לוזריזציה יוני 27, 2008
מאת ilankap ב : כדורסל, מכבי ת"א , הוסף תגובהאחד מעיתונאי הספורט הבכירים בישראל, מרצה ואדם שאני מאד מעריך, ניגש אלי מחוייך למדי ביום שלאחר גמר היורוליג. “אתה יודע מה הבעיה שלכם?”, שאל אותי, למראה הפנים הנפולות. “יש לכם רק קבוצה אחת לאהוד. תראה אותי למשל, יש לי כל שבוע משהו חדש: פעם זו חולון ופעם נהריה, פעם זו פאו ופעם צסק”א”. היום, כשקראתי את הטור הזה של ציון נאנוס, עלתה ההשוואה הזאת וצפה מיד מחדש. בכל קיץ שוטפות כתבות מהסוג הזה את עיתונות הספורט שלנו, העונה חשבתי לתומי שנמנע מהסיפור המביך הזה. מכבי הפסידה, חולון לקחה, יהיה שקט. אבל שנאת חינם היא כנראה אורח חיים, ואנשים כמו נאנוס ניזונים ממנה באופן יומיומי.
אז ציון, כפי שכבר ראית, את הטענה בדבר היותך “אוהד הפועל חולון”, כבר הצלחנו להפריח. קולך לא נשמע כאשר הקבוצה התדרדרה למעמקי הליגה השלישית, ליבך לא נחמץ למראה אוהדי חולוניה שאיבדו את אהבת ליבם, אפילו טלפון לא הרמת למיקי דורסמן בכדי להציע את קשריך הטובים, בעזרה למציאת ספונסר ראוי. אתה לא אוהד חולון, כשם שלא היית אוהד י-ם לפני כן, או אוהד הפועל ת”א. למעשה, ציון, אתה לא אוהד אף אחד, אתה פשוט שונא, שונא מכבי. יש רק כמה דברים בטוחים בעולם הזה: השמש העולה בבוקר, המוות, ופרצופך המחוייך אחרי הפסד של מכבי, ולפני עוד כתבה ארסית, מלאת רפש ושנאה בערוץ 2.
את התפרקותה של הפועל חולון אתה תולה בעובדה אחת בלבד: אי השתתפותה ביורוליג. לדבריך אף ספונסר לא מוכן לגעת בקבוצה שלא משתתפת במפעל. אבל האם זאת באמת הסיבה להתפרקותה של חולון? או שמא הדבר נעוץ ב”עיניים הגדולות” של אנשי הכדורסל בארץ. בחולון רצו מאד קבוצה אטרקטיבית, וגם השיגו אותה. המחיר היה שלא ימצאו משאבים להחזיק את הקבוצה הזו שנה שניה ברציפות. כי ככה זה ציון, בעולם האמיתי. אי אפשר להפיל מפעל של 40 שנה בזבנג וגמרנו. יש צורך בבנייה מתמשכת, השקעה ארוכת טווח, תכנון נכון. אבל מה לך ולזה? למה להתאמץ? מי אשמה שדורסמן לא רוצה להיות פראייר יותר? מכבי כמובן.
תתפלא ציון, לא רק אצלנו הכרטיס ליורוליג משוריין מראש. גם ברוסיה ויוון ישנן קבוצות משוריינות. זוהי לא המצאה של שמעון מזרחי. ותתפלא, הליגות שם מחזיקות מעמד יפה, ואף קבוצה לא התפרקה. בעזות מצח טענת, שמזרחי לא הפעיל את כובד משקלו על מנת להשיג כרטיס נוסף ליורוליג. הבה נרענן את זכרונך. בעונת 01-02, לאחר האיחוד המחודש בין היורוליג ליול”ב, קיבלה הפועל י-ם הזמנה להשתתף ביורוליג, הרבה בזכות מסע שכנועים של יו”ר מכבי. תשובת י-ם היתה שהיא מעדיפה לוותר, ולשחק ביול”ב קאפ. עכשיו, משנוכחו ביורוליג לדעת כי אין על מי לבנות, לא מעוניינים שם לחלק כרטיסים נוספים ליורוליג. אבל עזוב עובדות, את מי זה מעניין?
(צילום: יניב בן סימון, מכביפאנס)
“מה לנו ולחבורת הזרים הזו בצהוב?”, אתה שואל, “תנו לנו כדורסל ישראלי, תנו לנו אבישי גורדון”. ואני אומר, לאט ציון, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. הבט סביב, ראה את הכדורסל הישראלי במיטבו. שיטה תחרותית מאין כמוה, שאין לה אח ורע בכל אירופה. חוק רוסי, שהישגו הגדול ביותר הוא חוזה מיליון הדולר שעומד לקבל יניב גרין (שחקן שלא היה חולם לקבל 50% ממנו בלעדיו). זה לא ממלא אותך גאווה? אז מה אם חולון לקחה אליפות עם שמונה זרים בסגל, וארבעה ישראלים שתרמו 20% מסך הנקודות של הקבוצה? אלה שוב עובדות לא מעניינות. אלה הזרים “שלנו”, לא של העושקים והגזלנים בצהוב.
בכלל ציון, למה לנו ספורט מקצועני? בואו נגביל את התקציב של מכבי, ונמנע ממנה להחתים שחקנים. אבל רגע, האם לדבר הזה יש אח ורע בתרבות הספורט שלך? האם מישהו ברוסיה חשב אי פעם להגביל את צסק”א? (אלופת רוסיה ב-15 מתוך 16 השנים האחרונות), האם מישהו יכול להגדיר לקוקאליס מאולימפיאקוס או לאחים יאנאקופולוס מפאו כמה מיליוני יורו לשפוך על קבוצותיהם? האם בכדורגל הדבר אפשרי? אבל אנחנו הרי לא כמו כולם, אנחנו ייחודיים. רק לנו יש שיטות הזויות בכדורסל (ועכשיו גם בכדורגל), רק אנחנו חיים בשאיפה שאחרים יכשלו, ולא שאנחנו נצליח. או כמו שהגדיר זאת פעם החזון של אגודת ספורט מסויימת בישראל: ספורט לאלפים, ולא לאלופים.
