הנה עוד ערב עגום אוקטובר 15, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , הוסף תגובהזה אולי ישמע רע, אבל יש צדק פואטי בשער השיוויון של לטביה. השער הזה מנע מאיתנו את התירוץ העלוב ביותר ליכולת המחרידה שגילתה הנבחרת של קשטן: “מבחן התוצאה”. מה זה משנה אם הוצאנו ניצחון בפוקס במולדובה, או התמסרנו רוחב 45 דקות בחצי שלנו מול לוקסמבורג? הכי חשוב זה להשיג שלוש נקודות. אבל מסתבר שאי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. נבחרת שמסתמכת כולה על הבזק הגאוניות התורן של בניון או על הטעות התורנית בהגנת היריב, שתבוא משום מקום, סופה לקבל את המגיע לה. נבחרת ישראל משחקת כדורגל מחריד, מזעזע, פחדני וחסר כל השראה תחת קשטן. העונש הגיע בדמות שתי נקודות קריטיות שנותרו בלטביה. בשכלול הסופי יכולות שתי הנקודות הללו להיות ההבדל בין כישלון לבין העלייה למונדיאל.
כמה ידידי ישראל באופ”א, דאגו בשבועות האחרונים ליצור מצב אבסורדי, בו ממוקמת הנבחרת של קשטן במקום ה-16 בעולם. האמת היא שאפילו אם הופכים את הספרות, לא בטוח שמדובר במקומנו הריאלי. נבחרת ישראל, זו שמתיימרת להגיע למונדיאל מהמקום הראשון בבית, אינה רחוקה ברמתה מלוקסמבורג ומלטביה. היא אינה רחוקה מהן, משום שבניגוד אליהן, היא לא הפיקה לקחים בעקבות מעמדה החדש. ישראל של קשטן היא אותה ישראל שהגיעה לאירופה לראשונה בשנת 1992. על אף שהדירוג ממקם אותה גבוה, וראשיה מדברים על הישגים גבוהים, האוריינטציה שלה מוכוונת בראש ובראשונה להישרדות. הדגש הוא על מי סוגר את מי, איך עומדים על המגרש, ואיך מחזיקים מעמד עד דקות הסיום כדי לחזור הביתה בשלום. נבחרת ישראל לוקה בפעולות הפשוטות של הנעת כדור על הארץ, צירופי מסירות שנועדו לפתוח הגנה. האינסטינקט הבסיסי שלה הוא להניע את הכדור לאחור, ולא לפנים.
במשך 180 דקות של כדורגל, כמעט ולא ראינו את חלוצי הנבחרת שלנו נוגעים בכדור. אפשר בהחלט לבוא בטענות על העדר התנועה של השחקנים, על הצורך של החלוצים לשנות מיקום וליצור מצבי מסירה. אולם בסופו של דבר הכל חוזר אל נקודת המוצא. נבחרת שלא מאמינה במשחק התקפה, לא עובדת על תנועה נכונה בחלק הקדמי, לא דואגת להציב מנהל משחק במרכז (אלא את כיאל ואלברמן, שאמורים דווקא לשבש את משחק היריב) ובעיקר לא מבינה שהגבהות כדורים סתמיות, לא יביאו תוצאות לאורך זמן. המהלכים היצירתיים היחידים של נבחרת ישראל בשני המשחקים הללו, אלו שהגיעו כתוצאה מהנעת כדור על הקרקע, הסתיימו בשלושה שערים. כל זאת מול צמד נבחרות שלא עשה דבר על מנת ללחוץ את החלק האחורי של הנבחרת, לא ניסה לשבש את משחק ההתקפה. למעשה לא ניסה דבר, מלבד להסתגר בחלק שלו ולאפשר לנבחרת ליזום. נבחרת ישראל לא רגילה למעמד הזה, זוהי הסיבה המרכזית ליכולת שהציגה.
מאז הצטרף הכדורגל הישראלי לאירופה, ממשיכה ללוות אותו בעיית המנטליות. האופציה הקלה ביותר היא להאשים את משחק ההגנה הנרפה של הנבחרת, לבוא בטענות ל-X שלא סגר או ל-Y שלא חיפה, אבל זה לא העניין. טורניר מוקדמות הוא מסע ארוך, שבו אי אפשר לרמות. נבחרת שרוצה לעלות בזכות עצמה, ולא להזדקק לחסדי הגרלת הפלייאוף, חייבת למקסם את יכולותיה בשני צידי המגרש. כל עוד נבחרת ישראל לא תבין זאת, היא תמשיך לראות את הטורנירים הגדולים מהבית. הבעיה המנטלית לא מסתכמת בספיגת שערים טיפשיים בדקות מכריעות, היא מתחילה הרבה קודם לכן, בעובדה שלא גמרנו את המשחק בשלב מוקדם הרבה יותר.
התיקו הזה אכזרי גם בגלל התוצאות האחרות בבית, שמוכיחות עד כמה האירה ההגרלה פנים לישראל הפעם. בבית שכזה, כל שהיה על ישראל לעשות הוא לקחת את מלוא הנקודות מהקטנות, ולנצח בבית את ה”גדולות”. יוון ושוויץ מוכיחות בקמפיין הזה ש”גדולות” הן ממש לא. ארבע הנקודות שהשארנו בבית מול שוויץ, ובחוץ מול לטביה, משאירות להן הזדמנות לתקן. אולם ההבדל הגדול בינינו לבינם הוא שהם לא צריכים יותר מהזדמנות אחת. אם מישהו יחפש את התירוץ התורן לכישלון בסוף הקמפיין הזה, כדאי לו לחזור לערב העגום בלטביה.
