זהו עוד יום בהיסטוריה של בית”ר ירושלים נובמבר 17, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , 2תגובותזהו עוד יום בהיסטוריה של ההצגה הכי אטרקטיבית במדינה. כל מרכיב בהצגה עושה את תפקידו בזמנו שלו ובדרכו שלו- האוהדים עושים זאת במחוזות האלימות וליבוי יצרים, השחקנים עושים זאת במחוזות ההשפלה על כר הדשא, והבעלים עושה זאת בכותרות העיתונים. הכל עובד כמו שצריך, וההצגה עדיין אטרקטיבית.
זהו עוד יום בהיסטוריה של קבוצה שחיה תחת זכוכית מגדלת. שאור השמש חדר דרך זכוכית המגדלת ושרף את בעליה. שהתייחסות התקשורת צמאת הדם אליה היא כאל חיה מדממת, שיש ללגום בהנאה כל טיפת נוזל אדום שהיא משחררת. הכל עובד כמו שצריך, החיה ממשיכה לדמם ועדיין שותים את דמה בצמא.
זהו עוד יום בהיסטוריה של בעלי ממון שנכנסו לבית”ר. קובי בן גור וגד זאבי כבר ניסו להשיג פרסום וכוח באמצעות בית”ר ונכוו, ארקדי גאידמק שרד שלוש שנים עד שהתקרב יותר מדי לאש ונכווה גם הוא. גם הפעם האוהדים גרמו לכווייה, כשהוכיחו לשם שינוי שהם לא עדר של פילים טיפשים. הכל עובד כמו שצריך, וגם בעל הממון הזה יעזוב את הקבוצה.
זהו עוד יום של משחק עונה עבור בית”ר. הבלאגן בצמרת הקבוצה אולי השכיח קצת את העובדה שהקבוצה רחוקה מצמרת הטבלה, אבל שחקני בית”ר יעלו היום לתשעים דקות שהפסד בהם יחרוץ את גורל העונה. “טקס העברת הכתר” העיתונים יחגגו, ואוהדי בית”ר יחזרו הביתה עם פרצופים עגומים. הכל עובד כמו שצריך, למרות שהפעם הסוף לא נראה טוב.
זהו עוד יום של עננים שחורים באופק הבית”רי. שבו השחקנים מודאגים מחשבון הבנק המנופח ממילא שלהם והאוהדים מסרבים להפליג אחורה במחשבותיהם לימים בהם הכסף לא היה גדל לצד התפוזים. יום שבו המילים “התפרקות” ו”ירידת ליגה” נשמעים בהקשר של מי שהייתה עד לפני שלושה חודשים השליטה הבלתי מעורערת של הכדורגל בארץ. הכל עובד כמו שצריך, גם הפסימיסטים, וגם בית”ר עוד תחזור לימים יפים.
זהו בסך הכל עוד יום בהצגה הכי אטרקטיבית במדינה, שחיה תחת זכוכית מגדלת ושבעליה עומד לעזוב אותה ערב משחק העונה כשברקע עננים שחורים.
זהו בסך הכל עוד יום בהיסטוריה של בית”ר ירושלים.
יאללה בית”ר.
צגאי ירד למחתרת נובמבר 13, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , 2תגובותממעמקים קראתי יה
תשעה מחזורים כבר מאחורינו, ובני סכנין סוגרת את הטבלה. ישבו מנהלי הקבוצה וחשבו: מה נעשה? נביא מאמן חדש. ועל מי ייפול הפור? אנחנו צריכים מישהו שנכשל בכל קבוצה אליה הגיע בשנים האחרונות, בארץ או בחו”ל. אה, ואם הוא יכול לגרור איתו קצת פרובוקציות ודברים שירגיעו את הקהל, כמו אלימות לדוגמא, זה יהיה נחמד. מממ.. יש לנו!! אייל לחמן. וכך, יערוך לחמן את הופעת הבכורה המחודשת על הקווים בסכנין בשבת, במה שקרוי בפי אוהדי הליגה “דרבי הערביות” מול הפועל.
כרוניקה של כישלון ידוע מראש
הקריירה של אייל לחמן בנויה משלושה עמודי טווח עיקריים: הגביע בסכנין, שכנראה ייזכר לו לעולמי עד, התלונות מפי שחקניו על אלימות והחברות לאברהם גרנט. שימו לב למסכת הכשלונות של לחמן שזיכתה אותו במינוי הנוכחי:
ב2005-2006 לא מצא קבוצה שחפצה בשירותיו. בעונה שאחריה אימן את הפועל פ”ת, אותה היכה נמרצות וגם הוריד ליגה לאחר 23 שנים רצופות בליגה העליונה. את העונה הקודמת החל בהפועל עכו והרים ידיים אחרי 14 מחזורים בלבד. חצי עונה חיכה לחמן להצעה מעניינת, עד שזו הגיעה להפתעתו, מהליגה בגאנה. מה אתם יודעים, יצא שמו של אייל בעולם. ארבעה חודשים של דשדוש בירכתי הטבלה הספיקו לאלופת גאנה כדי להיפרד מלחמן. הגענו לעונה הנוכחית. אריאל שיימן החליט להמר על לחמן. שישה שערים בתשעה משחקים ומקום שמיני הספיקו לשיימן כדי לרדת מתא הכבוד ישירות למגרש ולצרוח על המאמן. זה לא מה שמנע ממנו להציע לו תפקיד בכיר יותר, כמו מנהל ספורטיבי. זה לא מנע גם מסכנין להציע לו לחנך את שחקניה. מה שנקרא, היגיון בריא.