יש לי הצעה. השיטה הזאת נראית טובה, אולי ננסה אותה גם בתחומים אחרים. בוא נאמר, נקצץ בחצי את משכורתם של עיתונאי הספורט המובילים בישראל, ואת מספר הכתבות שלהם. אתה יודע, בכל זאת הם גדולים ומפורסמים, כולם קוראים רק אותם, לא נותר מקום לאנשים מוכשרים ובעלי תפיסה מודרנית כמוך. כאלה שמצהירים בריש גלי על שנאתם וסלידתם למועדון מסויים, ומסוגלים להמשיך ולמלא את תפקידם כ”עיתונאים”, ללא כל חשש לניגוד אינטרסים. זה לא שאתה היחיד, הרי יש עוד כאלה. ההבדל הוא שהם מספיק חכמים בשביל להצניע את הסיפור הזה, ולא לפרוש את משנתם השטנית בכל הזדמנות. אולי זו גם הסיבה שהשיטה הזו לא תעבוד, גם לא במקרה שלך.
לסיום ציון, אני מוכרח להתייחס לניסיון העלוב, לחזור בכל פעם לסאגת “משחק יום הזיכרון”. עושה רושם שכשהשנאה גוברת, ואין ממש להגיד, הכי קל הוא לחזור שוב לפרובוקוציה המכוערת הזו. ובכל זאת רק העונה הופיעו שני ישראלים בחצי גמר ליגת האלופות, שנערך בערב יום השואה: יוסי בניון ואברהם גרנט. משום מה חוש הצדק וטוהר המידות, שאתה כל כך מתפאר בהם, לא באו לידי ביטוי אז. למעשה, אפילו מילה לא שמענו ממך. אולי זה בגלל שאתה מקורב לגרנט ובניון, ורוצה בטובתם, ואולי לא. מבחינתי זוהי ההוכחה הטובה ביותר להיותך עיתונאי קטן, מריר ואכול שנאה.
פורסם במקור במכביפאנס
ושכולם יקפצו להם יוני 25, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל , הוסף תגובהאם יש משהו שהספורט הישראלי הצטיין בו מאז ומעולם, הרי שזו המקוריות. בכל פעם אתה חושב שזהו, יותר הזוי ונמוך מזה אי אפשר, פשוט אי אפשר. ואז אתה מתעורר בוקר אחד, פותח עיתון, ומבין ששוב טעית. אחרי שעסקונת הכדורסל סידרה לנו חוקים נוראים ושיטות הזויות, לא יכולה היתה התאחדות הכדורגל להשאר מאחור. אז התכנסו “גאוני הדור” בחדר אפוף ריחות בורקס, והחליטו על שינוי. ההישג הגדול הוא שגם עכשיו, כמעט 48 שעות אחרי ההחלטה, לא תמצאו שם אדם אחד שבאמת מבין מה אומרת השיטה הזאת.
אז מה החליטו אתם שואלים? מאד פשוט. משחקים שני סיבובים רגילים. נו, אתם יודעים, כדורגל ישראלי מזעזע. ואז מתחיל הכיף: מורידים את שש הראשונות ליגה, מחלקים את השחקנים לשניים, מעלים בחזקה, מוציאים שורש, מכפילים במספר קבוצות הליגה הלאומית, מחברים לליגת העל ומצמידים לשער הדולר. עכשיו בואו נראה מי ייקח אליפות. מה? מאיפה הביאו את השיטה הזאת? מה זאת אומרת מאיפה? למה לנו להיות דומים למקום אחר. מה בכדורסל לא משחקים שיטה ייחודית בעולם להכרעת אליפות? אז גם בכדורגל צריך.
כאן זה לא נגמר כמובן. יש גם את הנושא העצוב של הגדלת הליגה ל-16 קבוצות, מיד נגיע לזה. הקטע המצחיק באמת בסיפור הזה הוא “הפלייאוף נגד הירידה”. במסגרת ההחלטה הזו הקבוצה הלפני אחרונה בליגת העל, תתמודד מול השישית בליגה הלאומית. מילא הבדלי התקציב העצומים שיהיו במפגש הזה, אבל לקבוצה מליגת העל יהיו חמישה זרים על המגרש, בעוד שלזו מהלאומית יהיה רק אחד (בעקבות החלטת ההתאחדות). אם אתם מזדמנים לאירוע העצוב הזה, אל תשכחו להביא מחשבון.
עכשיו רגע, פלאשבק. בואו ניזכר ב”חוויות” הנפלאות של מגרשי ליגת העל בעונה האחרונה. בין האטרקציות ניתן למצוא את האורווה בפתח תקווה, המגרש בשכונת התקווה והקופסה בנתניה. רגעים קסומים עברתם שם, נכון? עכשיו דמיינו את עצמכם משוטטים ברחבי “ווסרמיל” המופלא, במגרש עם הגג הנפתח בלוד או במכתש בר”ג. חלום נכון? ואלה לא רק המגרשים כמובן. מדובר בקבוצות שיעמידו ללא בעיה בכלל תקציבי ענק לליגת העל, שהרי כולן מתוקצבות על ידי טייקונים ולא על ידי עיריות קורסות.