תרבות השקר ספטמבר 7, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , הוסף תגובההדרך הקלה ביותר (יש שיאמרו גם הנכונה ביותר) לסכם את המשחק של אתמול, תהיה לפתוח בעליהום על דרור קשטן. כל ביקורת על ההרכב הפחדני, התבוסתני והמוכוון תיקו, שראינו אתמול באצטדיון ר”ג, תהיה מוצדקת. ובכל זאת היתה לי תקווה קטנה, קמצוץ של נאיביות שעוד נותר בתוכי. התקווה הזו היתה להכאה על חטא לאחר המשחק, להכרה פומבית בטעויות. זה אולי לא היה מוביל אותנו למונדיאל, אבל היה לפחות מתחיל כאן תהליך ישן, שנראה כי נשכח מזמן: לקיחת אחריות. אבל כשם שאיכזב לאורך הקדנציה הלאומית שלו כולה, כשם שלא החמיץ שום סיכוי לטעות מקצועית לאורך הדרך, כך לא ידע קשטן לעמוד בפנינו אתמול ולומר: טעיתי.
רבים יחפשו הבוקר את הכישלון של הנבחרת (והמשחק הזה היה כישלון, שלא יספרו לכם אחרת) בהצבתו של קוזוקין כמגן, או בתפקודו התמוה של גולן כקשר. אחרים יתהו על ההחלטה להכניס את ברדה כמחליף, לספסל את בוזגלו או לקבור את בניון בצד ימין של המגרש. הכל נכון, אבל אלו רק סימפטומים נלווים. התפקוד של נבחרת ישראל מאמש הוא תמצית היחס לספורט במדינת ישראל. אז מה אם קיבלו כבר עשרות שערים ממצבים נייחים לאורך השנים? זה לא ימנע מאיתנו להמשיך ולעשות עבירות טיפשיות ליד הרחבה. אז מה אם אין לנו חלוצים גבוהים? זה לא ימנע מאיתנו להמשיך ולהגביה בסתמיות לרחבה. כל אלו היו כבר בקדנציה של שרף, כשרק נכנסו לאירופה. שום דבר לא השתנה מאז.
ולמה שישתנה? תראו את מאמן הנבחרת מפזר קלישאות ללא כיסוי לפני משחק. תראו אותו מנסה לשכנע אותנו בבלוף שהוא עצמו לא מאמין בו (ביטלנו את השוויצרים). מי טעה? אנחנו? מה פתאום! זה חוסר מזל, זה השופט, זה חוסר ריכוז של השחקנים. אבל זה קשטן, זה האופי של האיש. במצב כזה נשואות כל העיניים אל הבוס שלו, יו”ר ההתאחדות. מי שאמור להכיר באמת המרה, לומר לנו קבל עם ועולם: “אנחנו לא מספיק טובים. אין לנו תשתית, אין לנו מאמנים, אין לנו תרבות ספורט. אם נעלה, זה לא יקרה בגללנו”. אבל אבי לוזון לא מאמין באמת. הוא החליט לאמץ את דרכו של קשטן. “אנחנו נעלה למונדיאל”, זה מה שתשמעו ממנו. ואם לא תסכימו אתם “רשעים”, “מלעיזים” ו-”שונאי ישראל”. “על אפכם ועל חמתכם נעלה”, ירה בסיום המשחק לכיוון העיתונאים. ככה זה בממלכת לוזון, אין צורך לרדת לעומקו של עניין. העיתונאים הם הבעיה של הנבחרת.
הכדורגל הישראלי נמצא בהתדרדרות כבר עשור שלם. הפערים בינו לבין הכדורגל העולמי רק הולכים ונפערים עוד ועוד. הסיבה העיקרית לכך היא שאף אחד לא מאמין אצלנו בתהליכים ארוכי טווח. כולם רוצים כאן ועכשיו, רוצים מהר ויעיל. אבי לוזון לא השכיל להבין שה”עגלות” משוויץ, אלו שרק בנאיביות איפשרו לנבחרת להמשיך את הפנטזיה שלו, גדלו באקדמיות כדורגל מגיל צעיר. זו הסיבה שהנבחרת שלהם כבר הופיעה בכל כך הרבה טורנירי גמר. הרי הבנה כזו כרוכה בהכרה במצב המחריד של המתקנים בארץ (כולל זה בר”ג), בליגות הנוער, בכל הענף שאותו מנהל לוזון. הכרה כזו כרוכה בהבנה שהתיקון של המצב לא יסתיים בקדנציה שלו, אולי אפילו לא בזו של מחליפו. הכרה כזו כרוכה בהבנה שהעיתונאים, המבקרים וה”רשעים” לא אשמים, ושחזרה על המנטרה: “אנחנו עולים, ולא יעזור לאף אחד”, באמת לא תעזור לאף אחד.
לגבי דרור קשטן, היה ראוי שמאמן שמעריך את עצמו, ידע ללמוד מטעויות קודמיו. קשטן לא עשה זאת. הביקורת המרוזמת שלו כלפי הכדורגל הפחדני של גרנט, לא מנעה ממנו להמשיך בדיוק את אותו הקו בנבחרת שלו. קשטן לא עלה אמש בהרכב החזק ביותר שלו, הוא לא שינה או שיפר דבר מקמפיינים קודמים. הוא שידר לחניכיו תבוסתנות, וזה מה שקיבל מהם בחזרה. ואולי אלה אנחנו הטיפשים. אלה שמסתכלים על מסיבות העיתונאים המביכות של האיש, אלו שרואים את התנהלותו המזלזלת לפני ואחרי משחקים, אלו ששומעים את השקרים וסילופי האמת, וממשיכים בכל זאת להאמין. זה לא עניין של אופטימיות או פסימיות, אלא של מבט מפוכח על המציאות בה אנו חיים, והמציאות הזו היא תרבות השקר של לוזון את קשטן.
בממלכת יועצי הסתרים ספטמבר 5, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , 3תגובותראובן עטר הוא אחד הכדורגלנים הישראלים הבודדים, שלמדתי להעריך ולהוקיר לאורך השנים. כמו יחידי הסגולה האחרים, גם עטר (מלבד תקרית אחת בהפועל חיפה) היה הדוגמא הבולטת ביותר בעיני לאופן שבו ספורטאי מקצועני צריך להתנהג. על המגרש, ובעיקר מחוצה לו. איש של עבודה קשה, שקט וצנוע. תמיד ידע להשאר עם הרגליים על הקרקע, וזה ממש לא עניין של מה בכך כשמדובר בעולם הכדורגל שלנו. גם כמאמן המשיך עטר את הקו הזה. בעוד חבריו לנבחרת באותם זמנים, מחוללים שערוריות ומייצרים כשלונות ענק, לקח עטר את מכבי נתניה כל הדרך מהליגה הלאומית אל צמרת ליגת העל.