גם הוא לא היה חושב על מינוי מבריק כמו של לחמן. איינשטיין
מה ששמר על לחמן בחיים בתוך כל הכשלונות הללו, הוא הקירבה לתחת של המדינה, של אברהם גרנט. כשהתקשורת הישראלית בקשה לקבל תגובות על עלילותיו של אברם בלונדון, ואברם עצמו/אביו/אשתו/השכן של הדודה לא היו מוכנים להגיב, תמיד היה זה החבר הקרוב לחמן שקפץ על העגלה והרוויח גם כותרות חיוביות. אולי הקבוצות ששוכרות אותו מקוות שהוא יביא עימו מעט מההילה, הידע והמזל של גרנט איתו- אבל זה רחוק מהמציאות. הכאפה של לחמן היא לא התחת של גרנט.
זוכרים את סכנין בתקופת לחמן, הקבוצה שהייתה יכול בקלות להשתלב גם בליגה לבושידו? בשבת היא חוזרת, והיא עם הפקקים קדימה. נראה את לחמן מרביץ למזואה אנסומבו. אני מהמר שלחמן יתעסק עם מישהו בגודל שלו- יחיאל צגאי כבר ירד למחתרת. איך אומרת הקלישאה עתיקת היומין? הכינו את הפיצוצים.
משחק עונאחס נובמבר 10, 2008
מאת PavelNedved ב : התוכנייה, כדורגל ישראלי , תגובה אחת עד כהתוכנייה: מכבי חיפה מארחת את מכבי נתניה למשחק עונה.
*משחק עונה- משחק בין שתי מועמדות בכירות לאליפות שנפגשות למפגש חשוב. כמו המושגים “מבצעי סוף עונה”, “עונת החורף”, או “תתקשר, הנה המספר, אני בדרך כלל עונה”, זהו מושג שטומן בחובו הרבה ומקיים ממש מעט.
המשחק בין מכבי חיפה ומכבי נתניה, בין המוליכה לסגניתה, הוא מה שקרוי “משחק עונה”. אך פנתרי הכדורגל הישראלי כבר התרגלו להתאכזב ממשחקים כאלה. המשוואה היא פשוטה: האוהדים מצפים, העיתון דואג לעטוף את המשחק בחשיבות גבוהה רגע לפני שהוא מתפנה לעטוף דגים, והשחקנים, מהלחץ והחמין, פולטים גזים רעילים (כאילו אין מספיק במפרץ חיפה) במקום לשחק כדורגל. התוצאה היא בדרך-כלל מסריחה.
עכבר. ההר כבר בהריון
הייחוד במשחק העונה הזה, שהוא אפילו לא מבטיח. המארחת מחיפה אמנם הוכיחה שהיא יכולה לשחק כדורגל יפה, אבל יש מי שיבאס אותה, מכבי נתניה. הקבוצה מעיר היהלומים לא מצאה ולו יהלום אחד שיודע לשחק כדורגל והיא מסתפקת בכדורגל אפרורי אך יעיל. האטרקציה היחידה בקבוצה נמצאת על הקווים בדמות המאמן הגרמני לותר מתיאוס, שזכה כשחקן בגביע העולם ובתואר שחקן השנה בעולם באותה שנה. מצד שני, זה קרה ב1990, השנה שבה הוקם הסניף הראשון של מקדונלד’ס. מה שנותר ממתיאוס הוא מאמן פרובוקטיבי בסימן שאלה גדול.
מאבק? אולי בין איצטדיונים
משחק העונה שייערך הערב בולט גם בהיעדר מאבק אמיתי בין המועדונים. אין מסורת או שנאה אמיתית בין הקהלים ונראה שהקבוצות די אפאתיות בקשר ביניהן. התחרות האמיתית היחידה ביניהן, היא האיצטדיון של מי עלוב יותר- והאיצטדיון החדש של מי יוקם קודם. אמנם לפני התוכניות המגרש בנתניה אמור לעמוד על רגליו בעונה הבאה בעוד המגרש בחיפה אמור לארח משחקים רק בעוד שלוש עונות, אבל להמר שזה מה שאכן יקרה זה כמו להמר ששטראובר יבקיע את השער הראשון במשחק מחר. אגב, האיצטדיון החדש בחיפה ייקרא “איצטדיון עופר”, על שם סמי עופר שאמור לממן חלק נרחב מעבודות הבנייה. אמנם חברת כי”ל שבבעלותו איבדה 30% מערכה בשנה האחרונה, אבל כסף לריפוד האגו תמיד יש.
