המחדל האולימפי - חלק א’ אוגוסט 31, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהשחר צוברי הוא ספורטאי נפלא, כזה שהכישרון המולד והאופי יוצא הדופן שלו, איפשרו לו להגיע למה שספורטאים ישראלים בודדים הגיעו עד כה. זה לא רק הגיל הצעיר, והעובדה שהתמודד לראשונה עם לחץ של תחרות כל כך חשובה, אלא גם התנאים שבהם התרחשה התחרות. שעות ארוכות בכל יום בילה צוברי במים של צ’ינגדאו, ממתין לרוח המתאימה כדי לצאת לדרך. פעמים רבות יצא לדרך והוחזר חזרה, שייט בשעות לא נוחות בגלל לוח הזמנים הצפוף והדחיות. אבל כל אלה הם כלום ושום דבר לעומת הלחץ שהחל להבנות על צוברי מרגע כישלונו של אריק זאבי. התקשורת הישראלית כולה התמקמה באתר השייט, ושידרה כל הזמן, עד כמה העם היושב בציון לא רוצה שיאכזב אותו. צוברי עמד בכל אלה עם הופעה הירואית בשיוט המדליות, אליו הגיע כאנדרדוג מובהק, ויצא עם ידו על העליונה. הבעיה היא שההישג שלו עלול רק להנציח את המשך דישדושו של הספורט הישראלי בביצה.
השבוע חזרו לישראל הנציגים האחרונים של המשלחת הישראלית לבייג’ינג. לצד החגיגה סביב צוברי, ניתן היה להבחין בראשי הספורט האולימפי בישראל מחייכים מאוזן לאוזן. “עמדנו בכל האתגרים שהצבנו לעצמנו”, אמר גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי, “הבטחנו גמרים ובין מדליה אחת לשניים, והשגנו את זה”. הגדיל לעשות ראש המשלחת, אפריים זינגר, כשאמר: “זוהי האולימפיאדה החמישית שבה אנחנו מביאים מדליה, וזה לא מובן מאליו במציאות של היום”. אף אחד בתקשורת הספורט לא ניסה ממש להקשות על ראשי המשלחת בעקבות הדברים האלה. אולי מפני שזהו גורלו של הספורט האולימפי שלנו: חודש של התעניינות (אם תיקחו גם את השבוע שבו מציגים שוב ושוב את הספורטאים שלנו, ובמה הם מתחרים) שמתחיל במהירות ונגמר במהירות גדולה הרבה יותר. כל הסיפור הסתכם במשוואה הפשוטה: “יש מדליה = בסדר, אין מדליה = בעיה”. מאחר וצוברי עמד במשימה, לא ממש מעניין אף אחד לבחון את המציאות בצורה מדוקדקת יותר.
אני כמובן לא נאיבי. זה לא שאני חושב שכישלון מצד צוברי, היה מביא מיד לועדת חקירה ממלכתית, אודות האופן שבו מנוהל הספורט בישראל. אבל יש תחושה שהרעש הציבורי והתקשורתי שהיו נוצרים כתוצאה מכישלון כזה, היה מאפשר לפחות מבט נרחב יותר על המצב העגום שבו נמצא הספורט הישראלי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ניתן להקביל את הדבר למלחמת לבנון השניה. הטענה המרכזית של אולמרט וסביבתו בזכות המלחמה, היא שרק בזכותה הצלחנו להבין עד כמה הוזנח מערך המילואים, ועד כמה היתה מוכנות הצבא נמוכה. האמת המרה היא שממשלות ישראל, לדורותיהן, מתייחסות לספורט כאל שעשוע של ההמונים, אירוע חובבני שאין בו ממש מלבד בזבוז של כמה שעות טובות. את מה שהבינו מדינות רבות בכל רחבי העולם הנאור (ובזמן האחרון גם בעולם הפחות נאור), על היכולות העצומות של הספורט לקדם מדינה, מתקשים מקבלי ההחלטות שלנו להבין.
