מסביב לכדור

הכדורסל המודרני הוא משחק של מאמנים, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. קצב המשחק כל כך מהיר, האפשרות לשנות מומנטום כל כך גדולה, שכל החלטה של האנשים על הקווים הופכת קריטית יותר ויותר. אפי הגיע למשחק הזה מוכן לשמונה הדקות הראשונות בלבד. הוא הכין שיעורי בית, הבין שהיוונים הם קבוצת שלוש חלשה ושהנזק הפוטנציאלי הצפוי לו מיתרון המסה שלהם, גדול לאין שיעור מהסיכון של הקליעה מחוץ לקשת. מכבי פתחה באיזורית שהפתיעה בתיאום שלה את היוונים. הסברה שאיזורית היא סגנון הגנה שמסרס משחק מעבר, התנפצה עבור כל מי שצפה ברבע הראשון. מכבי עשתה 10 נקודות ממשחק המעבר ברבע הזה.

אבל כאן נעצר המומנטום. הוא נעצר מכיוון שמכבי לא הכינה את עצמה כראוי לגל השני, האיכותי יותר, שמגיע מהספסל של ינאקיס ברבע השני, הוא נעצר מכיוון שעל המגרש שיחקו הרכבים לא נכונים (פישר יובש, שארפ לא נספר, גם לא כספי), אבל יותר מכל הוא נעצר מכיוון שלמכבי אין תכנית משחק סדורה לטווח ארוך. אין לה רוטציה ברורה וחדה כשל ינאקיס, אין לה שיטת התקפה שמשחקת ליתרונות שלה. כל שנותר הוא האלתור. אם אין רוטציה מסודרת, השחקנים פשוט נזרקים בזה אחר זה למגרש ללא מחשבה. אם אין שיטת התקפה נכונה, מה הפלא שבראון מוביל את הכדור ומסדר לחבריו מצבי זריקה, במקום שהמצב יהיה הפוך?

מלבד האיזורית של דקות הפתיחה, מכבי לא הגיעה למשחק הזה עם שום דבר מעשי. ההכנה הזאת הספיקה בקושי מול נהריה, לא מאן ואבלינו. מול אולימפיאקוס (בהילוך שני) היא נגמרה ב-20 בראש. הכדורסל המבולגן, חסר הסדר, ובעיקר השכל, שמכבי משחקת עד כה, מציב באור חיובי אפילו את החבורה של ביינום אשתקד. מעבר לבעיות הקשות בבניית הקבוצה (מי שמביא מחליף לרכז שהוא בעצמו לא מאמין בו, מסיים את המשחק עם 7 אסיסטים ו-23 איבודים), ניכרת חוסר טביעת היד של המאמן בכל שלב במשחק. מכבי נראית אבודה בתוך הבעיות של עצמה: הגארדים לא מסוגלים לעבור שחקן בכדרור, אבל אין תרגילים. היא זקוקה נואשות לקליעה מבחוץ, אבל לא עושה דבר בשביל להשיג אותן.