ומה איתנו האוהדים? מה הרווחנו מכל הסיפור הזה? לפחות שמונה קבוצות שיאבדו עניין כבר במחזור העשירי. ליגה שבה לאף אחד לא יהיה ממש על מה לשחק (הרי לרדת כמעט בלתי אפשרי, ולזכות באליפות כנ”ל), קבוצות שמחזיקות בשחקנים בינוניים, ומשלמות להם סכומי עתק, ומשחקים עם 2.5 אוהדים. אבל עזבו הכל, אתם לא רואים את התמונה הגדולה. חבר’ה, יש עניין, יש רייטינג, אבי לוזון רואה רחוק, לא כמוכם. אגב, אם אתם כבר פה, תרימו טלפון לעמוס, תגידו שהכל בסדר, הוא יכול לחזור. מכבי פ”ת לא תרד ב-30 השנים הקרובות. תודה.
מפח הנפש המסורתי יוני 22, 2008
מאת ilankap ב : יורו, כדורגל , הוסף תגובהלפחות דבר טוב אחד יש בלהיות אוהד הולנד, זאת השיגרה. אתה יודע שבסוף הבלון יתפוצץ, השאלה היא באיזו דרך יצירתית זה יקרה הפעם, וכמה זה יכאב? ואז, כשברקע מתנגן “המיטב של הגאנז”, אתה צונח לאט לתוך המלנכוליה. השאלות מתחילות להציף את המוח. איך זה קרה לנו שוב? איך הצלחנו לפרק את צרפת ואיטליה, אלופת העולם וסגניתה, איך נתנו בראש עם הרכב מחליפים לרומניה, ואז הפסדנו לרוסיה?!? לרוסיה! זו שהפסידה כאן בר”ג לנבחרת חסרת הכישרון של קשטן. זו שהיתה זקוקה לנס בדמות ניצחון קרואטי בוומבלי, בכדי להיות כאן בכלל.
לפעמים בא לך שפשוט יפלו כבר על ההתחלה. מה שוות כל התקוות והחלומות האלה בשלב המוקדם, כשהסוף הוא כל כך כואב? שום דבר לא עמד בין הולנד לתואר ביורו הזה. צרפת, קרואטיה ופורטוגל בחוץ. אין ברזיל שתעיף אותנו בפנדלים, האיטלקים זקנים, הגרמנים לא יציבים. אז מה הגיע לנו ההידינק הזה עכשיו? כשהיה מאמן נבחרת לא הצליח לשבור את הנאחס, אז למה הוא צריך להיות זה שמביא לנו אותו גם הפעם? כשזה כל כך קרוב, כשממש אפשר כבר לראות את הכיתוב הזה בכותרת: “הולנד אלופת אירופה - 2008″.
התפילות לא עזרו, שוב חוזרים הביתה
בפוסט של אחרי המשחק מול צרפת כתבתי כאן שהולנד תצטרך להמציא את עצמה מחדש בשלבי הנוק-אאוט. העובדה שהיא לא צלחה בכך, היא הגורם המרכזי ביותר לעובדה שתראה את המשכו בטלוויזיה. כל נבחרת שהיתה נפגשת עם הולנד בשלב הזה, היתה מצמצמת מרווחים ומונעת כל אפשרות להנעת כדור, שכל כך מאפיינת את הולנד. על אחת כמה וכמה מאמן שמכיר אותה כל כך טוב, כמו חוס הידינק. רוסיה התנפלה על הולנד, עם לחץ יוצא מן הכלל כבר בחצי המגרש הכתום. הכושר המדהים (איפה שקי תפו”א ששיחקו כאן רק לפני כמה חודשים?) שבו נמצאים הרוסים, גרם להם להיות בכל מקום, שניה לפני ההולנדים.
הולנד נלחצה. התסכול החל להבנות ככל שהמשחק נמשך, והפרצות בהגנה הרוסית לא נתגלו. ואן דר וארט וסניידר מצאו את עצמם מוקפים כמעט תמיד, היצירתיות במשחק ההולנדי נוטרלה לחלוטין. דווקא על הרקע הזה צורם לי אי שיתופו של אריאן רובן. אם יש שחקן בהולנד, שמסוגל להתמודד עם הרוסים בנשק שלהם (מהירות), זהו רובן. הכנסה שלו היתה מאפשרת להפעיל יותר את האגפים, לגרום לרוסים לרדת אחורה, ומאפשרת להולנד את המרווחים שהיתה זקוקה להם. גם המהירות שבה נעשו החילופים מעידה בעיני על פאניקה. ואן ניסטלרוי נפל מהרגליים בהארכה, אם יאן הונטלאר היה שם, לכו תדעו איך זה נגמר.
עוכר הרומנטיקה, חוס הידינק
בסופו של דבר, אי אפשר לדעת איך חילוף זה או אחר היה משפיע על המשחק. יכול להיות שגם לא היה תורם דבר. הולנד נראתה אמש, בפעם הראשונה בה היתה פייבוריטית באמת בטורניר הזה, כמו קבוצה שנבהלה מעצמה. הפגם המנטאלי הזה, שפגע בנבחרת הזו כל כך הרבה פעמים בעבר, ונדמה היה שהנה היא מחלימה ממנו, פגע בה שוב. חבל, כי להולנד היו את הכלים לקחת את הטורניר הזה. היתה לה, לראשונה זה שנים, נבחרת מאוחדת, מלוכדת ואיכותית. חבל, כי למרקו ואן באסטן הגיע להיות האיש הראשון שלוקח את התואר גם כמאמן וגם כשחקן. חבל, כי הרומנטיקה שוב הפסידה
מצד שני, לפחות זה לא נגמר בפנדלים. וכשאתם אוהדים של נבחרת הולנד, גם זו נחמה.
