבוסה קשה לסיינה, וסיינה מפרקת לגורמים את ביילה, אחרי הפסד לאפס פילזן. הכל על מנת להמנע מרצף של הפסדים, ויצירת מומנטום שלילי כבר בתקופת טרום העונה. מלבד אולימפיאקוס, אין עוד קבוצה ביורוליג שערכה שינויים כה מרחיקי לכת בקיץ כמו מכבי, ועם זאת אף אחד במערכת לא לקח את הפרט הזה בחשבון. לכל אלו צריך להוסיף את העובדה, ששחקני הנבחרת הצטרפו לקבוצה יממה בלבד לפני הנסיעה למוסקבה, חלקם עייפים ופצועים. בסיום חודש של הכנות, מוצאת את עצמה מכבי, עם יותר ימי משחק מימי אימון. זה מסביר לא מעט את מה שראינו על המגרש במשחקים האלה.
מסע משחקים של קבוצה צריך לקחת בחשבון המון פרמטרים: משחקי נבחרות, שחקנים עייפים, שחקנים ללא כושר, הצורך במספר ימי אימונים מספק, ועוד. התחושה היא שמי שהחליט על היציאה לטורנירים (וכנראה שזה לא היה אפי) ראה לנגד עיניו את הפרס הכספי, הכבוד וההדר. מה שהוא לא ראה הם הכותרות הלא מחמיאות בעיתונים, ההתמרמרות של האוהדים ומומנטום שלילי שנוצר בקבוצה, על אף העובדה שמדובר במשחקי אימון בלבד. כמו כן נשכחה העובדה, שמכבי הוא המועדון הלחוץ ביותר ביבשת, והשילוב של לחץ עם כל כך הרבה שינויים הוא מתכון לפיצוץ. אם לוקחים בחשבון שגם גביע ווינר עדיין לפנינו, מתקבלת תמונת מצב די מדאיגה לגבי מצבה של הקבוצה במשחק היורוליג הראשון, מול ציבונה.
2. כל האמור לעיל הוא די והותר, על מנת לספק לאפי אוויר לנשימה לתקופה הקרובה. אם זה לא מספיק, תמיד אפשר להזכיר את שבעת השחקנים החדשים, היותו חדש בעצמו למערכת, ההגעה המאוחרת של ארויו, הפציעה של וויט, והרשימה עוד ארוכה. שני דברים יקצרו משמעותית את תקופת החסד שלו במכבי. הראשון הוא, כמובן, התוצאות. פתיחת עונה חלשה ביורוליג (בוודאי שבישראל), תהפוך את הלחץ לבלתי נסבל, אבל לא רק היא. האלמנט השני שירדוף את אפי היא הדרך שבה הקבוצה תיראה. אחרי שנתיים שבהם התרגיל המרכזי של הקבוצה כלל פינוי למהלך מטורף של הרכז, ישנו חוסר סבלנות משווע לחוסר סדר. אם מכבי תגיע למשחקים הרשמיים ללא תרגילים מסודרים להתקפה העומדת, והשחקנים שוב יחכו לראות מה ארויו עושה, שעון החול יתחיל לעבוד נגד אפי, במרץ.
3. הקבוצה של אפי הוכיחה במשחקי האימון האלה, שאת הציפייה הראשונית ממנה היא יודעת לבצע נהדר: לרוץ בכל הזדמנות. הבעיה היא שבאירופה מבינים את זה מאד מהר, וינסו לעצור את משחק הריצה של מכבי ככל האפשר. שחקנים כמו סימונס ו-וויליאמס, מתקשים מאד לייצר לעצמם מצבי קליעה. גם סקורר כמו וויט מעדיף שהקבוצה תעבוד עבורו. נושא הקליעה משלוש היה פרמטר קריטי בהפסדים של מכבי עד כה. הבעיה היתה לא באחוזים (או לא רק בהם), אלא בעיקר במספר הזריקות הנמוך שמכבי לקחה מהטווח הזה. קבוצה עם קו אחורי עם פוטנציאל גדול כל כך, חייבת לדעת לנצל אותו. אם מכבי לא תמצא דרך להכניס את הקלעים שלה למשחק, היא תאבד לא רק אותם, אלא גם את האופי וסגנון המשחק שהיא מעוניינת להכתיב.
