אשליות ספטמבר 11, 2008
מאת aviramcd ב : כללי , trackbackהפעם זה יקרה, אין מצב אחר, הרי אפילו אלוהי הכדורגל חייך אלינו עם הגרלה קלה שלאחריה מצאנו את עצמנו בבית אחד עם יוון ושוויץ, נמנענו ממפגש עם אריות הכדורגל האירופאים ובמקומם נתמודד מול שתי נבחרות בינוניות ומיושנות, ועם עוד כמה נבחרות שאף אחד לא ממש זוכר…
אולי צריך כבר להזמין טיסה לדרום אפריקה, הלוא עם כיוון מחירו של הנפט, מי יודע כמה יעלה כרטיס הטיסה בעוד שנתיים…
את המנוי למשחקי הנבחרת רכשתי לפני כחודש, רכשתי חולצה וצעיף ואפילו נרשמתי כחבר בגל הכחול, ארגון מלא כוונות טובות אבל בינתיים חסר תוצאות משמעותיות. התרגשתי, זו המילה, אני הולך להיות חלק מההיסטוריה, ארבעים שנים זו תקופה מספיק ארוכה להיעדרות מאירוע הספורט הגדול בתבל, המונדיאל, עכשיו העולם יחזה בקונצרט אחרי קונצרט כל הדרך לדרום אפריקה.
אז אחרי כל זה , אני מוצא את עצמי יושב במרומי שער 4, יום שבת ה-6 בספטמבר 2008, השעה קצת אחרי 23:00, מרגיש מרומה, מתוסכל ופשוט טיפש, אין מילה אחרת איך שוב נפלתי למלכודת הזחיחות שמקדימה כל קמפיין של הנבחרת שלנו, מאז שאני זוכר את עצמי. אבל במקום שנשתפר מקמפיין לקמפיין, זה נראה כאילו אנחנו מנסים לשבור את שיא המהירות שבה אנו יוצאים מתמונת העלייה. למה זה קורה לנו ? איפה טעינו ? מה צריך לשנות ? הנה שתי נקודות למחשבה:
1. השחקנים – לאורך השנים, אם אני מפשפש היטב בזיכרוני, לא היו בסגל הנבחרת, במהלך קמפיין אחד, יותר מ-4-5 שחקנים ששיחקו בחו”ל, ליגיונרים כפי שאנו מכנים אותם, ואלו שכן היו, היו שחקנים מן המניין בקבוצותיהם. הטענה האלמותית בנושא גורסת שככל שיהיו לנו יותר ליגיונרים כך תשתפר הנבחרת ותשתבח (לכולם זכור ה”שיפור” שבו התהדר אלון מזרחי לאחר כשבועיים בקבוצת ניס…). ע”פ אתר ההתאחדות בסגל הנבחרת הנוכחי, ישנם לא פחות מ-12 שחקנים המשחקים בחו”ל, טוב אולי משחקים זו מילה קצת מחמיאה בואו נבחן את זה לרגע:
משחקים בקביעות - אליניב ברדה, גל אלברמן ואבי סטרול (שניהם בתחילת דרכם האירופאית).
משחקים לסירוגין – יוסי בניון, טל בן חיים, סלים טועמה.
לרוב על תקן צופים – תמיר כהן, רוברטו קולאוטי, עומר גולן, דודו אוואט.
על תקן צופים אך עדיין צעירים – בן סהר, גיא אסולין.