חלום כתום יוני 14, 2008
מאת ilankap ב : יורו , הוסף תגובהעידן הכדורגל הפחדני, בו אנו חיים, נוצרו חוקים בלתי כתובים למצבים נתונים בכל משחק ומשחק. המגמה ברורה: קודם כל לא לספוג. את המגמה הזאת ניתן לראות בליגת האלופות, בליגות המובילות ביבשת, ובעיקר בליגת העל שלנו. כבשנו? יאללה, להוציא חלוצים, להכניס קשרים אחוריים, בלמים, אפסנאים וכוחות יס”מ. להעיף כדורים ליציע, לרוץ לקו הקרן, להתגלגל על הדשא. העיקר, לצאת בשלום עם ה-1-0 הקטן שלנו.על הרקע הזה, בולטת הגאונות במהלכים שביצע אמש מרקו ואן באסטן. עם פתיחת המחצית השניה, במצב של 1-0, היה ברור שהצרפתים יצאו להתקפה עם כל מה שיש להם. דווקא ברגע שבו נראה היה טבעי לבחור במגננה, בחר המאמן ההולנדי להכניס את אריאן רובן. לא סתם, אלא במקומו של אנגלאר, הקשר האחורי שלו. את המהלך המבריק הזה הוא סיים שמונה דקות מאוחר יותר עם הכנסתו של רובין ואן פרסי, במקומו של דירק קאוט.
מהלך מבריק, ואן באסטן
בשני החילופים האלה קמתי ממקומי ומחאתי כפיים (בשקט, ישנים בבית). כמה התרגלנו כבר לעיבוי מרכז המגרש, חיזוק ההגנה ועידוד הכסאח, עד ששכחנו שאפשר גם אחרת. אמנם זה נורא נוח לשבח מאמן אחרי שחילופים שעשה מצליחים. אבל בעידן בו מאמנים כמו דומנק (האמת שזאת בושה לקרוא לאיש מאמן) ובניטז, מדכאים כל אפשרות ליצירתיות והתקפיות, הצעד של ואן באסטן היה כל כך חשוב. ההוכחה האולטימיטבית שמי שחושב התקפה, בא בסוף על שכרו.
צרפת אכן יצאה למחצית השניה עם כל מה שיש לה (וזה לא הרבה), אבל דומנק לא הגיב למהלכים של ואן באסטן. הוא לא הבין עד כמה הולנד הפכה מהירה ומסוכנת יותר עם צמד הקיצונים בצדדים. השער השני הוכיח שדומנק גם לא צפה במשחק מול איטליה. הפריצה של רובן משמאל תפסה את ההגנה הצרפתית הכבדה לא מוכנה, ואן פרסי בצד שני, והנה מגיע העונש. גם בשער השלישי ניכר היה עד כמה רובן מהיר, ובעיקר חכם, יותר משחקני ההגנה הצרפתית.
מהיר וחכם, אריאן רובן
אז כן, הולנד עשתה את זה. הנבחרת שהתסריט האופטימי ביותר הקנה לה את המקום השלישי בבית המוות, מסיימת אותו ראשונה, לאחר שני מחזורים בלבד. אבל זו לא רק עצם העלייה, זה המסר ההתקפי שהביאו חניכיו של ואן באסטן. משחק מסירות מופלא, תזמון מושלם ביציאה קדימה של המגינים והקשרים, משחק מתפרצות מתוכנן לשלמות. כמה התגעגנו להנות כך מכדורגל? כמה נפלא זה לדעת שהכדורגל היצירתי, האטרקטיבי והחיובי, יכול לכדורגל האפור, המסוגר והפחדני.
אבל כאן מתחיל הפחד של כל אוהד הולנדי, באשר הוא. החבר’ה בכתום הם אלופי העולם בלמלא את הדלי, ואז לפוצץ את הכל בוולה רצחני. לואן באסטן יש עדיין לא מעט דברים דאגות. ההגנה ההולנדית חדירה מדי, ולולא היכולת המופלאה של ואן דר סאר, המצב היה יכול להיות מאד לא פשוט מבחינתה. אבל הדאגה הגדולה ביותר היא ההמשכיות. הקבוצות שייפגשו את הולנד בשלבים הבאים לא יפקירו את ההגנה כמו הצרפתים והאיטלקים, לא יאפשרו את מרחבי הפעולה לואן פרסי, רובן וסניידר. הולנד תצטרך להמציא את עצמה מחדש בשלבי הנוק-אאוט.
במשחק מול צרפת, הוכיח ואן באסטן עד כמה הוא יצירתי. אם יצליח לשלוף עוד כמה שפנים מהכובע גם בשלבים הבאים, אולי בכל זאת (כאן אתם מוזמנים לבצע את האמונה הטפלה החביבה עליכם), הטורניר הזה ייגמר בצורה הכי מתוקה שאפשר.
מחשבות לסופ”ש יוני 14, 2008
מאת ilankap ב : כדורגל, כדורסל , הוסף תגובהאז ככה זה כשלא כותבים שלושה ימים. פתאום אתה מוצא את עצמך עם המון נושאים, ומעט זמן לכתוב עליהם. בדיוק לשם כך נוסדה הפינה הזאת, שמאגדת בתוכה כמה נושאים במקביל. קדימה, מתחילים:
1. שבוע של יורו - אם בפוסט אמצע השבוע, ממוצע השערים היווה מקור לדאגה, הרי שהמצב השתפר בארבעת הימים האחרונים. 35 שערים ב-14 משחקים (קצת פחות מ-2.2 למשחק), זה פחות או יותר הקצב הרצוי לטורניר שכזה. אבל התחושה הטובה שזורמת מהיורו עד כה, נובעת בעיקר מהבשורה שהוא מביא. מי שחושב התקפה, מנצח. מי שמגיע לא מפוקס, בעיקר התקפית, מנוצח.