ולקינוח: פטריה כתומה, אבא רוסי ומכבי פרנקפורט
כל מה שהאיש עם תספורת הפטרייה הכתומה זכר לימיו בגן החובה (הידוע בשמו אלישע לוי) צריך לעשות, הוא לסגור את השחקן השחור עם שם המשפחה הרוסי (שנלקח מאביו החורג) דלה ימפולסקי וחבריו בכדורים הנייחים, שכן נתניה הבקיעה את ארבעת שעריה האחרונים במצבים כאלה. אם מכבי חיפה תעשה את זה, וחלוצה הטרוריסט (טימבקונסי “טרור” פנטיני) ישכיל להשחיל קטנה לאקס של חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי (הלוא הוא לירן שטראובר), יש מצב שדניאל יאמר ייתקף געגועים לקבוצה בה שיחק כדורגל בגרמניה, מכבי פרנקפורט.
מועדון הלבבות השבורים נובמבר 4, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , תגובה אחת עד כהאתמול בערב עשיתי דרכי לירושלים, בידיעה שהמשחקים בין בית”ר להפועל מספקים תמיד דרמה, מתח והרבה עניין.
ליציע המערבי נכנסתי שניות לאחר שריקת הפתיחה. הכיסאות היו כבר מלאים כולם, כך שנאלצתי להסתפק במדרגות הבטון. אווירה נהדרת בטדי, כמו תמיד.הצהוב כמובן היה דומיננטי, והאדום עמד בפינה. 12 דקות בלבד עברו עד שברק הדביק כדור ראשון למשקוף. עוד רבע שעה עברה, עד שראיתי את אחת ההחמצות המזעזעות בחיי, כשיצחקי החמיץ מול שער ריק. ביום שיצחקי, השחקן היחיד שעדיין מתפקד בבית”ר, מחמיץ בכזו שלומיאליות, קשה לגלות אופטימיות. ההזדמנויות המשיכו להגיע, גם הכדורגל הטוב, ולמרות תוצאה מאופסת במחצית, ירדנו להפסקה בהרגשה טובה.
כעשר דקות מפתיחת המחצית ברק מדביק עוד כדור למשקוף. התסריט הטרגי מתחיל לעשות דרכו לראש. “אתה יודע לאן זה הולך”, זרקתי לאבא שלי, ותהיתי לעצמי למה לעזאזל הייתי צריך להיסחב אחריו לכל המחלה הצהובה הזו. הנה עוד אסיסט של אבירם ברוכיאן, ועוד החמצה של טוטו תמוז. ברוכיאן מלחין גדול, אבל השחקנים של בית”ר הם חרא טקסט. הלוח עדיין מראה 0:0, אבל כאוהד בית”ר אתה מכיר היטב כבר את הפועל. אם יש קבוצה שתנצל החמצות מסמרות שיער שלך, זו הפועל. היא תתפוס אותך מתוסכל לגמרי, ובדיוק אז תעקוץ אותך ותוציא לך את המיץ. ברוב שלבי המשחק הפועל לגמרי הסתגרה, אבל לעזאזל איתם, הם יידעו גם לעקוץ. התיאוריה הזו התחילה כבר לחלחל בקרבי.
רבע שעה לסיום, התחיל עטר עם החילופים ההזויים שלו. ומי המחליפים? שלוש השחקנים הכי פחות אהובים במזרחי- עידן טל, טוטו תמוז ויואב זיו. אם שונא בית”ר היה צריך לבחור איזה שחקנים להכניס, הוא היה מכניס בדיוק את שלושתם. נתקדם עם המשחק, כבר דקה 85. אלירן דנין שחקן נשמה נהדר, אבל את השטות הקבועה שלו הוא חייב לעשות. הפעם היה זה עמרי קנדה שלקח אותו לסיבוב, נכנס לרחבה ומשם מסר ליבואה הלא מכוסה. כנראה שהנאחס היום הוא על יצחקי בלבד, כי יבואה לא התבלבל. הכדור פירפר ברשת.
קשה לי לתאר את רמת התסכול והאכזבה מכזה שער, אבל אני אנסה- שער שנכבש ארבע דקות לסיום ומקנה להפועל ת”א, היריבה השנואה, ניצחון בבית שלנו, בטדי, וכנראה גונז סופית חלומות לאליפות שלישית. וכל זה אחרי משחק פשוט מצויין שלנו, הזדמנויות והחמצות מדהימות. ועדיין, אני מרגיש שביזבזתי שלוש שורות על תחושה שתתקשו להבין, אלא אם כן הייתם אוהדי בית”ר אמש בטדי. מתוך כל האמוציות האלו, והכעס על החילופים, נבעו הקריאות להתפטרותו של ראובן עטר. הכדורגל היה נהדר, וברוב המשחק אפילו די נהנו, אבל הסחיטה הרגשית בסוף הוציאה קריאות מתוך תסכול ופחות מתוך מחשבה. כמובן שעטר צריך, אפילו חייב להמשיך.
השופט שרק לסיום. בהיתי על כר הדשא. לא זזתי. הגוף קפא במקומו והעיניים לא זזו מהמגרש. השחקנים, הדשא, והשער הארור שמיאן לקבל כדור בית”רי, כולם היו שם. ואני, אני פשוט לא זזתי. “יאללה, בוא נלך”, אבא שלי אמר. המשכתי לא לזוז. שמעתי אותו, ובכל זאת הרגשתי שהיכולת לעזוב את מקום הטראומה נגזלה ממני. הרגשתי נגיעה בכתף, אבל המשכתי לא לזוז. יאאלה. קיוויתי שיגאל שילון ייצא עם הסיגר החום שלו ויספר לי שזו הייתה מתיחה. זה לא קרה. אחרי חמש דקות קטטוניות ללא תזוזה בכלל, יצאתי מהמגרש.
