בוקר טוב, ירושלים נובמבר 21, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 3תגובותבוקר טוב, אוהדי הפועל ירושלים. יש לי הרגשה שאני יודע על מה חלמתם אתמול בלילה. טימי באוורס התעופף במלחה כמו פיה, עומאר סניד רקד טוויסט מתחת לסלים ומורן רוט הטביע את הספינה הצהובה, זו שממילא שוקעת. החלום בוודאי הסתיים בדאנק של באוורס שנלקח הישר ממשחק האולסטארס. ובכן, יקיריי, יש לי חדשות בשבילכם: לא היה זה חלום, כי אם מציאות.
מברוק על הניצחון, אבל עכשיו, לעבודה. אחרי ההופעה אמש, ירושלים נושאת על גבה מטען כבד: המועמדת התורנית לנטול את האליפות ממכבי. להשקות את זרעי ההפיכה שנטעה חולון בשנה שעברה ולהפכם לעצים חזקים ובריאים. אתם יודעים מה, אם איך שמכבי נראתה אתמול, ואחרי אובדן האליפות בעונה הקודמת, אני מרשה לעצמי להתחצף לענק הצהוב ולהרהר בכך שירושלים היא המועמדת הבכירה לאליפות, לפחות כרגע. לא רק בגלל המשחק עצמו; בגלל שכבר מעל שנתיים מכבי היא חיקוי עלוב למכבי ששנאנו להכיר, ובעיקר, על אף שאין זה טיעון מספק- הגיע הזמן. הגיע זמן ירושלים.
ירושלים יכולה להתמודד עם המטען הכבד בשתי דרכים: האחת, כמו שהיא התמודדה איתו עד כה- הגיעה לשלבי ההכרעה והשפילה את עיניה מול מכבי, ראו דוגמא באובדן האליפות הדרמטי שתי שניות לסיום ב-2006; הדרך השנייה היא זו שבחרה חולון בעונה הקודמת: הסתכלה למכבי בלבן שבעיניים- לבן שהאדים אחרי אמש- ופשוט סטרה לה, ירקה עליה, ישר בפרצוף. זה בדיוק מה שעשה אתמול הקרקס הנודד של באוורס וסניד באמצעות הדאנקים המשפילים שייצרבו בזיכרון הקולקטיבי, ובעזרת כך שגם ב-20 הפרש ירושלים לא הורידה את הרגל מהגז עד ל-30 ההפרש, פער שאמנם שהצטמק עד הסיום- אך גם הוא כבר עמוק בתודעה. המסר היה חד, ברור וחד משמעי: האויב כבר לא מפחיד ולא מעניין אותנו רחמים.
התבוסה של מכבי אמש היא המשכה הטבעי של ההפסד המביך בגמר הגביע בעונה הקודמת וסל האליפות של דיקסון. המגמה כבר ברורה לכל, גם למכביסטים המובהקים ביותר. נראה לי שאני יודע היכן עוד עובר אותו קו, ואחרי שירושלים הפשיטה את הצהובים אתמול, אין לי בעיה ליישר מבט לקבוצה העלובה, הדלה שנותרה ממכבי ולהגיד זאת בקול רם: גם השנה התואר ינדוד מתל אביב. אם רק תאמינו.
הפיכה 2.0 נובמבר 20, 2008
מאת PavelNedved ב : התוכנייה, כדורסל , 6תגובותהתוכנייה: הפועל ירושלים מארחת את מכבי ת”א.
מזה ארבעים שנה מדינת הכדורסל הישראלי נשלטת על ידי רודן יחיד, מכבי ת”א. במהלך התקופה הזו, בוצעו שני ניסיונות הפיכת שלטונו של פרנקו: האחד, לפני 15 שנה על ידי הפועל גליל עליון, שלאחר עונת אליפות זוהרת אחת נשלחה בחזרה לעבודות הקטיף המפרכות ולעונות שחונות. הניסיון השני מתרחש בימינו אנו. עיר המחוז חולון הפעם נטלה את תפקיד צ’ה גווארה, כשזכתה בבכורה בעונה החולפת. גורל ניסיון ההפיכה ייקבע בעונה הנוכחית.
איבוד תואר האליפות היווה סטירת לחי מצלצלת עבור הוגו צ’אבז. קברניטי הספינה המטלטלת הבינו שאובדן תואר נוסף ישלים את האנרכיה, ובקיץ הקבוצה נבנתה כשלראשונה זה שנים הזירה המקומית היא המטרה הראשונה במעלה עבור הצהובים. מאז, מאו צה טונג מנסה בכל כוחו- ומצליח רק באופן חלקי, יש לומר- להחזיר את כושר ההרתעה שנשחק. התחנה הבאה במסלול הדריסה: מלחה, ירושלים.