דווקא על הרקע הזה, נראה ההימור שלקח עטר תמוה בעיני. אחד האנשים היותר אינטילגנטיים בכדורגל שלנו, נכנס אל תוך ממלכת גאידמק, כשהוא יודע בדיוק מה צופן לו העתיד בה. זה לא שהאתגר גדול על עטר, להיפך. אם יש מישהו בכדורגל שלנו שכבר הוכיח שהוא לא מפחד משום אתגר, הרי שמדובר בו. העניין הוא שבבית”ר הנוכחית אי אפשר להצליח, ולא משנה מה יהיו התוצאות. יעיד על כך יוסי מזרחי, יעיד על כך יצחק שום (שניהם פוטרו אחרי אליפות, האחרון אחרי דאבל), יעידו על כך פרננדז וקאנן, ארדילס ועזורי. גאידמק אפילו לא אשם לבדו בסיפור הזה. האירוניה היא שהצליח להקיף את עצמו ביועצים הכי גרועים שכסף יכול לקנות.
במסיבת העיתונאים לרגל מינויו, אמר עטר שהציפיות והמטרות ברורות לכולם. הבעיה היא שספק אם הוא מאמין בדברים. הלא בית”ר כבר אלופה שנתיים, ועם כל הצרות של פתיחת העונה, היא נחשבת עדיין למועמדת מספר אחת לעשות זאת שוב. אבל בבית”ר סדרי העדיפויות הם מזמן לא רק תואר כזה או אחר. רוצים שם הכל: תארים, אירופה, ארבעה שערים כל משחק ואפס ספיגות. רוצים שחקני בית, אבל גם כוכבים. רוצים שהמאמן יהיה פיגורה, אבל גם שלא יהיה דומיננטי מדי. הסתירות הללו לא מאפשרות לאף אחד להצליח בבית”ר. עמוק בפנים גם עטר יודע את זה.
בכלל, כשמסתכלים על מה שקורה בבית”ר בשנים האחרונות, צריך להתחיל לדאוג ברצינות למעמד המאמן בישראל. זה לא שהמעמד הזה היה משהו בעבר, תמיד מאמנים אצלנו הם ברי תחליף כצעד ראשון. אבל אצל גאידמק וחבר מרעיו, נשברו כבר כל השיאים האפשריים. היה ראוי מבחינת מאמני ישראל, אלו שמעניין אותם גם העתיד של הענף ולא רק הצ’ק הבא, להתיישב יחד ולהוציא הודעה משותפת: אנחנו לא כלי משחק של אף אחד. יש כבוד מינמלי שמגיע לאיש מקצוע, ונראה שההתרחשויות בבית”ר מחקו גם את הכבוד הזה. מי שיחליט להעלים עין עכשיו, יקבל את אותו היחס גם בקבוצות האחרות. מאמני ישראל היו צריכים לקבל החלטה חד משמעית: אף אחד מאיתנו לא מאמן בבית”ר. מעניין מי היה קופץ אז על המציאה.
ראובן עטר מגיע למועדון שאיבד דרך וציביון, מועדון שמנוהל ע”י קפריזות רגעיות של אנשי סתרים. הוא יהיה יסודי ומקצוען, כפי שהיה תמיד, בכך אין לי ספק. אולם כשאף אחד לא יודע מהי המטרה הסופית, כל זה לא עוזר. יצחק שום היה האחרון ללמוד את זה, חבל שאישיות נהדרת כמו עטר תהיה הבאה בתור.
ושכולם יקפצו להם יוני 25, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , הוסף תגובהאם יש משהו שהספורט הישראלי הצטיין בו מאז ומעולם, הרי שזו המקוריות. בכל פעם אתה חושב שזהו, יותר הזוי ונמוך מזה אי אפשר, פשוט אי אפשר. ואז אתה מתעורר בוקר אחד, פותח עיתון, ומבין ששוב טעית. אחרי שעסקונת הכדורסל סידרה לנו חוקים נוראים ושיטות הזויות, לא יכולה היתה התאחדות הכדורגל להשאר מאחור. אז התכנסו “גאוני הדור” בחדר אפוף ריחות בורקס, והחליטו על שינוי. ההישג הגדול הוא שגם עכשיו, כמעט 48 שעות אחרי ההחלטה, לא תמצאו שם אדם אחד שבאמת מבין מה אומרת השיטה הזאת.
אז מה החליטו אתם שואלים? מאד פשוט. משחקים שני סיבובים רגילים. נו, אתם יודעים, כדורגל ישראלי מזעזע. ואז מתחיל הכיף: מורידים את שש הראשונות ליגה, מחלקים את השחקנים לשניים, מעלים בחזקה, מוציאים שורש, מכפילים במספר קבוצות הליגה הלאומית, מחברים לליגת העל ומצמידים לשער הדולר. עכשיו בואו נראה מי ייקח אליפות. מה? מאיפה הביאו את השיטה הזאת? מה זאת אומרת מאיפה? למה לנו להיות דומים למקום אחר. מה בכדורסל לא משחקים שיטה ייחודית בעולם להכרעת אליפות? אז גם בכדורגל צריך.
כאן זה לא נגמר כמובן. יש גם את הנושא העצוב של הגדלת הליגה ל-16 קבוצות, מיד נגיע לזה. הקטע המצחיק באמת בסיפור הזה הוא “הפלייאוף נגד הירידה”. במסגרת ההחלטה הזו הקבוצה הלפני אחרונה בליגת העל, תתמודד מול השישית בליגה הלאומית. מילא הבדלי התקציב העצומים שיהיו במפגש הזה, אבל לקבוצה מליגת העל יהיו חמישה זרים על המגרש, בעוד שלזו מהלאומית יהיה רק אחד (בעקבות החלטת ההתאחדות). אם אתם מזדמנים לאירוע העצוב הזה, אל תשכחו להביא מחשבון.