זה לא רק הכדורגל הנורא של יוון ורוסיה, שזכה לשכר הולם. גם גרמניה שהגיעה זחוחה למשחק מול קרואטיה, וכמובן צרפת ואיטליה, ששמעו מכולם שיסיימו בשתי המקומות הראשונים בבית, אבל שכחו להגיע למגרש. כמובן שאני בעד הנבחרת שלי בטורניר הזה, אבל בד בבד אני בעד כל נבחרת שמייצגת את הכדורגל האופטימי, ההתקפי והיפה. קל להתאהב בפורטוגל וספרד. קל להתאהב גם בקבוצות נאיביות כמו אוסטריה. כי זה הכדורגל שהכי קרוב אלינו, זה ששיחקנו בשכונה בילדות. זה מה שגורם לנו להתרגש.
גורם לנו להתרגש, דויד וייה
2. לייקרס - בוסטון - מעטים האנשים שהסכימו להמר על בוסטון בתחילת הסדרה הזו. שני נימוקים בולטים הניעו את הגישה הזו. הראשון דיבר על יכולתו הנהדרת של קובי בראיינט העונה, ובעיקר על העובדה שסוף סוף בחר לשתף גם את חבריו. הנכונות הזו של קובי הובילה את הלייקרס עד לגמר, וגרמה לרבים להאמין שהצוות המסייע יספיק בכדי לתמוך בקובי כל הדרך לאליפות. הנימוק השני דיבר על דו קרב המאמנים: ריברס-ג’קסון. הדבר הנחמד ביותר שנאמר על המאצ’אפ הזה, מבחינת ריברס, היה שהוא לא הגורם המכריע בסדרה הזו. ועדיין לא הייתם תופסים אדם שפוי אחד, שלא היה מצביע על היתרון העצום של “איש הזן”.
ארבעת המשחקים שחלפו סותרים את שני הנימוקים הללו לחלוטין. הדרך לנצח משחקים בסדרת הגמר הזו, עוברת דרך שלושה פרמטרים: בראיינט מול השלישייה של בוסטון (פירס, גארנט ואלן), אודום וגאסול מול הכוכב התורן של בוסטון, וקרב הספסלים. במשחק מס’ 1 קלע קובי 24, קיבל רק 29 מהצוות המסייע ו-15 בלבד מהספסל. בצד השני קלעו אלן, גארנט ופירס 67, עם 19 נקודות שהגיעו מהספסל ואקס פקטור בדמותו של ראג’ון רונדו שהביא 19. כך היה המצב במשחק 2 (בראיינט - 30, צוות מסייע-27, ספסל 23. שלישיית בוסטון-52, אקס פקטור, ליאון פו-21, ספסל-35). במשחק 4, כשהצוות המסייע נזכר להגיע, היה זה בראיינט שנחלש עם 17 נקודות בלבד.
אקס פקטור, ליאון פו
בשנים האחרונות רוב אלופות האנ.בי.איי היו שלם הגדול מסכום חלקיו. קבוצות שהורכבו משחקנים נפלאים, אך עם זאת לא כוכבי על. החלוקה השוויונית של האחריות, איפשרה לחפות על ערב חלש של שחקן זה או אחר. בבוסטון המצב הזה קיים במלואו. פירס, גארנט ואלן הם כוכבים נפלאים, אבל לא מתקרבים לסוליית נעליו של קובי, מבחינת אבק הכוכבים. החלוקה השוויונית הזו ביניהם מאפשרת להם לחפות זה על זה, ולשחקנים אחרים להתעלות בכל פעם מחדש. בלייקרס אין אפשרות ליום חלש של קובי. הצוות המסייע שלו הגיע רק פעם אחת במלואו, ודווקא אז הוא היה בינוני. גם הספסל של הלייקרס לא מצליח להביא משהו מפתיע עד כה לסדרה הזו. במצב העניינים הזה, קשה להאמין שבוסטון תצליח לשמוט את היתרון שלה. תשאלו את ההיסטוריה.
ועוד משפט קצר על קרב המאמנים. דוק ריברס מתמודד נפלא עד כה עם הטיטאן שעומד מנגד. פיל ג’קסון מתקשה ליצור מהסגל שלו, צוות מסיע יעיל עבור קובי, כפי שבנה סביב ג’ורדן, או כפי שריברס בנה סביב גארנט, פירס ואלן.
3. פרשת לוזון - גיא לוזון ויתר על תפקיד מאמן נבחרת הנוער, וחסך המון בושה ומבוכה מאיתנו, מעצמו ומההתאחדות לכדורגל. לא שזה יחזיק הרבה זמן מעמד, החבר’ה שם אלופים בלייצר בושות בצרורות. מסיבת העיתונאים הפומפוזית היתה קצת מיותרת לטעמי.