המאהבת הלטינית
במידה מסוימת, משחק בין מכבי להפועל ירושלים נחשב בגדר מפגש הענקיות של הכדורסל בארץ. אם מכבי היא הרודן, ירושלים תמיד שאפה להיות האלטרנטיבה, המאהבת הלטינית של אוהדי הכדורסל. בשני העשורים האחרונים היא אמנם חיזקה את מעמדה כיריבה ראויה- שש פעמים היא זכתה בסגנות ועוד ארבע פעמים בגביע המדינה- אך גם מעמדה כשמעון פרס של הכדורסל מתחזק.
חשבו כמה מתסכל עבור הפועל ירושלים לראות קבוצות קטנות כמו גליל וחולון לוקחות אליפויות בהבלחות של רגע, בעוד שירושלים שנים מאיימת על התואר, נובחת אבל לא נושכת. ואין זמן טוב מזה לנשוך את מכבי, כשהיא פצועה, חבולה, מבולבלת, חלשה. בעונה הקודמת חולון ניצחה פעמיים את מכבי במה שהיה מעין הצהרת כוונות וגרם לרגליים של שחקני מכבי לשקשק מול חולוניה במאני-טיים. עכשיו תור ירושלים לגרום למכבי לשקשק. סיבו, גודס.
המשחק הנוכחי בין הקבוצות הוא מעין הצהרת כוונות עבור כל אחת מהקבוצות. עבור מכבי, שרוצה להבהיר היטב לפעילי הפיכת אוגוסט שגורבאצ’וב עדיין אוחז בהגה, ואילו ירושלים תרצה להעביר מסר משיריו של בן עירה, יהורם גאון: הנני כאן, והפעם כדי לקחת את התואר החשוב באמת.
אלון מזרחי היה אומר: ”אני לא מכיר קבוצה באירופה שיכולה לנצח את מכבי, אבל ירושלים ביום טוב יכולה לעשות את זה. נחכה בסובלנות”
ולקינוח: הגולה האיראני, הכפיל של גולדה וההוא עם הגבות
כדי שההפיכה תבעבע שוב, מה שצריך לקרות הוא כדקלמן: הבחור שהובא אחרי עונה בליגה האיראנית (עומאר סניד) ואחד מחברי משמרות המהפיכה של העונה הקודמת (הלוא הוא החולוני בדימוס מורן רוט) צריכים לתפוס יום טוב, כשמנגד השחקן שזכה בשש אליפויות מקומיות בעשור האחרון (מיודענו מרקוס בראון) וזה עם הגבות העשויות מדי (קרלוס ארויו. תבדקו), ישחקו כמו הסמל הצהוב שפרש לא מזמן (רגב פנאן כמובן). זה אמנם יאלץ את הכפיל של גולדה מאיר (שמעון מזרחי. שוב, תבדקו) להתחבר לפרוזאק, אבל הוא ייצא מזה.
פרידה מגדול נערי הפוסטר אוקטובר 30, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים, הומור, כדורסל , 6תגובותשמונה שנים עברו מאז פרץ השם רגב פנאן לחיינו. טוב, אולי “פרץ” זה פועל אקטיבי מדי עבור נער הפוסטר הנצחי, נלך על “מוזכר”, מוזכר בחיי אוהד הכדורסל הממוצע. שמונה שנים שעיקרן ישיבה על הספסל, חלוקת מגבות+מים, וכן, פה ושם גם כמה דקות וכמה סלים. לאחר שמונה שנים, פנאן ג’וניור החליט לפרוש, ומהסיבה הכי מוזרה עבור נער פוסטר: מיעוט דקות משחק. הוא לא חשב שיוכל למצוא מקום במגרש, אפילו לא בזכות החוק הרוסי. מסתבר שגם לנער פוסטר נמאס לפעמים.
ואחרי פסקת הדאחקות ההכרחית, הנה קביעה מפתיעה: בתכל’ס, הייתם מתים להיות רגב פנאן. הרי עשרות פעמים הסתכלתם בפוסטר הקבוצתי של מכבי, וחשבתם לעצמכם איזה יופי היה יושב הפרצוף שלכם בין שאראס לפארקר. מאות פעמים צפיתם במשחק של הצהובים מהבית או בהיכל, והיה ממש בא לכם למצוא כרטיסים קצת קרוב יותר, לדוגמא ממש על הפרקט. וכשב-2004 מכבי ת”א הביסה ב-44 את קינדר בולוניה בגמר היורוליג, חשבתם לעצמכם: “מה, ביום כזה, גם אני יכול להיכנס ולעשות סל, בשביל הפרוטוקול”. פנאן עשה את כל זה. לא מוני, רגב.