עכשיו רגע, פלאשבק. בואו ניזכר ב”חוויות” הנפלאות של מגרשי ליגת העל בעונה האחרונה. בין האטרקציות ניתן למצוא את האורווה בפתח תקווה, המגרש בשכונת התקווה והקופסה בנתניה. רגעים קסומים עברתם שם, נכון? עכשיו דמיינו את עצמכם משוטטים ברחבי “ווסרמיל” המופלא, במגרש עם הגג הנפתח בלוד או במכתש בר”ג. חלום נכון? ואלה לא רק המגרשים כמובן. מדובר בקבוצות שיעמידו ללא בעיה בכלל תקציבי ענק לליגת העל, שהרי כולן מתוקצבות על ידי טייקונים ולא על ידי עיריות קורסות.
ומה איתנו האוהדים? מה הרווחנו מכל הסיפור הזה? לפחות שמונה קבוצות שיאבדו עניין כבר במחזור העשירי. ליגה שבה לאף אחד לא יהיה ממש על מה לשחק (הרי לרדת כמעט בלתי אפשרי, ולזכות באליפות כנ”ל), קבוצות שמחזיקות בשחקנים בינוניים, ומשלמות להם סכומי עתק, ומשחקים עם 2.5 אוהדים. אבל עזבו הכל, אתם לא רואים את התמונה הגדולה. חבר’ה, יש עניין, יש רייטינג, אבי לוזון רואה רחוק, לא כמוכם. אגב, אם אתם כבר פה, תרימו טלפון לעמוס, תגידו שהכל בסדר, הוא יכול לחזור. מכבי פ”ת לא תרד ב-30 השנים הקרובות. תודה.
מפח הנפש המסורתי יוני 22, 2008
מאת ilankap ב : יורו, כדורגל , הוסף תגובהלפחות דבר טוב אחד יש בלהיות אוהד הולנד, זאת השיגרה. אתה יודע שבסוף הבלון יתפוצץ, השאלה היא באיזו דרך יצירתית זה יקרה הפעם, וכמה זה יכאב? ואז, כשברקע מתנגן “המיטב של הגאנז”, אתה צונח לאט לתוך המלנכוליה. השאלות מתחילות להציף את המוח. איך זה קרה לנו שוב? איך הצלחנו לפרק את צרפת ואיטליה, אלופת העולם וסגניתה, איך נתנו בראש עם הרכב מחליפים לרומניה, ואז הפסדנו לרוסיה?!? לרוסיה! זו שהפסידה כאן בר”ג לנבחרת חסרת הכישרון של קשטן. זו שהיתה זקוקה לנס בדמות ניצחון קרואטי בוומבלי, בכדי להיות כאן בכלל.
לפעמים בא לך שפשוט יפלו כבר על ההתחלה. מה שוות כל התקוות והחלומות האלה בשלב המוקדם, כשהסוף הוא כל כך כואב? שום דבר לא עמד בין הולנד לתואר ביורו הזה. צרפת, קרואטיה ופורטוגל בחוץ. אין ברזיל שתעיף אותנו בפנדלים, האיטלקים זקנים, הגרמנים לא יציבים. אז מה הגיע לנו ההידינק הזה עכשיו? כשהיה מאמן נבחרת לא הצליח לשבור את הנאחס, אז למה הוא צריך להיות זה שמביא לנו אותו גם הפעם? כשזה כל כך קרוב, כשממש אפשר כבר לראות את הכיתוב הזה בכותרת: “הולנד אלופת אירופה - 2008″.
התפילות לא עזרו, שוב חוזרים הביתה
בפוסט של אחרי המשחק מול צרפת כתבתי כאן שהולנד תצטרך להמציא את עצמה מחדש בשלבי הנוק-אאוט. העובדה שהיא לא צלחה בכך, היא הגורם המרכזי ביותר לעובדה שתראה את המשכו בטלוויזיה. כל נבחרת שהיתה נפגשת עם הולנד בשלב הזה, היתה מצמצמת מרווחים ומונעת כל אפשרות להנעת כדור, שכל כך מאפיינת את הולנד. על אחת כמה וכמה מאמן שמכיר אותה כל כך טוב, כמו חוס הידינק. רוסיה התנפלה על הולנד, עם לחץ יוצא מן הכלל כבר בחצי המגרש הכתום. הכושר המדהים (איפה שקי תפו”א ששיחקו כאן רק לפני כמה חודשים?) שבו נמצאים הרוסים, גרם להם להיות בכל מקום, שניה לפני ההולנדים.
הולנד נלחצה. התסכול החל להבנות ככל שהמשחק נמשך, והפרצות בהגנה הרוסית לא נתגלו. ואן דר וארט וסניידר מצאו את עצמם מוקפים כמעט תמיד, היצירתיות במשחק ההולנדי נוטרלה לחלוטין. דווקא על הרקע הזה צורם לי אי שיתופו של אריאן רובן. אם יש שחקן בהולנד, שמסוגל להתמודד עם הרוסים בנשק שלהם (מהירות), זהו רובן. הכנסה שלו היתה מאפשרת להפעיל יותר את האגפים, לגרום לרוסים לרדת אחורה, ומאפשרת להולנד את המרווחים שהיתה זקוקה להם. גם המהירות שבה נעשו החילופים מעידה בעיני על פאניקה. ואן ניסטלרוי נפל מהרגליים בהארכה, אם יאן הונטלאר היה שם, לכו תדעו איך זה נגמר.