פורסם במקור במכביפאנס
הנעלם במשוואה ספטמבר 21, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובהרגע לפני המבחן הרציני הראשון שלה העונה בטורניר גומלסקי, וכחודש לפני המשחק הראשון ביורוליג, אפשר לומר על מכבי המתחדשת שני דברים עיקריים. הראשון ברור לנו כבר תקופה ארוכה. מכבי ת”א מודל 2008/09 תהיה הקבוצה של קרלוס ארויו. מאז ימי שאראס העליזים לא היה במכבי בעל בית כל כך דומיננטי וברור. השילוב של ארויו עם מאמן ליברלי כמו אפי, מבטיח לו חופש מבטיח לו חופש כמעט מושלם בעיצובה של מכבי החדשה. הדבר השני ידוע אף הוא כבר תקופה לא קצרה, אולם רק השבוע הפך לעובדה מוגמרת: זו אולי הקבוצה של קרלוס ארויו, אבל אין בה שחקן חשוב יותר מרודני וויט.
ההחלטה של מכבי להפרד ממרכוס פייזר עמדה באוויר מאז מינויו של אפי. מעולם לא התקבל לכך ביטוי מפורש, אולם נדמה היה שמלכתחילה לא התלהב המאמן החדש מהשארתו של פייזר בקבוצה. מנגד, עצם הידיעה ששחקן כמו פייזר יוכל לעלות מהספסל בעת הצורך היא לא דבר של מה בכך (נו טוב, אז גם יש לו חוזה של מיליון דולר). אבל תוצאות הבדיקות של פייזר (שגם אותן איש עדיין לא יודע במדויק) הבהירו ככל הנראה שההמתנה לא כדאית. כך הפך הפורוורד האמריקאי לאחד הפלופים היותר גדולים בהיסטוריה של מכבי, והצדיק את העובדה שהקבוצה נבנתה בקיץ, כאילו שוחרר ממנה כבר בתום העונה שעברה.
מכבי מודל בירנבוים היא קבוצה של גארדים-פורוורדים אתלטים וסופר מהירים. היא תשמור עם התלהבות גדולה (את היעילות נצטרך עוד לראות) ותטוס למתפרצת בכל הזדמנות. הגישה הזאת מתאימה למודל הכדורסל שהולך ומתפתח בעולם בשנים האחרונות, ובמרכזו הפרידה משחקני הפנים המאסיביים. ניקולה וויצ’יץ’ הוא כמעט אחרון המוהיקנים בהקשר הזה. ההחלטה להפרד ממנו הבהירה כמעט בוודאות שמכבי נפרדה גם מהמודל של הביגמן המרכזי. הבעיה הגדולה עם העניין הזה היא שעד כה המודל המדובר נמצא עדיין בפיתוח. כל אחת מאלופות אירופה האחרונות החזיקה בשחקן משמעותי בעמדות הפנים.
רודני וויט באימון הפתיחה במכבי (צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
הבעיה של מכבי נוצרת כמובן בשני צידי המגרש. בצד ההתקפי הצרות מתחילות בהתקפה העומדת. אין עוד סלע יצוק כמו וויצ’יץ’, שאליו אפשר לדחוף את הכדורים ולחכות למסירה. בצד ההגנתי תאלץ מכבי להתמודד עם השחורציאנטיסים, הפאפאדופולוסים והוויצ’צ’ים עם דאור פישר ויניב גרין. ההיגיון של בירנבוים יאמר שהפתרון ההגנתי יבוא מתוקף ההרכב האתלטי שיהיה על המגרש. אמנם הם לא עבי בשר, אבל הם זריזים וקופצים גבוה, ואם יעשו זאת היטב זה אפילו יכול להצליח. אבל כשמסתכלים על הצד ההתקפי אין שום פתרון אחר נראה לאין, זולת וויט.