4. עודד קטש ונהריה- טוב עשה עודד שנשאר בגליל. טוב מבחינה מקצועית, אבל הרבה יותר מבחינה מוסרית. נכון, נהריה לא היתה חייבת דבר לרוני בוסאני. הוא לא החזיק בחוזה לעונה הבאה, עודד מוערך מאד ועוזר למכור מנויים, זו היתה יכולה להיות הצהרת כוונות. מצד שני, יש עדיין עניין של טאקט ויושר בעסק הזה, למרות הכל. רוני בוסאני הפך את נהריה לקבוצה הלוהטת בליגת העל שלנו, בחודש האחרון לקיומה. הוא הביא אותה במו ידיו לפיינל פור, תרחיש שנראה בדיוני לחלוטין לפני כן. מן הראוי לאפשר לו את זכות הראשונים לאמן גם בעונה הבאה. בכלל, יהיה מאד מעניין לראות את ראשי נהריה מנסים לפנות עכשיו לבוסאני, אחרי הסיפור עם עודד. לא בטוח שהוא יהיה נלהב כל כך.
עשה בשכל, קטש
מבחינת עודד הדבר חשוב בעיקר משום שהוא זקוק לגליל, והיא לו. יש קבוצה חדשה, עם חזון ועם רצון להצליח. הגליל הוא מקום רגוע, שקט ונטול צביקה שרף. אם עודד יצליח לקחת את חניכיו הצעירים לעוד מסע מופלא, כמו לפני שנה, הלגיטימציה שלו (בעיני עצמו קודם כל) לחזור למרכז הבמה, תהיה גדולה יותר
שלושה ימים של יורו יוני 10, 2008
מאת ilankap ב : יורו, כדורגל , הוסף תגובהאיזה כיף! היה שווה לחכות עם הפוסט הזה עד היום, רק בשביל הכיף שבלכתוב אותו. הכיף הזה נובע הרבה יותר מתצוגת השיא של הולנד אמש, מאשר מהיורו ככלל. אבל למה להקדים את המאוחר? נלך צעד צעד:
ערוץ 10
אני מוכרח לומר שמאד התאכזבתי מערוץ 10, שהביא אותה בפתיחה באמת מרשימה ליורו הזה. בניגוד לרבים אני מוצא את האולפן של הערוץ, ובעיקר את הציוות של שני המגישים (גיא לרר ואלירן שכנר), מצויין. זה גם אולי עניין של טעם אישי, אבל השילוב של “ראש בקיר” עם שי ודרור, עם חגיגת היורו הוא נפלא. המשחק הטיפשי הזה מצליח להצחיק אותי לפחות. רגע לפני שנגיע לאכזבה, רק נאמר שהחלק החלש בפאנל הוא ניצן שירזי. מה לעשות? שירזי נופל בגדול לעומת הכאריזמה והקלילות של צמד המגישים. אפשר היה למצוא פרשן קצת פחות מהוסס, כדי שישלים אותם.
הסיבה לאכזבה נובעת מהקיצוץ המאסיבי שנעשה בפאנל, לאחר היום הראשון. רגע לפני טקס הפתיחה הביא לנו הפאנל הצבעוני שלל פרטים על המדינות המתחרות (בדמות פאזל וירטואלי), שתובלו בהרבה הומור. בנוסף, האייטם המצויין: “בעד מי אנחנו”, שכלל 4 שאלות קומיות, שלפיהן ניתנו ציונים לנבחרות, ובסוף נקבע בעד מי חברי הפאנל יהיו. מישהו בערוץ חשב כנראה שזה יותר מדי זמן פרסומות מבוזבז. הפאנל קוצץ, כמעט לרבע שעה בלבד נטו. חבל, היתה כאן הברקה מצד הערוץ. היו כתבות צבע נהדרות, שהזכירו מאד את פאנל ליגת האלופות הנפלא של ערוץ הספורט.
לכלכתם
כפי שחששתי. מגמת ההססנות, השמרנות, האנטי-כדורגל, נשמרת באדיקות גם בטורניר הזה. מאמנים פחדנים מותירים את כוכביהם על הספסל (הנרי, דל פיירו), מסתגרים בהגנה (רומניה, קרואטיה), וקוברים משחקים שלמים בעיבוי מרכז השדה. אם נוריד את המשחק יוצא הדופן של הטורניר, בין הולנד לאיטליה, נקבל חמישה משחקים עם חמישה שערים בלבד. הקבוצות היחידות שהגיעו לטורניר כשהן משליכות את יהבן על התקפה (גרמניה, הולנד ופורטוגל) גם היו אלה שהציגו את הכדורגל הטוב מבין 12 הקבוצות שלקחו חלק במשחקים.
לחלק מהקבוצות לא תהיה ברירה, אלא ללכת על התקפה בסיבוב השני. אולי אז נראה משחקי כדורגל, שלא יגרמו לנו לפהק כל כך הרבה. אבל כשמסתכלים על השחקנים שנותרו בבית, ממש בא לבכות. טוטי, טרזגה, ראול, כל כך הרבה קלאסה ויכולת שנמנעה מאיתנו. על חשבונם הגיעו לשוויץ ואוסטריה, שורת חוטבי עצים ומפרקי רגליים. עד כה לפחות הטקטיקה הזאת לא מוכיחה את עצמה. הבעיה היא שיש פחות מדי קבוצות יצירתיות, מה שיבטיח לנו שגם בשלבים הבאים יתקיים המאבק בין הכדורגל לאנטי-כדורגל.
הנרי על הספסל וטרזגה בבית. פלא שאין גולים?
הנבחרת המרשימה ביותר עד עכשיו מבחינתי (ושוב, נעזוב את הולנד בצד לרגע) היא גרמניה. קו קדמי נפלא, עם קישור התקפי שדוחף קדימה. החבר’ה של לאב, אמנם לא היו זקוקים להרבה מאמץ בכדי לגבור על הפולנים, אבל גרמניה באופן מסורתי משתפרת ככל שהטורניר מתקדם. אם זאת רק ההתחלה, אני כבר לא יכול לחכות להמשך. המאכזבת הגדולה היא צרפת. תצוגה עלובה ופחדנית של דומנק, שלחה את ריברי הנפלא לגלות בצד ימין, ממנה לא חזר. העדפתו של אנלקה האגואיסט והאפור, על פני תיירי הנרי, קיבלה עונש ראוי. רק חסר היה שהרומנים יגנבו גול בסוף ויענישו את דומנק עד הסוף.