עוכר הרומנטיקה, חוס הידינק
בסופו של דבר, אי אפשר לדעת איך חילוף זה או אחר היה משפיע על המשחק. יכול להיות שגם לא היה תורם דבר. הולנד נראתה אמש, בפעם הראשונה בה היתה פייבוריטית באמת בטורניר הזה, כמו קבוצה שנבהלה מעצמה. הפגם המנטאלי הזה, שפגע בנבחרת הזו כל כך הרבה פעמים בעבר, ונדמה היה שהנה היא מחלימה ממנו, פגע בה שוב. חבל, כי להולנד היו את הכלים לקחת את הטורניר הזה. היתה לה, לראשונה זה שנים, נבחרת מאוחדת, מלוכדת ואיכותית. חבל, כי למרקו ואן באסטן הגיע להיות האיש הראשון שלוקח את התואר גם כמאמן וגם כשחקן. חבל, כי הרומנטיקה שוב הפסידה
מצד שני, לפחות זה לא נגמר בפנדלים. וכשאתם אוהדים של נבחרת הולנד, גם זו נחמה.
מחשבות לסופ”ש יוני 14, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל, כדורסל , הוסף תגובהאז ככה זה כשלא כותבים שלושה ימים. פתאום אתה מוצא את עצמך עם המון נושאים, ומעט זמן לכתוב עליהם. בדיוק לשם כך נוסדה הפינה הזאת, שמאגדת בתוכה כמה נושאים במקביל. קדימה, מתחילים:
1. שבוע של יורו - אם בפוסט אמצע השבוע, ממוצע השערים היווה מקור לדאגה, הרי שהמצב השתפר בארבעת הימים האחרונים. 35 שערים ב-14 משחקים (קצת פחות מ-2.2 למשחק), זה פחות או יותר הקצב הרצוי לטורניר שכזה. אבל התחושה הטובה שזורמת מהיורו עד כה, נובעת בעיקר מהבשורה שהוא מביא. מי שחושב התקפה, מנצח. מי שמגיע לא מפוקס, בעיקר התקפית, מנוצח.
זה לא רק הכדורגל הנורא של יוון ורוסיה, שזכה לשכר הולם. גם גרמניה שהגיעה זחוחה למשחק מול קרואטיה, וכמובן צרפת ואיטליה, ששמעו מכולם שיסיימו בשתי המקומות הראשונים בבית, אבל שכחו להגיע למגרש. כמובן שאני בעד הנבחרת שלי בטורניר הזה, אבל בד בבד אני בעד כל נבחרת שמייצגת את הכדורגל האופטימי, ההתקפי והיפה. קל להתאהב בפורטוגל וספרד. קל להתאהב גם בקבוצות נאיביות כמו אוסטריה. כי זה הכדורגל שהכי קרוב אלינו, זה ששיחקנו בשכונה בילדות. זה מה שגורם לנו להתרגש.
גורם לנו להתרגש, דויד וייה
2. לייקרס - בוסטון - מעטים האנשים שהסכימו להמר על בוסטון בתחילת הסדרה הזו. שני נימוקים בולטים הניעו את הגישה הזו. הראשון דיבר על יכולתו הנהדרת של קובי בראיינט העונה, ובעיקר על העובדה שסוף סוף בחר לשתף גם את חבריו. הנכונות הזו של קובי הובילה את הלייקרס עד לגמר, וגרמה לרבים להאמין שהצוות המסייע יספיק בכדי לתמוך בקובי כל הדרך לאליפות. הנימוק השני דיבר על דו קרב המאמנים: ריברס-ג’קסון. הדבר הנחמד ביותר שנאמר על המאצ’אפ הזה, מבחינת ריברס, היה שהוא לא הגורם המכריע בסדרה הזו. ועדיין לא הייתם תופסים אדם שפוי אחד, שלא היה מצביע על היתרון העצום של “איש הזן”.
ארבעת המשחקים שחלפו סותרים את שני הנימוקים הללו לחלוטין. הדרך לנצח משחקים בסדרת הגמר הזו, עוברת דרך שלושה פרמטרים: בראיינט מול השלישייה של בוסטון (פירס, גארנט ואלן), אודום וגאסול מול הכוכב התורן של בוסטון, וקרב הספסלים. במשחק מס’ 1 קלע קובי 24, קיבל רק 29 מהצוות המסייע ו-15 בלבד מהספסל. בצד השני קלעו אלן, גארנט ופירס 67, עם 19 נקודות שהגיעו מהספסל ואקס פקטור בדמותו של ראג’ון רונדו שהביא 19. כך היה המצב במשחק 2 (בראיינט - 30, צוות מסייע-27, ספסל 23. שלישיית בוסטון-52, אקס פקטור, ליאון פו-21, ספסל-35). במשחק 4, כשהצוות המסייע נזכר להגיע, היה זה בראיינט שנחלש עם 17 נקודות בלבד.
אקס פקטור, ליאון פו
בשנים האחרונות רוב אלופות האנ.בי.איי היו שלם הגדול מסכום חלקיו. קבוצות שהורכבו משחקנים נפלאים, אך עם זאת לא כוכבי על. החלוקה השוויונית של האחריות, איפשרה לחפות על ערב חלש של שחקן זה או אחר. בבוסטון המצב הזה קיים במלואו. פירס, גארנט ואלן הם כוכבים נפלאים, אבל לא מתקרבים לסוליית נעליו של קובי, מבחינת אבק הכוכבים. החלוקה השוויונית הזו ביניהם מאפשרת להם לחפות זה על זה, ולשחקנים אחרים להתעלות בכל פעם מחדש. בלייקרס אין אפשרות ליום חלש של קובי. הצוות המסייע שלו הגיע רק פעם אחת במלואו, ודווקא אז הוא היה בינוני. גם הספסל של הלייקרס לא מצליח להביא משהו מפתיע עד כה לסדרה הזו. במצב העניינים הזה, קשה להאמין שבוסטון תצליח לשמוט את היתרון שלה. תשאלו את ההיסטוריה.
ועוד משפט קצר על קרב המאמנים. דוק ריברס מתמודד נפלא עד כה עם הטיטאן שעומד מנגד. פיל ג’קסון מתקשה ליצור מהסגל שלו, צוות מסיע יעיל עבור קובי, כפי שבנה סביב ג’ורדן, או כפי שריברס בנה סביב גארנט, פירס ואלן.