נכנסנו לאוטו. המודי בלוז שרו ברקע “…and i love you, yes i love you…”. כן, זה לגמרי מתאים. אין כמו טראומה חזקה כדי להבהיר לי שוב שכן, לעזאזל, אני לא יודע למה- אבל אני עדיין אוהב אותך.
מכבי שולפת את הקלף האחרון נובמבר 2, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , הוסף תגובהגווארדיולה, מראדונה, אבי נמני- שלושה סמלים שמצאו עצמם מאחורי הקווים במקום איתו הם מזוהים, למרות יכולת אימון שמוטלת בספק. גווארדיולה הפך את ברצלונה להצגה הכי טובה בעולם, לקרקס נודד- אך הוא מחוויר לעומת עוצמתם של שני האחרים ששדרגו את המושג סמל- אבי נמני במכבי ודייגו ארמנדו בארגנטינה.
הבעיה הגדולה והמורגשת כל-כך במכבי ת”א של שנות ה-2000, היא אובדן הדרך. אובדן הגן המכביסטי עליו מדברים כל הזמן. כדי להחזיר אותו לעורקי הקבוצה, מנהליה עשו את הדבר הפשוט ביותר- שלפו את המכביסט האמיתי האחרון, ושמו אותו במרכז הבמה. איתו על הקווים שחקני הקבוצה יהיו מחוייבים הרבה יותר והאוהדים יתנו לקבוצה יותר מרחב נשימה- אבל זה לא מספיק. האם לנמני יש יכולות אימון ראויות? ומה יקרה אם מכבי תקבל בראש בדרבי בסוף החודש?
מכבי “תשרוף” את הקלף האחרון שלה, את הסמל, המכביסט האחרון- זה מה שיקרה. שניידר ובושינסקי חייבים להבין שההימור פה הוא גדול מדי, ענק, ועם השנים למדנו שהימורים כאלה, במיוחד במכבי, סופם להיכשל. מה יישאר למכבי במידה ונמני ייכשל? שום סמל, שום זהות, קבוצה בינונית, וארנק שלא מספיק עמוק כדי לחפות על כל זה בדולרים. מכבי תישאר עם כלום, שום דבר. אז האוהדים יכולים להגיד שהגב של נמני יהיה רחב יותר, אבל חשבו על התסריט הבא: לקראת הדרבי הראשון של נמני על הקווים, כל המערכת במתח, שמקרין גם על השחקנים. הם נכשלים במאני-טיים, וחוטפים רביעייה בראש. גם אז יעודדו אוהדי הקבוצה את האחראים לביזיון ובראשם נמני? שאלה קשה שספק אם חשבו עליה הקודקודים הצהובים. הקרדיט של המאמן תמיד יהיה מוגבל, ראה מקרה אוחנה בירושלים.
מעבר לזה, נמני בעצמו דיבר מספר פעמים במהלך העונה על כך שבמכבי מנסים ליצור סמל חדש, שחקן חדש להזדהות איתו, כשהוא מכוון למאור בוזגלו. השדרוג של נמני למרכז הבמה, הוא בעצם הכרזה על כישלון במשימה הזו. אין סמל, קבלו את הסמל הישן שוב. בצורה הזו גם לא יהיה סמל חדש- כדי לעשות שינוי, צריך להיות צורך אמיתי לשינוי, וכל עוד נמני במרכז התודעה- אין צורך אמיתי במנהיג נוסף ובגלל זה גם לא יצמח אחד כזה. מכבי קשרה את גורלה להצלחתו של מספר שמונה בצהוב בתפקיד שהוא זר לו- תפקיד המאמן. וההימור הזה, הוא הימור לא מחושב שנולד ממחשבה לא בריאה, והוא עלול לעלות למכבי בעוד שנים של בצורת.
פרידה מגדול נערי הפוסטר אוקטובר 30, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים, הומור, כדורסל , 6תגובותשמונה שנים עברו מאז פרץ השם רגב פנאן לחיינו. טוב, אולי “פרץ” זה פועל אקטיבי מדי עבור נער הפוסטר הנצחי, נלך על “מוזכר”, מוזכר בחיי אוהד הכדורסל הממוצע. שמונה שנים שעיקרן ישיבה על הספסל, חלוקת מגבות+מים, וכן, פה ושם גם כמה דקות וכמה סלים. לאחר שמונה שנים, פנאן ג’וניור החליט לפרוש, ומהסיבה הכי מוזרה עבור נער פוסטר: מיעוט דקות משחק. הוא לא חשב שיוכל למצוא מקום במגרש, אפילו לא בזכות החוק הרוסי. מסתבר שגם לנער פוסטר נמאס לפעמים.