פנאן. מוכר לכם מהפוסטר?
פעמיים אלוף אירופה, חמש פעמים אלוף המדינה, ארבע פעמים מחזיק גביע המדינה. מעטים יכולים להתגאות בארון כה עמוס בתארים. רגב פנאן הוא סמל צהוב. כן, קראתם נכון- ס-מ-ל. אין מכביסט אמיתי שלא מכיר אותו. מלבד שנתיים של ניסיון פריצה כושל בגליל ור”ג, רגב נשאר במכבי למרות שהבין שהסיכוי שישחק נמוך עד אפסי. לזה קוראים לויאליות למועדון. גם אחרי פרישתו, פנאן מקבל את היחס שאליו ראויים סמלים, ומקבל ג’וב במועדון- עוזר מאמן הכושר. אז אולי הוא לא אבי נמני, אבל עם עובדות קשה להתווכח- הבחור הוא סמל.
בפוסטר הקבוצתי הבא כבר לא יתנוססו פניו הכל-כך מוכרות של רגב פנאן. אף אחד לא יריץ יותר דאחקות בהקשר שלו על הספסל, על מגבות, על בקבוקי מים. בגיל 27, ולאחר קריירה מעוטרת (בכוונה נמנעתי מהתואר מפוארת), רגב פנאן תולה את ה… (נו, דאחקה אחרונה) מגבת. שיהיה בהצלחה בהמשך, תותח.
האלטרנטיבה עוברת למרכז הבמה אוקטובר 24, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 3תגובותכדי להתחיל את הסיפור של העונה הנוכחית, עלינו לחזור שנה וחצי אחורה, למאי 2007. גמר הפיינל פור, בהיכל נוקיה. מכבי ת”א, האלופה הניצחית, מול הטוענת לכתר הניצחית, הפועל ירושלים. אוהדי הכדורסל בכלל ואלה היושבים בבירה בפרט מרגישים שהפעם אפשר לעשות את זה. משחק אחד טוב, ואליפות ראשונה נוחתת במלחה. והמשחק הטוב הזה אכן מגיע, עד דקות הסיום. מכבי מתחילה את הקאמבק שלה, שמגיע לשיאו 2.2 שניות לסיום. ג’יימי ארנולד לוקח ריבאונד, וקולע סל ששווה עוד אליפות סרוחה לצהובים. שתי שניות, לעזאזל. מכבי שוב אלופה והכדורסל הישראלי, שלרגע הרים ראשו, חוזר לנוח על משכבו בשלום. אבל לא למנוחת עולמים, רק עד מאי 2008.
מכבי ת”א של העונה הקודמת הייתה חבולה, מרובת הפסדים ושוב עוררה תקוות בקרב אוהדי הכדורסל. אבל שוב, שיטת הפיינל פור היא חרב פיפיות, ומכבי הגיעה למרחק משחק אחד מאליפות. יותר מזה, מכבי הגיעה מרחק שש שניות מאליפות. וכמו תמיד בספורט, אגדות נכתבות בשניות, ועל ידי האנשים הנכונים בלבד. באותן שש שניות הכדורסל הישראלי עמד בפני מוות קליני- שכן אם בעונה כזאת מכבי שוב תגנוב אליפות בשניות האחרונות, רק טיפש ימשיך להאמין שיש חוט שמקשר בין המושג תחרותיות לליגת העל בכדורסל. אבל למזלנו, מאליק דיקסון היה שם כדי לכתוב היסטוריה אחרת, ולהתחיל מחול שדים שמאז לא נפסק במכבי. ובמחול הזה הריקוד הוא די מכוער.
מאליק דיקסון חוגג. כתב את היסטוריה אחרת
מחר ייכתבו השורות הראשונות בפרק עונת 20082009 של הכדורסל הישראלי. וכמו בפרקים הקודמים, הכל יקום וייפול על יכולתה של מכבי ת”א. המשוואה פשוטה להחריד: מכבי טובה רעה לליגה. אנו זוכרים שנים רעות שבהן הדומיננטיות של מכבי הייתה בלתי ניתנת לערעור, ושנים טובות, כמו העונה הקודמת, בהן מכבי איבדה את האליפות. בהן נדמה היה שכל העסק קם לתחייה, שיש לנו כדורסל בארץ ושאר קלישאות רומנטיות. כשמכבי רעה, יש סיכוי לרגעים גדולים באמת, כמו בפיינל פור בעונה שעברה. כשמכבי טובה, השיא של העונה יהיה במאבקי העלייה לפיינל פור שזהות המנצחת בו ידועה מראש. אבל בואו נשכח מהימים האפורים ההם, לפחות בערב עונה אופטימי זה.