בל נשכח להתייחס לחזרתם המהירה והבכיינית הביתה של ברק יצחקי וקלמי סבן וכן את שהייתו הלא ברורה כל כך של חיים מגרלשווילי בהולנד. ארבעה מהרשימה לעיל, משחקים בליגה הבלגית, שבנימה הכי לא מזלזלת, איננה נמנית על הליגות החזקות באירופה ולמעט אליניב ברדה, קשה להתייחס לאחד מהרשימה כאל שחקן מרכזי בקבוצתו, נשאלת השאלה מדוע זהו המצב ?במהלך השנים ייצגו אותנו לא מעט שחקנים בחו”ל, מעטים באמת הצליחו להשאיר את חותמם בקבוצות בהם שיחקו, אבל אם תנסו להיזכר, כמעט כל שחקן ישראלי סיים בשלב זה או אחר רומן עם קבוצתו בחו”ל בסכסוך מתוקשר כזה או אחר: ברקוביץ בווסטהאם, אוואט בדפורטיבו, קלמי סבן, יניב קטן, חיים מגרלשווילי, אבי נמני, איציק זוהר, וואליד באדיר ועוד ועוד…לשחקן הישראלי יש שם של שחקן נהנתן, פוזאיסט ובעיקר, מעל לכול, שחקן עצלן שלא מאמין בעבודה קשה באימונים ובמשחקים, וכמו כולנו בכל כך הרבה תחומים בחיים מחפש כל קיצור דרך אפשרי בכדי להגיע למטרה:
· תשוו את משחק הלחץ של שחקנים ישראלים , שלרוב מסתיים בעבירה טיפשית במצב שליריב כבר לא נותרו אופציות, לעומת זה של האירופאי שמוכן לרוץ אחרי היריב, ללא מגע, כמעט לאורך כל המשחק מבלי לאבד את סבלנותו.
· תשוו את האימונים של השחקן הישראלי בארץ: כמות האימונים, רמת הקושי וכו’, אל מול אלו של האירופאי. מספיק היה לקרוא את תגובותיהם המגחכות של שחקני צ’לסי לאחר שאברהם גרנט, אחד מאמנינו הבכירים, העביר את אימוניו הראשונים בקבוצה.
· תשוו את מעמד הכדורגלן בארץ לזה של האירופאי. שחקן ישראלי נהנה ממעמד של סלבריטאי, זאת עוד לפני ש”קרע זוג נעליים”. התקשורת הישראלית, אלופה בלבנות הרים של ציפיות מנערים בני 17-20, רובם המוחלט נעלמים מהר מאוד לקבוצות בינוניות ולאלמוניות (ראובן עובד, מאור מליקסון, דוד רביבו, אלי ביטון, טום אלמדון וכו’).
2. האצטדיון – עצם השימוש במילה אצטדיון כהגדרה למתקן אשר ממוקם על גבול הערים רמת-גן ותל אביב, מבזה אותה. אין ספק שכר הדשא ראוי למחמאות אך בזה הן גם מסתכמות. יציעים מפלצתיים בצידו התל אביבי מחד, יציעים נמוכים ארוכים ומיושנים בחציו הרמת גני מאידך היוצרים יחדיו תנאים אקוסטיים אפסיים עד כדי כך שניתן היה לשמוע בשבת האחרונה, זאת ללא כל מאמץ מיוחד, לשמוע את צעקות השחקנים והמאמנים. רצף היציעים קטוע ע”י קומפלקס חדרי הלבשה מיושן ומבזה בפני עצמו, כשמסביב עדיין ניצבים מבנים ומתקנים שונים (לפיד המכביה, מבנה תקשורת, לוח תוצאות מיושן וכו’). נכון שלהטיל את כל האשמה כולה במתקן הזה, זה לא בדיוק נכון, שהרי אין מקום אחר שראוי לארח משחקים בינלאומיים בארץ שלנו (טדי על 21,000 המקומות שבו יכול להיות פתרון זמני בלבד עד להקמת אצטדיון ראוי, בעל קיבולת של לפחות 50,000). על כן, יש להתחיל בהקמת האצטדיון הלאומי החדש באופן מיידי, לא סתם להפיץ לעיתונות מסמך, שכל מטרתו להרגיע את ההמון, ובו פירוט התכנית לשיפוץ אצטדיון רמת-גן, שככל הנראה עדיין תקועה בצינורות הבירוקרטיה הסתומים של מדינתנו. יש להתייחס לפרויקט זה כאל לפרויקט בעל עדיפות לאומית עליונה, כלומר, להימנע מעיכובים מיותרים ולהתחיל מחר את מה שהיינו צריכים להתחיל כבר שלשום.
לסיכום, לצערי, עד שלא יגדל דור של שחקנים שיילקח לאקדמיות אירופאיות בגיל 12-14 ויתחנך שם, ללא קיצורי דרך, בעבודה קשה ומפרכת וללא תקשורת הורסת, כנראה שלא נזכה לראות נבחרת ישראלית, באצטדיון לאומי ראוי, שמצדיקה את רגש העליונות והציפיות הגבוהות, להן אנו עדים בימים אלה.
תגובות»
אין תגובות.