ואחרי פסקת הדאחקות ההכרחית, הנה קביעה מפתיעה: בתכל’ס, הייתם מתים להיות רגב פנאן. הרי עשרות פעמים הסתכלתם בפוסטר הקבוצתי של מכבי, וחשבתם לעצמכם איזה יופי היה יושב הפרצוף שלכם בין שאראס לפארקר. מאות פעמים צפיתם במשחק של הצהובים מהבית או בהיכל, והיה ממש בא לכם למצוא כרטיסים קצת קרוב יותר, לדוגמא ממש על הפרקט. וכשב-2004 מכבי ת”א הביסה ב-44 את קינדר בולוניה בגמר היורוליג, חשבתם לעצמכם: “מה, ביום כזה, גם אני יכול להיכנס ולעשות סל, בשביל הפרוטוקול”. פנאן עשה את כל זה. לא מוני, רגב.
פנאן. מוכר לכם מהפוסטר?
פעמיים אלוף אירופה, חמש פעמים אלוף המדינה, ארבע פעמים מחזיק גביע המדינה. מעטים יכולים להתגאות בארון כה עמוס בתארים. רגב פנאן הוא סמל צהוב. כן, קראתם נכון- ס-מ-ל. אין מכביסט אמיתי שלא מכיר אותו. מלבד שנתיים של ניסיון פריצה כושל בגליל ור”ג, רגב נשאר במכבי למרות שהבין שהסיכוי שישחק נמוך עד אפסי. לזה קוראים לויאליות למועדון. גם אחרי פרישתו, פנאן מקבל את היחס שאליו ראויים סמלים, ומקבל ג’וב במועדון- עוזר מאמן הכושר. אז אולי הוא לא אבי נמני, אבל עם עובדות קשה להתווכח- הבחור הוא סמל.
בפוסטר הקבוצתי הבא כבר לא יתנוססו פניו הכל-כך מוכרות של רגב פנאן. אף אחד לא יריץ יותר דאחקות בהקשר שלו על הספסל, על מגבות, על בקבוקי מים. בגיל 27, ולאחר קריירה מעוטרת (בכוונה נמנעתי מהתואר מפוארת), רגב פנאן תולה את ה… (נו, דאחקה אחרונה) מגבת. שיהיה בהצלחה בהמשך, תותח.
אבד: מכביזם אוקטובר 28, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , 3תגובותילדים יקרים, עזרו נא לרן בן שמעון למצוא את המכביזם שאבד. תיאורו: צהוב ונפוח. סיכוי טוב שתראו אותו דורס מישהו בדרך.
כאחד שלא מאוד מחבב את מכבי ת”א למחלקותיה, אחד הדברים השנואים עליי בספורט, הוא הגן המכביסטי. היהיר, הכוחני, הדורס, האנטי-ספורטיבי. אבל עם כל סלידתי ממנו, הגן הזה הוא שהביא למכבי את שרשרת האליפויות שלה בשנות השבעים והתשעים. ההרתעה והווינריות שכלולות בגן היו שוות למכבי ביטחון והרבה נקודות בדרך לאליפות. למעשה, המכביזם הוא תכונת האופי שמייחדת את מכבי, תכונת האופי היחידה- וכשהיא נעלמת, מכבי נשארת סתם עוד קבוצה חסרת אופי.
אמש בקרית אליעזר, מספיק היה לקרוא את ההרכב כדי להבין כמה הססן מאמן הצהובים הנוכחי: חלוץ אחד בחוד, שני שחקנים יצירתיים בלבד- בוזגלו וחדד, ושחקן התקפי שסורס על-ידי הסתה להגנה, ישראלביץ’. הרכב מאוד לא יהיר, לא חותר לניצחון, לא מרתיע- לא מכביסטי בעליל. גם החולשה שתקפה את מכבי דווקא אחרי שהיא חזרה למשחק, מנוגדת לגמרי לאופי הווינרי של הקבוצה. וכשמבחינה מנטלית מכבי מרוחקת מאופיה המקורי, מה שנשאר לאוהדים הצהובים לקוות הוא שרב”ש יעשה החלטות פרסונליות טובות שיעמידו על המגרש קבוצה חזקה, אבל גם זה רחוק מלהתממש. בעיית המגינים פוגעת במכבי כבר מהמחזור הראשון ובן-שמעון היה חייב לטפל בה בתחילת העונה; דולי ג’ונסון הובא על תקן בואטנג, אבל די רכרוכי לעומת הגנאי של בית”ר; וטומאסיץ’, נו, טומאסיץ’.
במקום בחירות נכונות, במכבי הלכו שוב השנה על מדיניות סטייל ריאל מדריד של אמצע העשור הנוכחי- כוכב=מנויים=כסף. בעונת הגלקטיקוס של מכבי הובאו ברקוביץ’ ורוסו ונכשלו, בעונה הקודמת הובא יניב עזרן בסכום עתק ואיכזב, והשנה בוזגלו ממלא את המשבצת הזאת בהצלחה, יותר נכון בכישלון גדול. מאור הוא פרי נהדר, שנחטף מוקדם מדי, בעודו בוסר. להשקיע 2.5 מיליון דולר בשחקן ישראלי שנתן עונה אחת טובה, נשמע לי מוגזם. לריאל מדריד לקח כמה שנים רעות כדי להביא שחקנים פחות נוצצים אך יעילים כמו שניידר, היגוואין וגאגו ואלה בינתיים מביאים את הסחורה. הגיע גם זמנה של מכבי ללמוד את הלקח הזה.