ומכבי פגיעה, פגיעה מאוד השנה. אם אובדן האליפות לגליל היה מקרי, בגלל סגל רע ויריבה חזקה, הרי שהכשלונות של השנתיים האחרונות- אותן סיימה עם תואר אחד בלבד בארונה- ערערו את ההנהלה של מכבי, שהייתה הדבר היציב ביותר במזרח התיכון. מוני בחוץ, שמעון נדחק הצידה, וחוקי המשחק משתנים. מאמנים מתחלפים כמו גרביים, רכזים מפוזרים וגארדים בסימן שאלה כבר לא מעל הליגה, מכבי עוברת טלטלה אמיתית. השנה האוהדים הצהובים באמת ובתמים דואגים לשלומה של האליפות הצהובה, ואלו כבר חדשות טובות עבור ליגת העל שלנו.
אוהדי מכבי ת”א. מה הם רוצים, בסה”כ אליפות
חשבו על זה- אם נוציא את מכבי מהתמונה, ליגת העל היא אחת הליגות הבלתי-צפויות והמרתקות שיש (ואני צובט את עצמי כשאני אומר את זה). בליגה שמתחת למכבי לאף קבוצה אין יתרון במאבק על התואר. כל קבוצה יכולה לקחת אליפות- גליל וחולון הקטנות כבר עשו את זה, הפועל ירושלים, מכבי חיפה, ואפילו אשקלון נראית מועמדת ראויה. וזה לפני שהזכרנו את בני השרון ונהריה, ואת המפתיעה התורנית- כל אלו יכולות לקחת אליפות. להצביע על פייבוריטית כרגע, חוץ ממכבי, יהיה בגדר הימור בלבד- וזה בדיוק מה שמרגש בספורט, וזה נמצא ממש כאן, על הפרקטים ברחבי הארץ.
עוד עונה מתוחה אחת, עוד אלופה חדשה אחת- והכדורסל הישראלי, האלטרנטיבה לכדורגל הישראלי כספורט הפופולרי, עשוי לעבור למקום הראוי לו- לקדמת הבמה. אוהדי הספורט בארץ לא יכלו להתעלם מכך שהכדורגל הישראלי החוויר בעונה הקודמת מול הכדורסל הישראלי שסיפק דרמה ומתח עד לשניית הסיום. והכדורגל הישראלי ממשיך להחוויר- השאלה היא, האם הכדורסל הישראלי ימשיך לנצנץ. מכך, אוהד הספורט הממוצע כבר לא יכול יהיה להתעלם. הנדידה ממגרשי הדשא שמספקים מינימום יכולת ודרמה למגרשי הפרקט שמספקים מנה גדושה משני אלה, תהיה הכרחית. כי בסופו של דבר, המוצר עם הכדור הכתום טוב יותר, איכותי יותר, דומה יותר לזה שמשחקים ברמות הגבוהות באירופה. הוא מוצר שראוי להיחטף מהמדפים הרבה לפני המוצר הפגום עם הכדור הלבן-שחור.
כל האמור כאן למעלה, האוטופיה ששטחתי בפניכם, נמצאת בסימן שאלה גדול, אבל בסימן שאלה אחד יחיד ומיוחד- האם מכבי שוב תדרוס את הליגה הישראלית. נדמה לי שבשלב הזה, גם אם אתם אוהדי מכבי, אתם עונים על השאלה הזאת בחריפות: לא, בבקשה לא. תנו לנו עוד מהתבשיל הטעים שבישלתם לנו בעונה הקודמת. תנו עוד קצת צהוב חיוור, עוד קצת שמחת עניים, עוד הבלחה מרגשת, גם אם היא חד פעמית. אחרי שטעמנו ממנת גורמה של השף תחרותי, איך אפשר לחזור לצ’יפס ובורגר תעשייתי ויבש?
לנצח את מכבי ולמות יוני 24, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 2תגובותקריסתה של הפועל חולון היא המשכה הישיר של שושלת האלופות שאינן מכבי, ואפילו של אחת שסיימה בלי אליפות.
העונה האחרונה הייתה אחת המרתקות בתולדות הכדורסל הישראלי, והרבה תודות לאיש אחד: מיקי דורסמן. באותו ערב בהיכל נוקיה, אפילו הירח נצבע בצהוב סגול של חולון, וכולם היו שמחים ונרגשים. אלא שאותו ירח אפילו לא הספיק להשלים סיבוב פוזה שלם סביב כדור הארץ עד שמיקי דורסמן הודיע הערב: “אני פורש”. המושג “לפרוש בשיא” מעולם לא נשמע מדויק יותר. לקחת אליפות ממכבי ת”א זוהי פסגת שאיפותיו של כל מאמן ישראלי, ודורסמן עשה את זה אחרי עונה אחת. אז נכון שהוא רצה להישאר בקבוצה, אבל הסתדר לו לפרוש בסטייל.