נבחרת האורנג’
המילה הדומיננטית היום בעיתונים ובאתרי הספורט תהיה: טוטאל פוטבול. אלא שאני לא מסכים לקביעה הזו. הולנד עברה שינוי תהומי תחת שרביטו של מרקו ואן באסטן, שוויתר באופן מוצהר על ה-4-3-3 הקלאסי. המהלך הזה זכה להמון ביקורת במולדתו, אבל המשחק הראשון הוכיח עד כמה צדק ואן באסטן בתיאוריה שלו. הבחירה ב-4-4-2, איפשרה לו להרכיב במרכז השדה, חוליית קישור מופלאה, שעשתה צחוק מההגנה האיטלקית: ואן דר וארט, סניידר, דה יונג, ואן ברונקהורסט. השילוב בין הטכניקה והמהירות של הרביעייה הזו, היה זה שהכריע את המשחק. הם בנו את שני השערים האחרונים של הולנד. הם גם הציבו את ואן ניסטלרוי שוב ושוב מול בופון.
רפאל ואן דר וארט היה כישרון נפלא באיאקס, ומאז מוכיח את עצמו שוב ושוב גם בהמבורג. קשר יצירתי נפלא, ששיתף פעולה באיאקס עם בעל הבית במרכז המגרש, ווסלי סניידר. אחרי עונה חלומית בספרד, הוכיח סניידר עד כמה הוא היה חשוב במערך של האלופה ממדריד. הוסיפו לכך את ג’יו, שהוכיח גם בגיל 33 את יכולת הפריצה הנהדרת שלו מהאגף, וקיבלתם נבחרת נהדרת. הולנד עמדה אתמול בהתקפות של איטליה, ויצרה מהן מתפרצות קטלניות. השער השני היה מלאכת מחשבת של 5 מסירות משער לשער.
בעל הבית, ווסלי סניידר
הטוטאל פוטבול נבנה על הנעת כדור מרגל לרגע, בהשתתפות כמעט כל שחקני השדה. סגנון המשחק הנוכחי של הולנד שונה, אבל יעיל כל כך (לפחות במשחק הפתיחה). חוליית ההגנה כמעט ולא עולה קדימה, מותירה את העבודה לרביעיית הקשרים. כך מצליחה הקבוצה לעמוד בפרץ ההתקפות של היריב מצד אחד, ולצאת במהירות אדירה קדימה מצד שני. סגנון המשחק הזה מבטיח לצופה התקפות מצד לצד, קצב ושערים. או בקיצור: כדורגל במיטבו. (וכל זה בלי להזכיר פעם אחת את המילה: אריאן רובן)
הניצחון המופלא על אלופת העולם, יעניק לכתומים הרבה ביטחון. עכשיו אסור להם לפשל. רומניה האכילה את הולנד הרבה מרורים במוקדמות. זה הזמן להחזיר לה, ולהבטיח כמעט סופית את העליה לשלב הבא.
בחזרה לאהבת הילדות יוני 3, 2008
מאת ilankap ב : יורו, כדורגל , הוסף תגובהמונדיאל 1994 בארה”ב היה הראשון שלי. כמובן שהייתי נוכח גם בזה שלפניו, אבל קשה לומר שבגיל 7 הבנתי משהו מכל שיחות הסלון, על איזה מישהו עם שם מוזר (מראדונה), שכולם מחכים לראותו. בעצם, כשחושבים על זה לעומק, כמה נאיבי היה אז העולם? עם ערוץ ממשי אחד בלבד, שניים וחצי עיתונים וקצת רדיו. כמה חיכינו למונדיאל? ההזדמנות לראות סוף סוף את הכוכבים הגדולים על המסך שלנו. איזו חרדת קודש היו מייחסים לאירוע הזה? היום כל זאטוט מקריא לך הרכבים בעל פה, מספר כמה משעמם היה המשחק ב-5 פלוס פלוס פלוס, ופוצח במונולוג סוער על האכזבה שלו מהטקטיקה ההגנתית של בניטז. אז, כאמור, היתה באמת תחושה של התרגשות אמיתית, גדולה יותר משיכולתי להבין. מונדיאל 90 איים להרוס את הכדורגל, והציפיות למונדיאל תוסס, סקסי ומלא שערים, מילאו את האוויר.
כמו כל אהבה ראשונה, גם הפעם הראשונה שבה זכיתי לראות נבחרת האורנג’, חקוקה עמוק בלב. וכשהנאיביות והסקרנות של אוהד צעיר, נפגשת עם הגרסה הכי סקרנית ונאיבית שיש לכדורגל להציע, החיבור הוא מיידי. ההתאהבות בהולנד באה בגלים בתקופה הזו. היה זה תור הזהב של איאקס המופלאה של: דווידס, סיידורף, קלייברט, פינידי ג’ורג’, ליטמאנן, האחים דה בור, ועוד ועוד. הכדורגל שהציגה איאקס ב-94 וב-95 היה מהסוג שממכר אליו כל אוהד כדורגל (טוב נו, אולי לא את אלי גוטמן). תוסיפו לזה את טיול הבר-מצווה המסורתי, הפעם הראשונה בחו”ל. לאן נוסעים? להולנד כמובן. כאן נסגר המעגל. לצד הנופים עוצרי הנשימה של וולנדם, הבתים הקסומים, הנהרות, האנשים האדיבים. מכאן ואילך, שום דבר כבר לא יכול היה לקחת את הולנד ממני, ולהיפך.