רודני וויט בשיאו אמור לענות בקלות על הבעיה הזו. מדובר בשחקן עם פוטנציאל של 20 נקודות בממוצע למשחק באנ.בי.איי, עם יכולת קליעה כמעט מכל טווח אפשרי. אולם מתוך שחקני הרכש החדשים שהגיעו למכבי העונה, אופף אותו ערפל כבד של מיסתורין. סימני השאלה עומדים קודם כל באשר לראש של וויט, ולמחוייבות שיביא איתו למכבי, אבל לא רק. ישנה גם השאלה המתמטית. אם לוקחים בחשבון שמכבי של אפי רוצה להגיע לגבול ה-90 לפחות בכל משחק, מגלים שהקו הקדמי של מכבי חייב לספק לפחות 40 מתוכן. הבעיה היא שמלבד וויט, מדובר בשחקנים מוגבלים מאד בחלק הזה של המגרש.
לזכותו של ד’אור פישר עדיין עומדת זכות ההוכחה. בשנים האחרונות הוכיח לצד נקודות ויכולת הגנתית, גם יכולת צבירת נקודות לא רעה בכלל. אולם כשבוחנים את המטרה העיקרית שלשמה הובאו הוא ויניב גרין, ומוסיפים את החד-גוניות המאד גדולה של באטיסטה ואליהו, מגלים שחסרות בין 15-20 נקודות בכל ערב לקו הקדמי. בערבים מסויימים יוכל הקו האחורי לחפות על העניין, ובחלקם לא, מה שהופך את תרומתו של וויט לקריטית. בהנחה שהקבוצות הגדולות באירופה ירצו שוב להוריד את הקצב, יהיו ההרכב והשיטה החדשה של מכבי תלויים מאד ביכולתו של וויט להביא תוצרת כמעט מדי משחק.
פורסם במקור במכביפאנס
מבחן החוק הרוסי ספטמבר 2, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל , תגובה אחת עד כהנבחרת ישראל בכדורסל תתחיל השבוע את קמפיין מוקדמות אליפות אירופה 2009, קמפיין שיעמוד יותר מכל בסימן החוק הרוסי. שנתיים חלפו מאז החליטה מנהלת הכדורסל להמנע מסכסוך עם ארגון השחקנים, ולקבל על עצמה את החוק השנוי במחלוקת הזה. מאז ניסו ראשיה להסביר כל הזמן כמה נכון היה לאמץ את השיטה, וכמה היא תרמה להתפתחותו של הכדורסל הישראלי. חלקם אף הגדיל לעשות וקבע שהאליפות של הפועל חולון נבעה במידה רבה בשל אותו החוק. אולם העובדות בשטח מצביעות על כך שחולון לקחה אליפות היסטורית עם 8 זרים בסגל, שקלעו יחד 80% מנקודות הקבוצה, והיו הגורם המרכזי בהצלחתה. העובדות גם מצביעות על כך שהחוק הנפלא הוא לא ממש נפלא, ושתוצאותיו עשויות להתברר בקרוב מאד.
באגף הסטטיסטיקה של מנהלת הליגה ניתן למצוא את דירוג שחקני הליגה כולם בעונה שעברה. אם שופטים לפי קטגוריית היעילות, מתברר שמצב הישראלים ממש לא מעודד. רק “ישראלי” אחד (ג’יימי ארנולד) התברג לעשירייה הראשונה בדירוג. למעשה, רק 18 ישראלים מצויים בחצי העליון של רשימת 120 שחקני הליגה. 34 הנותרים סוגרים את הרשימה. התוצאות הראו תופעה חשובה נוספת. השחקנים הדומיננטיים באמת מבין הישראלים לפני החוק הרוסי (טפירו, הלפרין) נותרו דומיננטיים גם אחריו. גם שחקנים אחרים, דוגמת יוגב אוחיון, לא נזקקו לחוק הרוסי על מנת להיות שחקנים מובילים בקבוצותיהם. למעשה כשמתסכלים על הרשימה כולה, אפשר לציין שני שחקנים בלבד שאכן הצליחו לפרוץ בזכות החוק: גור פורת וניר כהן. שניים מתוך 52.