אך עם כל הכבוד למיקי דורסמן, הוא לא הסיפור כאן. הסיפור היא הפועל חולון, שממרתפי הכדורסל הישראלי הגיחה לעונת שיא כדי לזכות באליפות, ועכשיו נדמה שהיא צוללת בחזרה. ולמיקי דורסמן יש חלק לא מבוטל בכך. כזכור, לפני שלוש עונות הפועל חולון הבטיחה את עלייתה לליגת העל, אך לא יכלה לממשה עקב מחסור בספונסרים. עונה לאחר מכן היא שוב עלתה, ובאופן שבאמת לא מובן לי העמידה קבוצה מלאה בכוכבים וכסף. הקבוצה הזו אמנם זכתה באליפות, אך הנחיתה מכת מוות על הקבוצה, כשקופתה נשארה ריקה לגמרי. הרצון לקחת אליפות בכל מחיר, עשויה לעלות לחולון בהתפרקות.
ההתפוררות הקרובה של הפועל חולון צפויה, אם בודקים מה קרה לשאר הקבוצות שלקחו אליפות ממכבי ת”א: הפועל ת”א בליגה א’, הפועל גליל עליון נאלצה להתאחד עם גלבוע ואיבדה מצביונה כשהחליטה על עזיבת כפר בלום, ועכשיו הפועל חולון הולכת בדרכם. עוד דוגמא קלאסית היא הפועל אילת המיתולוגית: בשנת 1998 הקבוצה הדרומית הציבה קבוצת כוכבים שכללה את אדי אליסמה, מאיר טפירו, אמיר כץ ועוד רבים וטובים. באותה עונה הקבוצה אכן הגיעה לגמר הפלייאוף, אך הפסידה בגמר למכבי ת”א. אותה עונה, בה הושקעו המון כספים, גרמה לשקיעתה של הפועל אילת, שכיום נמצאת בליגה הארצית, אם תהיתם. איך אומרים, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
כנראה שפשוט אין דרך אחרת לנצח את מכבי, אלא לנצל עונה חלשה של הצהובים ולהשקיע בסגל מפוצץ. אליפות עולה כסף, ובמקרה של ליגת-העל שלנו, הרבה יותר מזה. כבעל קבוצה אתה צריך לבחור אם לקחת אליפות ולגווע, או להתנהל באופן מאוזן ונכון ולהישאר בחיים. דורסמן בחר באופציה הראשונה, ושלח את אוהדי הפועל חולון לשנים מנומנמות בליגות תחתונות על חשבון עונת שיא אחת. נדמה לי, שבמצב העניינים הזה, כשבעלי הקבוצות צופים מהצד במחזה “מה יעשה לאיש אשר ינצח את מכבי ת”א”, הם לא ימהרו לשפוך כסף על קבוצתם, ובצדק. ואם לסכם את הפסקה הזו במשפט: זהירות, עונה מנומנמת לפנינו.
סיפור, תמונה ושלוש מילים: טרנס מוריס יוני 1, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים, כדורסל, סיפור, תמונה ושלוש מילים , הוסף תגובהפינה חדשה שתופיע מדי פעם ב”עין עקומה”: סיפור על דמות אחת, דרך תמונה אחת, וסיכום בשלוש מילים.
1.סיפור. במהלך העונה שעברה דן שמיר חיפש גבוה שייתן חיזוק להפועל ירושלים, ולאחר חיפושים נפל הפור על טרנס מוריס, אמריקאי המתנשא לגובה 2.07 עם עבר בNBA. לאחר כמה חודשים, הסתבר שהייתה זו פגיעה בול. מוריס הוסיף אגרסיביות להגנה של ירושלים והוביל אותה לזכייה בגביע ולגמר הפיינל פור. באותו הגמר ירושלים הוליכה לכל אורך המשחק, אך 2.2 שניות לסיום ג’יימי ארנולד קטף ריבאונד התקפה ממש מתחת לבית של מוריס- בצבע של ירושלים, ועשה אליפות. מספר שבועות מאוחר יותר, החליט מוריס להמיר את צבע חולצתו לצהוב, בתקווה שהפעם הוא יוכתר כאלוף.