נחזור למשחק בקרית אליעזר אמש. עדיף היה עבור מכבי שלא הייתה כובשת את שני השערים המצמקים אמש. הפסד מינימלי בחיפה, מוליכת הליגה, הוא סביר בהחלט. תבוסה הייתה מתקבלת אחרת במערכת הצהובה, ומכבי של אתמול הייתה ראויה לתבוסה. מכבי זקוקה לרענון, זעזוע במערכת, שספק אם יבוא בעקבות הפסד מינימלי. בימים של שמיים בהירים מעל היכל נוקיה, הייתי שולח את הנהלת מכבי בכדורגל ללמוד מאחותה הגדולה שמשחקת כדורסל, אבל גם שם עדיין מחפשים בנרות את כושר ההרתעה שלהם. בקיצור, אם מצאת גן, שעונה לשם מכביזם, אנא פנה במהרה לשמעון מזרחי או לאלכס שניידר. תודה מראש.
האלטרנטיבה עוברת למרכז הבמה אוקטובר 24, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 3תגובותכדי להתחיל את הסיפור של העונה הנוכחית, עלינו לחזור שנה וחצי אחורה, למאי 2007. גמר הפיינל פור, בהיכל נוקיה. מכבי ת”א, האלופה הניצחית, מול הטוענת לכתר הניצחית, הפועל ירושלים. אוהדי הכדורסל בכלל ואלה היושבים בבירה בפרט מרגישים שהפעם אפשר לעשות את זה. משחק אחד טוב, ואליפות ראשונה נוחתת במלחה. והמשחק הטוב הזה אכן מגיע, עד דקות הסיום. מכבי מתחילה את הקאמבק שלה, שמגיע לשיאו 2.2 שניות לסיום. ג’יימי ארנולד לוקח ריבאונד, וקולע סל ששווה עוד אליפות סרוחה לצהובים. שתי שניות, לעזאזל. מכבי שוב אלופה והכדורסל הישראלי, שלרגע הרים ראשו, חוזר לנוח על משכבו בשלום. אבל לא למנוחת עולמים, רק עד מאי 2008.
מכבי ת”א של העונה הקודמת הייתה חבולה, מרובת הפסדים ושוב עוררה תקוות בקרב אוהדי הכדורסל. אבל שוב, שיטת הפיינל פור היא חרב פיפיות, ומכבי הגיעה למרחק משחק אחד מאליפות. יותר מזה, מכבי הגיעה מרחק שש שניות מאליפות. וכמו תמיד בספורט, אגדות נכתבות בשניות, ועל ידי האנשים הנכונים בלבד. באותן שש שניות הכדורסל הישראלי עמד בפני מוות קליני- שכן אם בעונה כזאת מכבי שוב תגנוב אליפות בשניות האחרונות, רק טיפש ימשיך להאמין שיש חוט שמקשר בין המושג תחרותיות לליגת העל בכדורסל. אבל למזלנו, מאליק דיקסון היה שם כדי לכתוב היסטוריה אחרת, ולהתחיל מחול שדים שמאז לא נפסק במכבי. ובמחול הזה הריקוד הוא די מכוער.
מאליק דיקסון חוגג. כתב את היסטוריה אחרת
מחר ייכתבו השורות הראשונות בפרק עונת 20082009 של הכדורסל הישראלי. וכמו בפרקים הקודמים, הכל יקום וייפול על יכולתה של מכבי ת”א. המשוואה פשוטה להחריד: מכבי טובה רעה לליגה. אנו זוכרים שנים רעות שבהן הדומיננטיות של מכבי הייתה בלתי ניתנת לערעור, ושנים טובות, כמו העונה הקודמת, בהן מכבי איבדה את האליפות. בהן נדמה היה שכל העסק קם לתחייה, שיש לנו כדורסל בארץ ושאר קלישאות רומנטיות. כשמכבי רעה, יש סיכוי לרגעים גדולים באמת, כמו בפיינל פור בעונה שעברה. כשמכבי טובה, השיא של העונה יהיה במאבקי העלייה לפיינל פור שזהות המנצחת בו ידועה מראש. אבל בואו נשכח מהימים האפורים ההם, לפחות בערב עונה אופטימי זה.
ומכבי פגיעה, פגיעה מאוד השנה. אם אובדן האליפות לגליל היה מקרי, בגלל סגל רע ויריבה חזקה, הרי שהכשלונות של השנתיים האחרונות- אותן סיימה עם תואר אחד בלבד בארונה- ערערו את ההנהלה של מכבי, שהייתה הדבר היציב ביותר במזרח התיכון. מוני בחוץ, שמעון נדחק הצידה, וחוקי המשחק משתנים. מאמנים מתחלפים כמו גרביים, רכזים מפוזרים וגארדים בסימן שאלה כבר לא מעל הליגה, מכבי עוברת טלטלה אמיתית. השנה האוהדים הצהובים באמת ובתמים דואגים לשלומה של האליפות הצהובה, ואלו כבר חדשות טובות עבור ליגת העל שלנו.