הנתונים הללו מספרים את סיפורו של הכדורסל הישראלי בשנתייים האחרונות. ענף שבו שחקנים בינוניים הפכו לסחורה המבוקשת ביותר בשוק. המחירים האמירו, הדרישות הלכו ותפחו, כשמהצד השני היכולת נותרה בעינה. הפועל י-ם, קבוצה שבנתה את עצמה בעונה שחלפה על טהרת ישראלים מובילים, סיימה אותה בהתרסקות מוחלטת. למעשה הקבוצות שהגיעו לפיינל פור בעונת 2008 היו אלה שבהן הזרים היו הדומיננטיים ביותר: בני השרון (איבי, וויליאמס, סיסה גריזארד), חולון (טאקר, סימונס, קמפבל, בראון, דיקסון), נהריה (היל, פלדג’ר, ג’ונסון גילכריסט) וכמובן מכבי ת”א, שאמנם נכשלה בזרים, אבל אלה הספיקו בכדי להביאה מרחק סל מאליפות. כל זה כמובן מבלי להזכיר את הקשיים שהערים החוק על מאמני הליגה, שנותרו פעמים רבות עם הרכבים לא אידיאלים, רק בשל הצורך להחזיק שני ישראלים על המגרש. את השאלה כמה משחקים הכריע החוק שלא בצורה ספורטיבית, כנראה שלא נדע לעולם.
בסגל של שרף לקמפיין הקרוב ניתן למצוא כמה שחקנים שיעמדו למבחן גדול. הבולטים שבהם הם: ליאור אליהו, פוטנציאל אדיר כבר 5 שנים, שלא שיפר דבר באספקטים השונים של המשחק שלו. מאז התקופה בגליל של קטש, מסתמך אליהו בעיקר על התנועה שלו ללא כדור ועל היכולת לייצר סלים מכדורים אבודים. בכל התקופה הזו לא שיפר אליהו את ההגנה החלשה שלו, את יכולת הריבאונד או את הקליעה מבחוץ. כל אלה הביאו אותו לסכסוך קשה עם שרף במכבי העונה, עכשיו עליו להוכיח לו ולנו שאכן מגיע לו המקום בנבחרת. השני הוא יותם הלפרין, שחקן נוסף שהמילים פוטנציאל וסימן שאלה, מלווים אותו כבר כמה וכמה עונות. עכשיו אחרי חוזה המיליונים באולימפיאקוס, הנבחרת נמצאת בידיו. זו היתה עונה לא פשוטה עבור הלפרין, שהיה שותף מלא להפסד התארים של מכבי העונה, בתור האיש המרכזי שלה. קמפיין מהוסס וחסר ביטחון שלו, עשוי לדרדר את הכחולים-לבנים חזרה אל טורניר ההזדמנות האחרונה.
מצדדי החוק הרוסי ציינו שוב ושוב את הישראלים שפרחו בזכותו. סגל הנבחרת הנוכחי, מכיל רק שני שחקנים שלא היו בו בקמפיין הקודם: רביב לימונד, שלא היה כאן בתקופת החוק, ויוגב אוחיון, שהיה מסתדר בהחלט גם בלעדיו. קשה למצוא הוכחה טובה יותר לחוסר התכלית של החוק. בקמפיין הנוכחי יובהר סופית האם העול הכספי ששילמו הקבוצות, הקופון שגזרו ישראלים בינוניים, והקשיים שעברו המאמנים הישראלים בעקבות החוק, היו מוצדקים. עם דנג או בלעדיו, עם פציעות כאלה ואחרות, כישלון של הנבחרת להעפיל מן הבית הזה יהיה בראש ובראשונה כישלון מנהלת הליגה. העובדה שמאיר טפירו נחשב עדיין לשחקן המרכזי של הנבחרת בגיל 33, מוכיחה ששום דבר לא השתנה בעקבות החוק. כישלון יוכיח שהכדורסל הישראלי לא רק דרך במקום, אלא הלך אחורה.