כבר בתחילת העונה מוריס תפס את מעמדו כמנייה הבטוחה בהרכב הצהובים, וכתרים רבים נקשרו לראשו. שר ההגנה של מכבי הוביל אותה לגמר גביע המדינה- ואנו יודעים כבר מה קרה בסופו. גם לגמר היורוליג מכבי הגיעה- וגם כאן הסוף כבר ידוע. לאחר עבודה קשה מול בני השרון, מכבי העפילה למשחק המכריע על האליפות בארץ, אפשרות אחרונה לסיים את העונה עם תואר.
מוריס, כמו רוב חבריו, נתן משחק מעולה וסיים עם 20 נקודות. הוא גם סגר את ההגנה ועזר למכבי לפתוח פער של שמונה נקודות, חמש דקות לסיום. אבל מה עם המאני טיים, טרנס? מוריס, כמו שאר חבריו, בקושי הצליחו לייצר נקודות. מוריס בוודאי ראה מול עיניו שוב את התסריט הכל כך מוכר לו: ממשחק האליפות בעונה שעברה, מגמר הגביע העונה. קבוצתו מובילה, וכשמגיעות דקות ההכרעה- הוא וחבריו משתתקים, ומפסידים. אני, לוזר? אתה, לוזר.
2.תמונה. גמר הפיינל פור, 2.8 שניות לסיום. שחזרו בראשכם את הרגעים, אתם וודאי זוכרים אותם. מאליק דיקסון חודר לסל, וחותך את ההגנה. הוא זורק בקשת כדור שיכריע את גורל העונה, יש שיגידו שיותר מזה. הכדור מגיע לשיא גובהו. שחקן הגנה אחרון מנסה לחסום את דיקסון. מי הבחור? נכון, טרנס מוריס. עכשיו, הקפיאו את התמונה. היד המושטת של מוריס, ושני סנטימטרים מעליה, שני סנטימטרים בלבד, הכדור המכריע, הכדור האחרון. זאת התמונה שטרנס מוריס ייקח איתו הלאה.
3.בשלוש מילים: עד שיוכח אחרת.
רגע, אז מי אלופה בסוף? מאי 30, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , תגובה אחת עד כהאתמול בבוקר, כשפתחתי את מוספי הספורט, ההרגשה הייתה כאילו אנחנו ערב משחק היסטורי. המילים כולן התמרקו לקראת אליפות היסטורית של הפועל חולון, לקראת “מהפכה”. סיפורים ותמונות מהעונה ההיסטורית של הפועל גליל עליון נשלפו מאובקים מהבוידעם, תחושות ישנות ונעימות הציצו מתוך ביצה רבת שנים של עקרות ספורטיבית. הכל כבר מוכן, אמרה אימי.
אלא שמכבי חשבה אחרת. הצהובים הגיעו לגמר הפיינל פור מפוקסים, חדים ובעיקר, סוף סוף, טובים. מכבי נתנה אמש את משחקה הטוב ביותר מול קבוצה ישראלית העונה. היא מנעה מחולון את השליטה בריבאונד, שיחקה כדורסל מסודר ויכולנו להבחין שאליפות בארץ זה באמת הדבר החשוב לה ביותר- ובגלל זה היא זכתה בה. חולון עוד צימצמה ולחצה, אבל אחרי הסל של וויצ`יץ`, כשנשארו שש שניות וחצי לסיום, זה היה אבוד. מתוך ייאוש, סגרתי את הטלוויזיה. לא הייתי יכול לראות אותם חוגגים שוב. אפילו לא טרחתי להתעדכן מה קרה. מכבי שוב אלופה, הבנתי- אבל לא יכולתי לשמוע או לקרוא את זה.
טוב, סלחו לי קוראיי היקרים על ששיקרתי. כמובן שראיתי את המשחק עד השריקה האחרונה. ולכן הפוסט שהיה מאופק עד עכשיו, עוצר את הרכב בכיכר קוגל ומתחיל להשתגע. והפעם, הרשו לי להיות אנ-פוליטיקלי קורקט: אני מאושר שהפסדתם, מכביסטים יקרים. מצטער, מר הלפרין היקר, אבל הדמעות שלך, שאמרת ש”אתם מכבי ואתם צריכים לקחת אליפות”, גרמו לי לחיוך זדוני קטן. לעונה אחת בלבד, מכבי הוא שם שני למושג “לוזר”, שכן איך אפשר להגדיר אחרת קבוצה שהפסידה בשלושה גמרים בעונה. אולי, רק אולי, בשנה הבאה תבואו יהירים קצת פחות, ספורטיביים קצת יותר, וזה ללא ספק שווה כמה דמעות. פעם ב-15 שנה, גם לכם מותר לטעום טעמה של אכזבה. ושלא תטעו, זו אינה שמחה לאיד- זו שמחה לתחייתם של התחרותיות, של הרומנטיקה, של ניצחון החלשים.