3. פרשת לוזון - גיא לוזון ויתר על תפקיד מאמן נבחרת הנוער, וחסך המון בושה ומבוכה מאיתנו, מעצמו ומההתאחדות לכדורגל. לא שזה יחזיק הרבה זמן מעמד, החבר’ה שם אלופים בלייצר בושות בצרורות. מסיבת העיתונאים הפומפוזית היתה קצת מיותרת לטעמי.
4. עודד קטש ונהריה- טוב עשה עודד שנשאר בגליל. טוב מבחינה מקצועית, אבל הרבה יותר מבחינה מוסרית. נכון, נהריה לא היתה חייבת דבר לרוני בוסאני. הוא לא החזיק בחוזה לעונה הבאה, עודד מוערך מאד ועוזר למכור מנויים, זו היתה יכולה להיות הצהרת כוונות. מצד שני, יש עדיין עניין של טאקט ויושר בעסק הזה, למרות הכל. רוני בוסאני הפך את נהריה לקבוצה הלוהטת בליגת העל שלנו, בחודש האחרון לקיומה. הוא הביא אותה במו ידיו לפיינל פור, תרחיש שנראה בדיוני לחלוטין לפני כן. מן הראוי לאפשר לו את זכות הראשונים לאמן גם בעונה הבאה. בכלל, יהיה מאד מעניין לראות את ראשי נהריה מנסים לפנות עכשיו לבוסאני, אחרי הסיפור עם עודד. לא בטוח שהוא יהיה נלהב כל כך.
עשה בשכל, קטש
מבחינת עודד הדבר חשוב בעיקר משום שהוא זקוק לגליל, והיא לו. יש קבוצה חדשה, עם חזון ועם רצון להצליח. הגליל הוא מקום רגוע, שקט ונטול צביקה שרף. אם עודד יצליח לקחת את חניכיו הצעירים לעוד מסע מופלא, כמו לפני שנה, הלגיטימציה שלו (בעיני עצמו קודם כל) לחזור למרכז הבמה, תהיה גדולה יותר
שלושה ימים של יורו יוני 10, 2008
מאת ilankap ב : יורו, כדורגל , הוסף תגובהאיזה כיף! היה שווה לחכות עם הפוסט הזה עד היום, רק בשביל הכיף שבלכתוב אותו. הכיף הזה נובע הרבה יותר מתצוגת השיא של הולנד אמש, מאשר מהיורו ככלל. אבל למה להקדים את המאוחר? נלך צעד צעד:
ערוץ 10
אני מוכרח לומר שמאד התאכזבתי מערוץ 10, שהביא אותה בפתיחה באמת מרשימה ליורו הזה. בניגוד לרבים אני מוצא את האולפן של הערוץ, ובעיקר את הציוות של שני המגישים (גיא לרר ואלירן שכנר), מצויין. זה גם אולי עניין של טעם אישי, אבל השילוב של “ראש בקיר” עם שי ודרור, עם חגיגת היורו הוא נפלא. המשחק הטיפשי הזה מצליח להצחיק אותי לפחות. רגע לפני שנגיע לאכזבה, רק נאמר שהחלק החלש בפאנל הוא ניצן שירזי. מה לעשות? שירזי נופל בגדול לעומת הכאריזמה והקלילות של צמד המגישים. אפשר היה למצוא פרשן קצת פחות מהוסס, כדי שישלים אותם.
הסיבה לאכזבה נובעת מהקיצוץ המאסיבי שנעשה בפאנל, לאחר היום הראשון. רגע לפני טקס הפתיחה הביא לנו הפאנל הצבעוני שלל פרטים על המדינות המתחרות (בדמות פאזל וירטואלי), שתובלו בהרבה הומור. בנוסף, האייטם המצויין: “בעד מי אנחנו”, שכלל 4 שאלות קומיות, שלפיהן ניתנו ציונים לנבחרות, ובסוף נקבע בעד מי חברי הפאנל יהיו. מישהו בערוץ חשב כנראה שזה יותר מדי זמן פרסומות מבוזבז. הפאנל קוצץ, כמעט לרבע שעה בלבד נטו. חבל, היתה כאן הברקה מצד הערוץ. היו כתבות צבע נהדרות, שהזכירו מאד את פאנל ליגת האלופות הנפלא של ערוץ הספורט.
לכלכתם
כפי שחששתי. מגמת ההססנות, השמרנות, האנטי-כדורגל, נשמרת באדיקות גם בטורניר הזה. מאמנים פחדנים מותירים את כוכביהם על הספסל (הנרי, דל פיירו), מסתגרים בהגנה (רומניה, קרואטיה), וקוברים משחקים שלמים בעיבוי מרכז השדה. אם נוריד את המשחק יוצא הדופן של הטורניר, בין הולנד לאיטליה, נקבל חמישה משחקים עם חמישה שערים בלבד. הקבוצות היחידות שהגיעו לטורניר כשהן משליכות את יהבן על התקפה (גרמניה, הולנד ופורטוגל) גם היו אלה שהציגו את הכדורגל הטוב מבין 12 הקבוצות שלקחו חלק במשחקים.
לחלק מהקבוצות לא תהיה ברירה, אלא ללכת על התקפה בסיבוב השני. אולי אז נראה משחקי כדורגל, שלא יגרמו לנו לפהק כל כך הרבה. אבל כשמסתכלים על השחקנים שנותרו בבית, ממש בא לבכות. טוטי, טרזגה, ראול, כל כך הרבה קלאסה ויכולת שנמנעה מאיתנו. על חשבונם הגיעו לשוויץ ואוסטריה, שורת חוטבי עצים ומפרקי רגליים. עד כה לפחות הטקטיקה הזאת לא מוכיחה את עצמה. הבעיה היא שיש פחות מדי קבוצות יצירתיות, מה שיבטיח לנו שגם בשלבים הבאים יתקיים המאבק בין הכדורגל לאנטי-כדורגל.