לוזריזציה יוני 27, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובהאחד מעיתונאי הספורט הבכירים בישראל, מרצה ואדם שאני מאד מעריך, ניגש אלי מחוייך למדי ביום שלאחר גמר היורוליג. “אתה יודע מה הבעיה שלכם?”, שאל אותי, למראה הפנים הנפולות. “יש לכם רק קבוצה אחת לאהוד. תראה אותי למשל, יש לי כל שבוע משהו חדש: פעם זו חולון ופעם נהריה, פעם זו פאו ופעם צסק”א”. היום, כשקראתי את הטור הזה של ציון נאנוס, עלתה ההשוואה הזאת וצפה מיד מחדש. בכל קיץ שוטפות כתבות מהסוג הזה את עיתונות הספורט שלנו, העונה חשבתי לתומי שנמנע מהסיפור המביך הזה. מכבי הפסידה, חולון לקחה, יהיה שקט. אבל שנאת חינם היא כנראה אורח חיים, ואנשים כמו נאנוס ניזונים ממנה באופן יומיומי.
אז ציון, כפי שכבר ראית, את הטענה בדבר היותך “אוהד הפועל חולון”, כבר הצלחנו להפריח. קולך לא נשמע כאשר הקבוצה התדרדרה למעמקי הליגה השלישית, ליבך לא נחמץ למראה אוהדי חולוניה שאיבדו את אהבת ליבם, אפילו טלפון לא הרמת למיקי דורסמן בכדי להציע את קשריך הטובים, בעזרה למציאת ספונסר ראוי. אתה לא אוהד חולון, כשם שלא היית אוהד י-ם לפני כן, או אוהד הפועל ת”א. למעשה, ציון, אתה לא אוהד אף אחד, אתה פשוט שונא, שונא מכבי. יש רק כמה דברים בטוחים בעולם הזה: השמש העולה בבוקר, המוות, ופרצופך המחוייך אחרי הפסד של מכבי, ולפני עוד כתבה ארסית, מלאת רפש ושנאה בערוץ 2.
את התפרקותה של הפועל חולון אתה תולה בעובדה אחת בלבד: אי השתתפותה ביורוליג. לדבריך אף ספונסר לא מוכן לגעת בקבוצה שלא משתתפת במפעל. אבל האם זאת באמת הסיבה להתפרקותה של חולון? או שמא הדבר נעוץ ב”עיניים הגדולות” של אנשי הכדורסל בארץ. בחולון רצו מאד קבוצה אטרקטיבית, וגם השיגו אותה. המחיר היה שלא ימצאו משאבים להחזיק את הקבוצה הזו שנה שניה ברציפות. כי ככה זה ציון, בעולם האמיתי. אי אפשר להפיל מפעל של 40 שנה בזבנג וגמרנו. יש צורך בבנייה מתמשכת, השקעה ארוכת טווח, תכנון נכון. אבל מה לך ולזה? למה להתאמץ? מי אשמה שדורסמן לא רוצה להיות פראייר יותר? מכבי כמובן.