הולנד, לא רק כדורגל
חזרה למונדיאל 1994. הולנד, כהרגלה כפי שלמדתי לאורך השנים, פתחה את הטורניר בצורה מהוססת. 2-1 שברירי על סעודיה, והפסד משפיל למדי לשכנה האפורה, בלגיה. במשחק האחרון והמכריע של הבית, פגשה את מרוקו, וגם שם זה נגמר בחצי התקף לב: 2-1, הולנד מסיימת ראשונה את הבית. בשמינית הגמר חיכו האירים הקשוחים. אחרי הגמגומים מול אריות הכדורגל של סעודיה ומרוקו, החששות היו כבדים. אבל שם, במחצית קסומה אחת, נזכרה הולנד בטוטאל פוטבול. בליץ כתום מלא החמצות איפיין את המחצית הראשונה. ברגקאמפ, הכוכב הגדול, פרץ ראשון את המחסום. וים יונק דאג לשני. במחצית השניה נרגעו הרוחות. אבל הולנד החלה לאותת על העתיד לבוא.
רבע גמר הפגיש שתי קבוצות עם ציפיות גדולות, שעדיין לא סיפקו את הסחורה. המחצית הראשונה של הולנד מול האירים, היתה הראשונה שבה סיפקה באמת את הסחורה. מנגד, עמדה המועמדת מספר אחת לתואר: ברזיל. הסלסאו הגיעו למעמד אחרי 1-0 משמים על ארה”ב, ולא היו רחוקים הרבה מהדחה סנסציונית. ואז, בבת אחת, הכל נשכח. זה היה מסוג המשחקים שבהם ידעת מהרגע הראשון, שאסור להוריד את העיניים מהמסך. מחצית ראשונה של כדורגל תוסס וקצבי הסתיימה ללא שערים, אבל כל מי שצפה בדרמה ידע שמדובר בעניין זמני. היה מדובר בשתי קבוצות טובות מדי ובכדורגל טוב מדי, מכדי שיסתיים בצורה שכזו.
ואז זה הגיע בדקה ה-53: כדור ארוך על חצי מגרש מוצא את בבטו באגף שמאל, ההגנה הכתומה לא קיימת. כדור קצר למרכז, ורומאריו דוחק מקרוב, 1-0 ברזיל. תשע דקות מאוחר יותר, שיחזור כמעט מדוייק. כדור ארוך מההגנה מוצא שני מגנים הולנדים מסתכלים עליו בעניין רב. בבטו חותך בין שניהם, משכיב את ואן דר סאר, ורץ לחגוג את ריקוד העריסה. הולנד נראית גמורה. אבל לא דניס ברגקאמפ יוותר. דקה מאוחר יותר, כדור חוץ ארוך של דה בור, מוצא הגנה ברזילאית מבולבלת. ברגקאמפ משתחל בין שלושה מגינים ומוצא את הפינה הימנית של טאפארל. שוב הולנד נזכרת בכוחה האמיתי ומתחילה ללחוץ בחמת זעם. דקה 76, כדור קרן של ברגקאמפ מוצא את הראש של ארון ווינטר, האצטדיון בדאלאס מתפוצץ. 2-2.
הכוכב הגדול של הולנד 94, דניס ברגקאמפ
הקצב הנפלא נמשך, שתי הקבוצות רצו לנצח ב-90 דקות. החמצה של דניס ברגקאמפ כמעט מעלה את ההולנדים ל-3-2. הלב נצבע כתום, למרות שהכי נכון (והכי פופולארי) הוא לאהוד את הכחולים. ואז הגיע הרגע שהבהיר עד כמה כואבת היא האהבה להולנד. דווקא ברגע שבו המומנטום כולו שלה, דווקא כשנדמה שהנה מגיע לו קאמבק מופלא. עבירה טיפשית מעניקה לברזיל כדור חופשי מ-25 מטרים. בראנקו שולח טיל קרקע-קרקע לפינה הימנית של ואן דר סאר. הלב נשבר. האוהדים הכתומים ביציע ממשיכים לעודד, הולנד עוד עושה מאמצים אחרונים. אבל זהו, המשחק הטוב ביותר במונדיאל 94 הולך לאלופה המיועדת.
עם השנים לימדה אותי הולנד אכזבות למכביר. ב-96 זה נגמר בפנדלים לצרפת ברבע, ב-98 שוב לברזיל בחצי, ושוב בפנדלים. באלפיים הפסדנו בחצי לאיטליה…בפנדלים כמובן. ב-04 הגיע השיא עם הנבחרת שלא העפילה ליורו, ובמונדיאל הקודם זה לפחות נגמר מהר, עם מפח נפש של 1-0 לפורטוגל ברבע הגמר. ככה זה כשנאיבי מתאהב בנאיבים, בסוף כולם הופכים ציניים לגבי “הלוזרים” בכתום. אבל כל זה לא ימנע ממני לחזור אל אהבת הילדות גם ביוני הקרוב. הפעם נראים הסיכויים לעבור את שלב הבתים קטנים מאי פעם (אף אחד לא מדבר בכלל על מועמדות לזכייה), אבל אולי דווקא עכשיו, כשנבוא קטנים, נצא סוף סוף גדולים.
רק לא פנדלים
אז קדימה הולנד, לכו על זה. רק עשו טובה קטנה: אם כבר להפסיד, אז בבקשה לא בפנדלים. רגע אחד קורע לב בנוקיה כבר הספיק לי לכל הקיץ הקרוב.