אוהדי מכבי ת”א. מה הם רוצים, בסה”כ אליפות
חשבו על זה- אם נוציא את מכבי מהתמונה, ליגת העל היא אחת הליגות הבלתי-צפויות והמרתקות שיש (ואני צובט את עצמי כשאני אומר את זה). בליגה שמתחת למכבי לאף קבוצה אין יתרון במאבק על התואר. כל קבוצה יכולה לקחת אליפות- גליל וחולון הקטנות כבר עשו את זה, הפועל ירושלים, מכבי חיפה, ואפילו אשקלון נראית מועמדת ראויה. וזה לפני שהזכרנו את בני השרון ונהריה, ואת המפתיעה התורנית- כל אלו יכולות לקחת אליפות. להצביע על פייבוריטית כרגע, חוץ ממכבי, יהיה בגדר הימור בלבד- וזה בדיוק מה שמרגש בספורט, וזה נמצא ממש כאן, על הפרקטים ברחבי הארץ.
עוד עונה מתוחה אחת, עוד אלופה חדשה אחת- והכדורסל הישראלי, האלטרנטיבה לכדורגל הישראלי כספורט הפופולרי, עשוי לעבור למקום הראוי לו- לקדמת הבמה. אוהדי הספורט בארץ לא יכלו להתעלם מכך שהכדורגל הישראלי החוויר בעונה הקודמת מול הכדורסל הישראלי שסיפק דרמה ומתח עד לשניית הסיום. והכדורגל הישראלי ממשיך להחוויר- השאלה היא, האם הכדורסל הישראלי ימשיך לנצנץ. מכך, אוהד הספורט הממוצע כבר לא יכול יהיה להתעלם. הנדידה ממגרשי הדשא שמספקים מינימום יכולת ודרמה למגרשי הפרקט שמספקים מנה גדושה משני אלה, תהיה הכרחית. כי בסופו של דבר, המוצר עם הכדור הכתום טוב יותר, איכותי יותר, דומה יותר לזה שמשחקים ברמות הגבוהות באירופה. הוא מוצר שראוי להיחטף מהמדפים הרבה לפני המוצר הפגום עם הכדור הלבן-שחור.
כל האמור כאן למעלה, האוטופיה ששטחתי בפניכם, נמצאת בסימן שאלה גדול, אבל בסימן שאלה אחד יחיד ומיוחד- האם מכבי שוב תדרוס את הליגה הישראלית. נדמה לי שבשלב הזה, גם אם אתם אוהדי מכבי, אתם עונים על השאלה הזאת בחריפות: לא, בבקשה לא. תנו לנו עוד מהתבשיל הטעים שבישלתם לנו בעונה הקודמת. תנו עוד קצת צהוב חיוור, עוד קצת שמחת עניים, עוד הבלחה מרגשת, גם אם היא חד פעמית. אחרי שטעמנו ממנת גורמה של השף תחרותי, איך אפשר לחזור לצ’יפס ובורגר תעשייתי ויבש?
הכדור הוא אפס עגול- מחזור שלישי בצ’מפיונס ליג אוקטובר 23, 2008
מאת PavelNedved ב : הומור, הכדור הוא אפס עגול, כדורגל עולמי , הוסף תגובהשני ערבי ליגת האלופות הגיעו לקיצם, וכמו בכל מחזור, הנה הפינה שתוציא את ליגת האלופות אפסית:
350 אלף ליש”ט, שתי נשים, וילה מפוארת בשווייץ ועוד סט צלחות שקיבל בחגים- את כל זה הציע שוער באזל קוסטנזו למאמנו על מנת שיבריח אותו משער הקבוצה במחצית המשחק מול בארסה. תאמינו לי שגם לכם לא בא לראות בשארית חייכם את בוז’אן קרקיץ’ בסיוטים שלכם.
-
130 דציבלים- זוהי רמת הקול של נחיתה והמראה של מטוסי סילון. 140 דציבלים, זאת הייתה עוצמת הקול של אבי מלר בשער ה-33 שנכבש ביום שלישי ההיסטורי של ליגת האלופות. אלא מה, למרות צרחותיו והצהרותיו של מלר, לא היה זה השער ששבר את שיא 34 השערים, אבי היקר פשוט התבלבל. לשידור הבא מודי מתבקש להביא בדידים, התביעות לפגיעה בעור התוף כבר בדרך.
+
205- זה היה הציון בפסיכומטרי של קאדו מקלוז’ הרומנית, שכבש שער עצמי מהטיפשיים שנראו במפעל. הציון המינמלי בפסיכומטרי הוא 200 כידוע, כך שמגיעות לו ברכות על כך שידע לאיית את שמו כראוי. ק-א-ד-ו, לא פשוט.
*
4 מאוהדי אינטר שנכחו במשחק מול פמגוסטה ידעו באמת מול מי קבוצתם משחקת. מצד שני, רק שלושה מהם גם הצליחו לזהות את דמות כובש השער עבור הנראזורי, התייר הברזילאי אדריאנו.
-
400 שעות עבודות שירות מגיעות למי שצפה במשחק בין פורטו לדינמו קייב בערוץ הפורטוגלי. שמעו, זה פשע לראות משחק עם שער אחד כשבכל משחק אחר שתראה יש בערך 24 כאלה.
:
13 משחקים מלאים בשידור ישיר הועברו מליגת האלופות בערוצי ישראל השבוע. תכל’ס האח הגדול משודרת פחות.