תתפלא ציון, לא רק אצלנו הכרטיס ליורוליג משוריין מראש. גם ברוסיה ויוון ישנן קבוצות משוריינות. זוהי לא המצאה של שמעון מזרחי. ותתפלא, הליגות שם מחזיקות מעמד יפה, ואף קבוצה לא התפרקה. בעזות מצח טענת, שמזרחי לא הפעיל את כובד משקלו על מנת להשיג כרטיס נוסף ליורוליג. הבה נרענן את זכרונך. בעונת 01-02, לאחר האיחוד המחודש בין היורוליג ליול”ב, קיבלה הפועל י-ם הזמנה להשתתף ביורוליג, הרבה בזכות מסע שכנועים של יו”ר מכבי. תשובת י-ם היתה שהיא מעדיפה לוותר, ולשחק ביול”ב קאפ. עכשיו, משנוכחו ביורוליג לדעת כי אין על מי לבנות, לא מעוניינים שם לחלק כרטיסים נוספים ליורוליג. אבל עזוב עובדות, את מי זה מעניין?
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
“מה לנו ולחבורת הזרים הזו בצהוב?”, אתה שואל, “תנו לנו כדורסל ישראלי, תנו לנו אבישי גורדון”. ואני אומר, לאט ציון, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. הבט סביב, ראה את הכדורסל הישראלי במיטבו. שיטה תחרותית מאין כמוה, שאין לה אח ורע בכל אירופה. חוק רוסי, שהישגו הגדול ביותר הוא חוזה מיליון הדולר שעומד לקבל יניב גרין (שחקן שלא היה חולם לקבל 50% ממנו בלעדיו). זה לא ממלא אותך גאווה? אז מה אם חולון לקחה אליפות עם שמונה זרים בסגל, וארבעה ישראלים שתרמו 20% מסך הנקודות של הקבוצה? אלה שוב עובדות לא מעניינות. אלה הזרים “שלנו”, לא של העושקים והגזלנים בצהוב.
בכלל ציון, למה לנו ספורט מקצועני? בואו נגביל את התקציב של מכבי, ונמנע ממנה להחתים שחקנים. אבל רגע, האם לדבר הזה יש אח ורע בתרבות הספורט שלך? האם מישהו ברוסיה חשב אי פעם להגביל את צסק”א? (אלופת רוסיה ב-15 מתוך 16 השנים האחרונות), האם מישהו יכול להגדיר לקוקאליס מאולימפיאקוס או לאחים יאנאקופולוס מפאו כמה מיליוני יורו לשפוך על קבוצותיהם? האם בכדורגל הדבר אפשרי? אבל אנחנו הרי לא כמו כולם, אנחנו ייחודיים. רק לנו יש שיטות הזויות בכדורסל (ועכשיו גם בכדורגל), רק אנחנו חיים בשאיפה שאחרים יכשלו, ולא שאנחנו נצליח. או כמו שהגדיר זאת פעם החזון של אגודת ספורט מסויימת בישראל: ספורט לאלפים, ולא לאלופים.
יש לי הצעה. השיטה הזאת נראית טובה, אולי ננסה אותה גם בתחומים אחרים. בוא נאמר, נקצץ בחצי את משכורתם של עיתונאי הספורט המובילים בישראל, ואת מספר הכתבות שלהם. אתה יודע, בכל זאת הם גדולים ומפורסמים, כולם קוראים רק אותם, לא נותר מקום לאנשים מוכשרים ובעלי תפיסה מודרנית כמוך. כאלה שמצהירים בריש גלי על שנאתם וסלידתם למועדון מסויים, ומסוגלים להמשיך ולמלא את תפקידם כ”עיתונאים”, ללא כל חשש לניגוד אינטרסים. זה לא שאתה היחיד, הרי יש עוד כאלה. ההבדל הוא שהם מספיק חכמים בשביל להצניע את הסיפור הזה, ולא לפרוש את משנתם השטנית בכל הזדמנות. אולי זו גם הסיבה שהשיטה הזו לא תעבוד, גם לא במקרה שלך.