הנרי על הספסל וטרזגה בבית. פלא שאין גולים?
הנבחרת המרשימה ביותר עד עכשיו מבחינתי (ושוב, נעזוב את הולנד בצד לרגע) היא גרמניה. קו קדמי נפלא, עם קישור התקפי שדוחף קדימה. החבר’ה של לאב, אמנם לא היו זקוקים להרבה מאמץ בכדי לגבור על הפולנים, אבל גרמניה באופן מסורתי משתפרת ככל שהטורניר מתקדם. אם זאת רק ההתחלה, אני כבר לא יכול לחכות להמשך. המאכזבת הגדולה היא צרפת. תצוגה עלובה ופחדנית של דומנק, שלחה את ריברי הנפלא לגלות בצד ימין, ממנה לא חזר. העדפתו של אנלקה האגואיסט והאפור, על פני תיירי הנרי, קיבלה עונש ראוי. רק חסר היה שהרומנים יגנבו גול בסוף ויענישו את דומנק עד הסוף.
נבחרת האורנג’
המילה הדומיננטית היום בעיתונים ובאתרי הספורט תהיה: טוטאל פוטבול. אלא שאני לא מסכים לקביעה הזו. הולנד עברה שינוי תהומי תחת שרביטו של מרקו ואן באסטן, שוויתר באופן מוצהר על ה-4-3-3 הקלאסי. המהלך הזה זכה להמון ביקורת במולדתו, אבל המשחק הראשון הוכיח עד כמה צדק ואן באסטן בתיאוריה שלו. הבחירה ב-4-4-2, איפשרה לו להרכיב במרכז השדה, חוליית קישור מופלאה, שעשתה צחוק מההגנה האיטלקית: ואן דר וארט, סניידר, דה יונג, ואן ברונקהורסט. השילוב בין הטכניקה והמהירות של הרביעייה הזו, היה זה שהכריע את המשחק. הם בנו את שני השערים האחרונים של הולנד. הם גם הציבו את ואן ניסטלרוי שוב ושוב מול בופון.
רפאל ואן דר וארט היה כישרון נפלא באיאקס, ומאז מוכיח את עצמו שוב ושוב גם בהמבורג. קשר יצירתי נפלא, ששיתף פעולה באיאקס עם בעל הבית במרכז המגרש, ווסלי סניידר. אחרי עונה חלומית בספרד, הוכיח סניידר עד כמה הוא היה חשוב במערך של האלופה ממדריד. הוסיפו לכך את ג’יו, שהוכיח גם בגיל 33 את יכולת הפריצה הנהדרת שלו מהאגף, וקיבלתם נבחרת נהדרת. הולנד עמדה אתמול בהתקפות של איטליה, ויצרה מהן מתפרצות קטלניות. השער השני היה מלאכת מחשבת של 5 מסירות משער לשער.
בעל הבית, ווסלי סניידר
הטוטאל פוטבול נבנה על הנעת כדור מרגל לרגע, בהשתתפות כמעט כל שחקני השדה. סגנון המשחק הנוכחי של הולנד שונה, אבל יעיל כל כך (לפחות במשחק הפתיחה). חוליית ההגנה כמעט ולא עולה קדימה, מותירה את העבודה לרביעיית הקשרים. כך מצליחה הקבוצה לעמוד בפרץ ההתקפות של היריב מצד אחד, ולצאת במהירות אדירה קדימה מצד שני. סגנון המשחק הזה מבטיח לצופה התקפות מצד לצד, קצב ושערים. או בקיצור: כדורגל במיטבו. (וכל זה בלי להזכיר פעם אחת את המילה: אריאן רובן)
הניצחון המופלא על אלופת העולם, יעניק לכתומים הרבה ביטחון. עכשיו אסור להם לפשל. רומניה האכילה את הולנד הרבה מרורים במוקדמות. זה הזמן להחזיר לה, ולהבטיח כמעט סופית את העליה לשלב הבא.
בחזרה לאהבת הילדות יוני 3, 2008
מאת ilankap ב : יורו, כדורגל , הוסף תגובהמונדיאל 1994 בארה”ב היה הראשון שלי. כמובן שהייתי נוכח גם בזה שלפניו, אבל קשה לומר שבגיל 7 הבנתי משהו מכל שיחות הסלון, על איזה מישהו עם שם מוזר (מראדונה), שכולם מחכים לראותו. בעצם, כשחושבים על זה לעומק, כמה נאיבי היה אז העולם? עם ערוץ ממשי אחד בלבד, שניים וחצי עיתונים וקצת רדיו. כמה חיכינו למונדיאל? ההזדמנות לראות סוף סוף את הכוכבים הגדולים על המסך שלנו. איזו חרדת קודש היו מייחסים לאירוע הזה? היום כל זאטוט מקריא לך הרכבים בעל פה, מספר כמה משעמם היה המשחק ב-5 פלוס פלוס פלוס, ופוצח במונולוג סוער על האכזבה שלו מהטקטיקה ההגנתית של בניטז. אז, כאמור, היתה באמת תחושה של התרגשות אמיתית, גדולה יותר משיכולתי להבין. מונדיאל 90 איים להרוס את הכדורגל, והציפיות למונדיאל תוסס, סקסי ומלא שערים, מילאו את האוויר.
כמו כל אהבה ראשונה, גם הפעם הראשונה שבה זכיתי לראות נבחרת האורנג’, חקוקה עמוק בלב. וכשהנאיביות והסקרנות של אוהד צעיר, נפגשת עם הגרסה הכי סקרנית ונאיבית שיש לכדורגל להציע, החיבור הוא מיידי. ההתאהבות בהולנד באה בגלים בתקופה הזו. היה זה תור הזהב של איאקס המופלאה של: דווידס, סיידורף, קלייברט, פינידי ג’ורג’, ליטמאנן, האחים דה בור, ועוד ועוד. הכדורגל שהציגה איאקס ב-94 וב-95 היה מהסוג שממכר אליו כל אוהד כדורגל (טוב נו, אולי לא את אלי גוטמן). תוסיפו לזה את טיול הבר-מצווה המסורתי, הפעם הראשונה בחו”ל. לאן נוסעים? להולנד כמובן. כאן נסגר המעגל. לצד הנופים עוצרי הנשימה של וולנדם, הבתים הקסומים, הנהרות, האנשים האדיבים. מכאן ואילך, שום דבר כבר לא יכול היה לקחת את הולנד ממני, ולהיפך.