כאופטימי נצחי, אני מסתכל בציפייה גם לקראת העונה הבאה. עונה שמכבי שוב תחל אותה כפייבוריטית, אך מי יודע איך תסתיים: האלופה מחולון, בני השרון שכל שנה משתפרת, הפועל ירושלים הרעבה וגליל עליון של קטש מסוגלות לעשות צרות למכבי, ויותר מזה- מאמינות שאפשר להביס את הצהובים. ואם הזכרנו את ירושלים, אני שולח את תנחומיי לאדומים מהבירה. זה לא קל להוות אלטרנטיבה למכבי עשר שנים ולקחת גביעים בלבד, ולראות את הפועל חולון, עולה חדשה ויריבה שנואה, זוכה באליפות בעונתה הראשונה כאלטרנטיבה. לא קל, אבל אני בטוח שזה יגרום לירושלים לבוא רעבים יותר לשריקת הפתיחה באוקטובר הקרוב.
“יש לי את החברים הכי טובים בעולם”, אמר האם וי פי של העונה פי ג`יי טאקר, במשפט שייצרב בזיכרון בתום הסופר-עונה הזאת. “זה אסון”, אמר וויצ`יץ` מצדו, וההשוואה בין שני המשפטים מתבקשת: האחד רומנטי, חברי, מפרגן, והשני מראה על חשיבה יהירה, לא ספורטיבית. להפסיד אליפות לקבוצה טובה יותר, זה לא אסון, גם אם אתה במכבי ת”א. זה חלק לגיטימי מעולם הספורט. עזוב, ניקולה, אל תתבאס. יש לי רעיון למשהו שעשוי לעודד אותך- בוא נשב על צלחת חומוס. שמעתי שלדורסמן יש אחת כזאת. אם הדובדנים ב-93 היו מתוקים, השנה החומוס מתוק מתמיד.
ואם לא, מחר מאי 28, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 4תגובותאמש, שוב סיימתי משחק כדורסל כשראשי נטול שערות, כשבני השרון הייתה במרחק דקות מספר מסיום השושלת הצהובה. קיווינו, התפללנו, החזקנו אצבעות- וזה לא קרה. מכבי שוב ניצחה. אך אם לומר את האמת, אינני מאוכזב כל כך. מכבי נראתה זוועה אתמול, וביכולת הזאת, שנמתחת כבר עונה שלמה- פשוט אין לה סיכוי מול החבורה הרעבה של מיקי דורסמן.
למרות שהיו קרובים להפסד, במכבי ת”א עסקים כרגיל: הבוקר הם שיחררו מספר אמירות שהוכיחו שוב שמכביזם היא תופעה מעוורת. “זאת מכבי, נצטרך לקחת אליפות”. פעילות רגישה הורגשה במעיים שלי. צביקה והשחקנים עוד העזו לדבר על ההגנה הנהדרת שלהם, שעצרה את בני השרון על חמש נקודות ברבע הראשון. היי, אולי זה בגלל שבני השרון משחקת כמה חודשים עם אותם שבעה שחקנים שפשוט אזל כוחם ברבע האחרון? אולי זה בגלל מאיר טפירו, שאם היה מגיע למשחק אמש דברים היו עשויים להיגמר אחרת? כנראה שלא, סליחה שעירערתי את בטחונכם.
אולי עדיף כך, שמכבי יתפארו בנוצותיהם הכעורות. שכן ההתרברבות חסרת הבסיס הזו מול המראה, עלולה להרע להם. הם עלולים לשכוח שבני השרון, קבוצה ריבאונד בינונית לקחה יותר מדי כדורים חוזרים בהתקפה, וביום חמישי מחכה להם קבוצת הריבאונד הטובה בליגה. הם עלולים לשכוח, איך בחמש דקות ג`ייסון וויליאמס החזיר לבדו את בני השרון למשחק, וביום חמישי סימונס, טאקר ווישהאם מסוגלים לתפור אותם לבד ביום טוב. הם עלולים לשכוח את הרבע הראשון, בו מכבי הוכיחה שהיא איבדה כל צל של קילר אינסטינקט שהיה לה בעבר. הם עלולים לשכוח, שחולון מחזיקה בסגל הכי רחב ומוכשר בליגה ונמצאת בכושר מצויין. איך אמר הוגו, הדמות הטלוויזיונית: הלו, להתעורר שם, ניסיון אחרון. זה הצ`אנס האחרון שלכם, מכבי, לנצח בגמר השנה, אחרי שכבר הפסדתם שניים. כן, אתם, מכבי ת”א, הפסדתם שני גמרים, וביום חמישי זה לא יפתיע איש- מלבד שמעון מזרחי- אם תפסידו את השלישי.