לסיום ציון, אני מוכרח להתייחס לניסיון העלוב, לחזור בכל פעם לסאגת “משחק יום הזיכרון”. עושה רושם שכשהשנאה גוברת, ואין ממש להגיד, הכי קל הוא לחזור שוב לפרובוקוציה המכוערת הזו. ובכל זאת רק העונה הופיעו שני ישראלים בחצי גמר ליגת האלופות, שנערך בערב יום השואה: יוסי בניון ואברהם גרנט. משום מה חוש הצדק וטוהר המידות, שאתה כל כך מתפאר בהם, לא באו לידי ביטוי אז. למעשה, אפילו מילה לא שמענו ממך. אולי זה בגלל שאתה מקורב לגרנט ובניון, ורוצה בטובתם, ואולי לא. מבחינתי זוהי ההוכחה הטובה ביותר להיותך עיתונאי קטן, מריר ואכול שנאה.
פורסם במקור במכביפאנס
מחשבות לסופ”ש יוני 14, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל, כדורסל , הוסף תגובהאז ככה זה כשלא כותבים שלושה ימים. פתאום אתה מוצא את עצמך עם המון נושאים, ומעט זמן לכתוב עליהם. בדיוק לשם כך נוסדה הפינה הזאת, שמאגדת בתוכה כמה נושאים במקביל. קדימה, מתחילים:
1. שבוע של יורו - אם בפוסט אמצע השבוע, ממוצע השערים היווה מקור לדאגה, הרי שהמצב השתפר בארבעת הימים האחרונים. 35 שערים ב-14 משחקים (קצת פחות מ-2.2 למשחק), זה פחות או יותר הקצב הרצוי לטורניר שכזה. אבל התחושה הטובה שזורמת מהיורו עד כה, נובעת בעיקר מהבשורה שהוא מביא. מי שחושב התקפה, מנצח. מי שמגיע לא מפוקס, בעיקר התקפית, מנוצח.
זה לא רק הכדורגל הנורא של יוון ורוסיה, שזכה לשכר הולם. גם גרמניה שהגיעה זחוחה למשחק מול קרואטיה, וכמובן צרפת ואיטליה, ששמעו מכולם שיסיימו בשתי המקומות הראשונים בבית, אבל שכחו להגיע למגרש. כמובן שאני בעד הנבחרת שלי בטורניר הזה, אבל בד בבד אני בעד כל נבחרת שמייצגת את הכדורגל האופטימי, ההתקפי והיפה. קל להתאהב בפורטוגל וספרד. קל להתאהב גם בקבוצות נאיביות כמו אוסטריה. כי זה הכדורגל שהכי קרוב אלינו, זה ששיחקנו בשכונה בילדות. זה מה שגורם לנו להתרגש.
גורם לנו להתרגש, דויד וייה
2. לייקרס - בוסטון - מעטים האנשים שהסכימו להמר על בוסטון בתחילת הסדרה הזו. שני נימוקים בולטים הניעו את הגישה הזו. הראשון דיבר על יכולתו הנהדרת של קובי בראיינט העונה, ובעיקר על העובדה שסוף סוף בחר לשתף גם את חבריו. הנכונות הזו של קובי הובילה את הלייקרס עד לגמר, וגרמה לרבים להאמין שהצוות המסייע יספיק בכדי לתמוך בקובי כל הדרך לאליפות. הנימוק השני דיבר על דו קרב המאמנים: ריברס-ג’קסון. הדבר הנחמד ביותר שנאמר על המאצ’אפ הזה, מבחינת ריברס, היה שהוא לא הגורם המכריע בסדרה הזו. ועדיין לא הייתם תופסים אדם שפוי אחד, שלא היה מצביע על היתרון העצום של “איש הזן”.
ארבעת המשחקים שחלפו סותרים את שני הנימוקים הללו לחלוטין. הדרך לנצח משחקים בסדרת הגמר הזו, עוברת דרך שלושה פרמטרים: בראיינט מול השלישייה של בוסטון (פירס, גארנט ואלן), אודום וגאסול מול הכוכב התורן של בוסטון, וקרב הספסלים. במשחק מס’ 1 קלע קובי 24, קיבל רק 29 מהצוות המסייע ו-15 בלבד מהספסל. בצד השני קלעו אלן, גארנט ופירס 67, עם 19 נקודות שהגיעו מהספסל ואקס פקטור בדמותו של ראג’ון רונדו שהביא 19. כך היה המצב במשחק 2 (בראיינט - 30, צוות מסייע-27, ספסל 23. שלישיית בוסטון-52, אקס פקטור, ליאון פו-21, ספסל-35). במשחק 4, כשהצוות המסייע נזכר להגיע, היה זה בראיינט שנחלש עם 17 נקודות בלבד.