-
100 אוהדים של באיירן מינכן הניפו ביום שלישי כרזה בה כתוב :”אנגלה מרקל במקום קלינסמן”, בעקבות הכשלונות האחרונים. אחרי המשחק הם התפשרו על כך שקלינסמן פשוט יאריך עוד קצת את השיער ויעלה כמה קילוגרמים, גם ככה הם די דומים.
התוצאה היא, כמובן, אפס- כמו מספר השערים הצפוי בכל המחזור הקרוב של ליגת העל..
לא ניקח אליפות, אז מה? אוקטובר 20, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , 2תגובותמה נגיד, ימים מבולבלים ליהודי הממוצע. מי שעדיין מצליח להבדיל אם היום הוא חג, שבת או חג שני אני אשמח אם יציל אותי. הסיכוי שיפול עלינו סתם “יום חול”, קטן מהסיכוי שייפלו עלינו מהשמיים מיליון שקל במטבעות של עשר. אם זה לא מספיק, גם את השעון הזיזו לנו לא מזמן, השמש התחילה לצאת בשעות שאני עדיין חורפ, והחושך משתלט על הרחוב בזמן ארוחת צהריים. ובאווירת הימים המוזרים האלה, ראינו אתמול קבוצה אלופה שהפליאה לשחק כמו קבוצה נחותה מול עולה חדשה לליגה. מוזר לגמרי.
בית”ר חייבת ש”ימציאו” אותה מחדש. חומר השחקנים השבע והעייף פשוט כבר לא מספק את הסחורה, וזקוק לזריקת מרץ דחופה. אם חשבנו שראובן עטר מחביא בין תלתליו משב רוח רענן, התבדינו. סמכנו על אבירם ברוכיאן שייקח את המושכות ויהפוך לסמל ומנהיג אמיתי ודומיננטי, סטייל נמני, אוחנה ומלמיליאן- לא קרה. דריו פרננדז אמנם מוכשר מאוד, אבל משחק רחוק מדי מהשער ותרומתו למשחק, עם כל הסימפטיה, עדיין לא משמעותית. דריו מופל לדשא בכל הזדמנות והנמלים של טדי הן חברותיו הטובות ביותר. אם כך, מאיפה תגיע הישועה?
חבריי מהיציע המזרחי, איני איש בשורות. התשובה, לדעתי הצנועה, לשאלה בסוף הפסקה האחרונה היא: לא תגיע. הישועה פשוט לא תגיע. קשה להאמין שארקדי יפתח את הארנק וינחית איזה תותח שיסחוב על הגב את הכרכרה המקרטעת. תמוז משחק רע כבר שנתיים, לבואטנג אין חשק לצאת מהתקופה הרעה וזנדברג מופיע כמו גשם מקומי- מדי פעם, באיזורים מסויימים. קשה שלא להיות פסימי לגבי הסיכויים להדביק את הצמרת הגבוהה. אבל אתם יודעים מה? זה לא כזה נורא.
כמה נאיבי שזה עשוי להישמע, בית”ר לא יכולה לזלול תארים לנצח. לאחר שנתיים של אליפות ועוד גביע, יש מקום לסלחנות מצד האוהדים ליכולת לא טובה של הקבוצה, כמה שזה נשמע הזוי. האוהדים מחוייבים לגלות אחריות כלפי הקבוצה, ולא לשרוק בוז אחרי עשר דקות של משחק צולע. תנו להם קצת ביטחון, גלו קצת אורך רוח. רק ככה הקבוצה תוכל לצאת מהמשבר. אבל אוהדי בית”ר, בניגוד לאוהדי הפועל למשל, לא מצטיינים בזמני משבר. אז אתם יודעים מה, אולי כאן אפשר להמציא את בית”ר מחדש- דרך האוהדים. עידוד גורף, גם כשהשחקנים לא פוגעים- יכול להיות הרוח המרעננת שהקבוצה כל כך זקוקה לה העונה. ואל תעייפו אותי בכעס על ההנהלה שהסגירה את האוהדים המתפרעים בקרית שמונה. מה, ציפיתם שתזרקו אבנים ותסכנו את החיים שלהם, והם יחבקו אתכם? כמובן שלא.
יכולה לצמוח תועלת נוספת מאיבוד אליפות, אם תכלול בתוכה הגעה לגביע אופ”א, לדוגמא. אולי נוכל להתקדם מעט באירופה, קצת מעבר למשחק הראשון ולבנות מסורת אירופית צהובה-שחורה. דרך אופ”א זה יהיה קל יותר. וקמפיין אירופי משכנע יהיה שינוי מרענן עבור בית”ר. בקיצור, באמת שזה לא נורא לאבד אליפות. תואר הוא אמנם השורה התחתונה, אבל כדורגל טוב הוא הבידור לשמו אנו מגיעים למגרשים ואם הלחץ יירד, נוכל לתת כמה הצגות כדורגל ראויות. צרפו לזה ניצחונות על הפועל וקמפיין גביע מכובד, ואפשר “לבלוע” גם עונה אחת כזאת לאחר שלושה תארים רצופים, לא? תחשבו על זה כשאתם שורקים בוז שוב, ושוב, ושוב..