כדי להפריך מראש את התירוץ של מדינה קטנה, ניקח לדוגמא את אסטוניה, הרפובליקה הבאלטית הקטנה שאוכלוסייתה מונה פחות מ-1.5 מיליון תושבים. לאחר בייג’ינג עומד מאזן המדליות של המדינה על 37 (מתוכן 13 מזהב). דוגמאות נוספות הן: קרואטיה (4.5 מיליון תושבים - 24 מדליות, 7 מזהב), דנמרק (5.5 מיליון תושבים - 171 מדליות, 41 מזהב) ובלגיה (10.5 מיליון תושבים - 144 מדליות, 38 מזהב). לא חוכמה אה? הלכתי רק על אירופאיות. אז הנה עוד כמה: ג’מייקה (2.8 מיליון תושבים - 53 מדליות, 13 מזהב), ניו זילנד (4.5 מיליון תושבים - 87 מדליות, 36 מזהב), ולסיום טרינידד וטובאגו, צמד איים בגודל רבע ממדינת ישראל, עם אוכלוסיה של קצת יותר ממיליון נפש. מה מאזנם אתם שואלים? 14 מדליות, מהן אחת מזהב. כל הדוגמאות הללו הן רק על קצה המזלג. מטרתן להוכיח שהעובדה שישראל היא מדינה קטנה, לא מונעת ממנה להגיע להישגים גדולים יותר בספורט העולמי. זוהי פשוט הגישה הנוראה והיחס המזלזל של ראשיה.
אז מה שונה במדינות שהוזכרו קודם לעומת ישראל? בראש ובראשונה התפיסה של הספורט. בעוד שאצלנו משרד הספורט הוא לא יותר מתיק נוסף שאפשר לחלק במו”מ הקואליציוני, במדינות אחרות נמצא המשרד הזה בעדיפות עליונה. בעוד שבמדינת ישראל נקשר הספורט מיידית למושגים של: המון, זיעה ואיי-קיו נמוך, במדינות אחרות הוא מתקשר למונחים של: הישגיות, תשוקה והצלחה. הציפיה של ישראל למדליות בכל אולימפיאדה והאכזבה הגדולה שלה מכישלון ספורטיבי, הן בגדר אבסורד מוחלט. מדינה שמשקיעה סכומים מצחיקים כל כך בטיפוח ספורט, שאינה מייצרת מתקן ספורטיבי אחד ברמה בינלאומית, שמתייחסת לספורטאיה האולימפיים ולספורט בכלל בזלזול כה בוטה, לא ראויה למדליות כלל. למעשה, המדליסטים האולימפיים הישראלים כולם הצליחו למרות האופן שבו מדינת ישראל מתייחסת לספורט, ולא בזכותו.
למה למדינת ישראל להשקיע בספורט? מדוע להשקיע כספים רבים כל כך במה שנתפס אצלנו כבידור? מכיוון שכבר כמה עשורים שהספורט הוא הרבה מעבר לבידור נטו. הספורט הוא מקור לגאווה לאומית, לטיפוח הפטריוטיות ושאיפה למצויינות. הספורט מעניק ערכים נכונים, משמעת ומסגרת, ומוריד את אחוזי הפשיעה ע”י מתן אפשרות בחירה לצעירים וצעירות רבים. הספורט יוצר אוכלוסיה בריאה יותר, כזו שמכבידה פחות על מערכת הבריאות ומאריכה חיים. הספורט יוצר מקורות תעסוקה רבים, מעובדי תשתית ובניין ועד למאמנים, רופאים ופיזיותרפיסטים. בזירה הבינלאומית הספורט מעלה את קרנה של המדינה. הוא מייצר פרסומים בהקשרים חיוביים, מאפשר אירוח אירועי ענק, ומטפח את התיירות ע”י אירוח ספורטאים ממדינות רבות בעולם. הספורט פותח דלתות גם לגישור על פערים וסכסוכים פוליטיים, שכן על המגרש כולם שווים. את כל אלה יכולה היתה מדינת ישראל להשיג באמצעות החלטה פשוטה של השקעה בספורט. החלטה שכבר הוכיחה את עצמה בכל כך הרבה מדינות. בחלק השני של הכתבה נסקור את הצעדים הנגזרים מהחלטה שכזו.
שלום עולם! אוגוסט 27, 2008
מאת ilankap ב : כללי , תגובה אחת עד כהגם אני הצטרפתי לבלוגספורט!
אתם מוזמנים לקרוא אצלי ולהגיב מתי שתרצו…