הולנד, לא רק כדורגל
חזרה למונדיאל 1994. הולנד, כהרגלה כפי שלמדתי לאורך השנים, פתחה את הטורניר בצורה מהוססת. 2-1 שברירי על סעודיה, והפסד משפיל למדי לשכנה האפורה, בלגיה. במשחק האחרון והמכריע של הבית, פגשה את מרוקו, וגם שם זה נגמר בחצי התקף לב: 2-1, הולנד מסיימת ראשונה את הבית. בשמינית הגמר חיכו האירים הקשוחים. אחרי הגמגומים מול אריות הכדורגל של סעודיה ומרוקו, החששות היו כבדים. אבל שם, במחצית קסומה אחת, נזכרה הולנד בטוטאל פוטבול. בליץ כתום מלא החמצות איפיין את המחצית הראשונה. ברגקאמפ, הכוכב הגדול, פרץ ראשון את המחסום. וים יונק דאג לשני. במחצית השניה נרגעו הרוחות. אבל הולנד החלה לאותת על העתיד לבוא.
רבע גמר הפגיש שתי קבוצות עם ציפיות גדולות, שעדיין לא סיפקו את הסחורה. המחצית הראשונה של הולנד מול האירים, היתה הראשונה שבה סיפקה באמת את הסחורה. מנגד, עמדה המועמדת מספר אחת לתואר: ברזיל. הסלסאו הגיעו למעמד אחרי 1-0 משמים על ארה”ב, ולא היו רחוקים הרבה מהדחה סנסציונית. ואז, בבת אחת, הכל נשכח. זה היה מסוג המשחקים שבהם ידעת מהרגע הראשון, שאסור להוריד את העיניים מהמסך. מחצית ראשונה של כדורגל תוסס וקצבי הסתיימה ללא שערים, אבל כל מי שצפה בדרמה ידע שמדובר בעניין זמני. היה מדובר בשתי קבוצות טובות מדי ובכדורגל טוב מדי, מכדי שיסתיים בצורה שכזו.
ואז זה הגיע בדקה ה-53: כדור ארוך על חצי מגרש מוצא את בבטו באגף שמאל, ההגנה הכתומה לא קיימת. כדור קצר למרכז, ורומאריו דוחק מקרוב, 1-0 ברזיל. תשע דקות מאוחר יותר, שיחזור כמעט מדוייק. כדור ארוך מההגנה מוצא שני מגנים הולנדים מסתכלים עליו בעניין רב. בבטו חותך בין שניהם, משכיב את ואן דר סאר, ורץ לחגוג את ריקוד העריסה. הולנד נראית גמורה. אבל לא דניס ברגקאמפ יוותר. דקה מאוחר יותר, כדור חוץ ארוך של דה בור, מוצא הגנה ברזילאית מבולבלת. ברגקאמפ משתחל בין שלושה מגינים ומוצא את הפינה הימנית של טאפארל. שוב הולנד נזכרת בכוחה האמיתי ומתחילה ללחוץ בחמת זעם. דקה 76, כדור קרן של ברגקאמפ מוצא את הראש של ארון ווינטר, האצטדיון בדאלאס מתפוצץ. 2-2.
הכוכב הגדול של הולנד 94, דניס ברגקאמפ
הקצב הנפלא נמשך, שתי הקבוצות רצו לנצח ב-90 דקות. החמצה של דניס ברגקאמפ כמעט מעלה את ההולנדים ל-3-2. הלב נצבע כתום, למרות שהכי נכון (והכי פופולארי) הוא לאהוד את הכחולים. ואז הגיע הרגע שהבהיר עד כמה כואבת היא האהבה להולנד. דווקא ברגע שבו המומנטום כולו שלה, דווקא כשנדמה שהנה מגיע לו קאמבק מופלא. עבירה טיפשית מעניקה לברזיל כדור חופשי מ-25 מטרים. בראנקו שולח טיל קרקע-קרקע לפינה הימנית של ואן דר סאר. הלב נשבר. האוהדים הכתומים ביציע ממשיכים לעודד, הולנד עוד עושה מאמצים אחרונים. אבל זהו, המשחק הטוב ביותר במונדיאל 94 הולך לאלופה המיועדת.
עם השנים לימדה אותי הולנד אכזבות למכביר. ב-96 זה נגמר בפנדלים לצרפת ברבע, ב-98 שוב לברזיל בחצי, ושוב בפנדלים. באלפיים הפסדנו בחצי לאיטליה…בפנדלים כמובן. ב-04 הגיע השיא עם הנבחרת שלא העפילה ליורו, ובמונדיאל הקודם זה לפחות נגמר מהר, עם מפח נפש של 1-0 לפורטוגל ברבע הגמר. ככה זה כשנאיבי מתאהב בנאיבים, בסוף כולם הופכים ציניים לגבי “הלוזרים” בכתום. אבל כל זה לא ימנע ממני לחזור אל אהבת הילדות גם ביוני הקרוב. הפעם נראים הסיכויים לעבור את שלב הבתים קטנים מאי פעם (אף אחד לא מדבר בכלל על מועמדות לזכייה), אבל אולי דווקא עכשיו, כשנבוא קטנים, נצא סוף סוף גדולים.
רק לא פנדלים
אז קדימה הולנד, לכו על זה. רק עשו טובה קטנה: אם כבר להפסיד, אז בבקשה לא בפנדלים. רגע אחד קורע לב בנוקיה כבר הספיק לי לכל הקיץ הקרוב.