אקס פקטור, ליאון פו
בשנים האחרונות רוב אלופות האנ.בי.איי היו שלם הגדול מסכום חלקיו. קבוצות שהורכבו משחקנים נפלאים, אך עם זאת לא כוכבי על. החלוקה השוויונית של האחריות, איפשרה לחפות על ערב חלש של שחקן זה או אחר. בבוסטון המצב הזה קיים במלואו. פירס, גארנט ואלן הם כוכבים נפלאים, אבל לא מתקרבים לסוליית נעליו של קובי, מבחינת אבק הכוכבים. החלוקה השוויונית הזו ביניהם מאפשרת להם לחפות זה על זה, ולשחקנים אחרים להתעלות בכל פעם מחדש. בלייקרס אין אפשרות ליום חלש של קובי. הצוות המסייע שלו הגיע רק פעם אחת במלואו, ודווקא אז הוא היה בינוני. גם הספסל של הלייקרס לא מצליח להביא משהו מפתיע עד כה לסדרה הזו. במצב העניינים הזה, קשה להאמין שבוסטון תצליח לשמוט את היתרון שלה. תשאלו את ההיסטוריה.
ועוד משפט קצר על קרב המאמנים. דוק ריברס מתמודד נפלא עד כה עם הטיטאן שעומד מנגד. פיל ג’קסון מתקשה ליצור מהסגל שלו, צוות מסיע יעיל עבור קובי, כפי שבנה סביב ג’ורדן, או כפי שריברס בנה סביב גארנט, פירס ואלן.
3. פרשת לוזון - גיא לוזון ויתר על תפקיד מאמן נבחרת הנוער, וחסך המון בושה ומבוכה מאיתנו, מעצמו ומההתאחדות לכדורגל. לא שזה יחזיק הרבה זמן מעמד, החבר’ה שם אלופים בלייצר בושות בצרורות. מסיבת העיתונאים הפומפוזית היתה קצת מיותרת לטעמי.
4. עודד קטש ונהריה- טוב עשה עודד שנשאר בגליל. טוב מבחינה מקצועית, אבל הרבה יותר מבחינה מוסרית. נכון, נהריה לא היתה חייבת דבר לרוני בוסאני. הוא לא החזיק בחוזה לעונה הבאה, עודד מוערך מאד ועוזר למכור מנויים, זו היתה יכולה להיות הצהרת כוונות. מצד שני, יש עדיין עניין של טאקט ויושר בעסק הזה, למרות הכל. רוני בוסאני הפך את נהריה לקבוצה הלוהטת בליגת העל שלנו, בחודש האחרון לקיומה. הוא הביא אותה במו ידיו לפיינל פור, תרחיש שנראה בדיוני לחלוטין לפני כן. מן הראוי לאפשר לו את זכות הראשונים לאמן גם בעונה הבאה. בכלל, יהיה מאד מעניין לראות את ראשי נהריה מנסים לפנות עכשיו לבוסאני, אחרי הסיפור עם עודד. לא בטוח שהוא יהיה נלהב כל כך.
עשה בשכל, קטש
מבחינת עודד הדבר חשוב בעיקר משום שהוא זקוק לגליל, והיא לו. יש קבוצה חדשה, עם חזון ועם רצון להצליח. הגליל הוא מקום רגוע, שקט ונטול צביקה שרף. אם עודד יצליח לקחת את חניכיו הצעירים לעוד מסע מופלא, כמו לפני שנה, הלגיטימציה שלו (בעיני עצמו קודם כל) לחזור למרכז הבמה, תהיה גדולה יותר