בין שני משחקי חצי הגמר אמש, עלתה לשיר עינת שרוף, שבין השאר שרה את “מחר”: “כל זה יבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר- אז מחרתיים”. על מכבי לשנן היטב את השורה הזו. ההפסד שממנו ניצלו אתמול, עשוי לכאוב יותר מחר- אם לא יפוצצו את הבועה הצהובה שהם מרחפים בה. אתמול הוכח שוב שמכבי חלשה, מכבי פגיעה, ומכבי לא תיקח אליפות רק כי היא מכבי ת”א, כפי שסוברים שחקניה. אבל מה אני מלין- נשתמע שוב בליל יום חמישי. אני אופטימי.
עונת הכמעט מגיעה לשיאה מאי 26, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 4תגובותשחקנים, כמו גם זמרים, מקבלים בחייהם מספר הזדמנויות מוגבל לפרוץ לתודעה, לעשות את זה. בהזדמנות הזאת, ב”אודישן”, עליהם לעשות את המיטב, כי מי יודע מתי הם יקבלו צ`אנס בפעם הבאה. רגע אחד- אתה תופס אותו, או נותן לו לחמוק. גם ספורטאים מקבלים את הצ`אנס הזה להיות גדולים באמת, להיכנס לתודעה. ג`ון טרי, למשל, קיבל אחד קלאסי כזה, כשבעט את הפנדל המכריע בגמר ליגת האלופות: בעיטה פנימה, וטרי נכנס לספרים כמי שלקח את צ`לסי עד לתואר אלופת אירופה. החמצה, והוא יבכה על הרגע הזה כל חייו. כידוע, טרי החליק ברגע הזה, ובעט החוצה. נתן להזדמנות לברוח בין הגבשושיות בדשא, זייף באודישן. עכשיו, הוא ייאלץ להמתין עד לאודישן הבא- שמי יודע מתי יגיע, אם בכלל.
מלבד טרי, שהיה זה עבורו רגע טראגי במיוחד, ההחלקה הזו קטעה את סיפור ההצלחה של אברם גרנט, והפכה את גמר ליגת האלופות לעוד פרק בעונה רצופת כמעטים- כמעט גביע הליגה, כמעט אליפות אנגליה- בה עקבנו כאן בארץ באדיקות אחרי אברם. ניצחון אחר ניצחון, אכזבה אחר אכזבה, צהובון אחר צהובון. ואז כשכולנו חיכינו לרגע בו הוא יקטוף את התואר ויסתום מיליוני פיות, זה פשוט לא קרה. “גרנט מאמן צ`לסי” זה אמנם סרט הזוי, אבל “גרנט אלוף אירופה” זה סרט שעדיין לא הגיע לאקרנים. רק כמעט.
גם הביצה המקומית סיפקה לנו כמה סיפורי-כמעט מרתקים, שהיו עשויים להפוך לרגעי ספורט חשובים: ממכבי והפועל ת”א שכמעט ירדו ליגה, דרך מכבי ת”א בכדורסל שכמעט לקחה אליפות אירופה, ועד לנבחרות הטניס שכמעט גברו על יריבותיהן בדרך לבית העליון. היחידה שעשתה היסטוריה היא בית”ר בזכייה בדאבל- אך זהו ציון דרך רק עבור בית”ר, ולא רגע ספורטיבי חשוב. מחר, עת תישמע שריקת הפתיחה לפיינל פור, יהיה זה הכדורסל הישראלי שיעמוד לאודישן מול הקהל. שכן ייקבע- האם העונה תהווה נקודת ציון חשובה, או רק עוד כמעט.
ועוד כמעט אחד עלול לכרות לכדורסל את הענף עליו יושב ולגרום לאוהדיו לדפוק אותו לעצמם בראש. אחרי כל העונה המדהימה והחולשה של מכבי, אין דרך טובה לסיים אותה מאשר עם החותמת “היסטוריה”, או בשפת הכדורסל הישראלי אלופה שאיננה מכבי. אם הפיינל פור יסתיים שוב בכמעט ומכבי שוב תחגוג, נסו לגרום לאוהדי הכדורסל להאמין שוב. אותם אוהדים שראו את מכבי מתקרבת לכדי שתי שניות מאיבוד התואר בעונה הקודמת, ואת מכבי מתרסקת אך מתעלה ברגעי ההכרעה וזוכה שוב העונה. נסו לשכנע אותם לבוא למגרשים, ולספר להם שיש לנו ליגה. בשנה הבאה, גם אם מכבי לא תשתתף בליגה, כבר אף אחד לא יאמין שהיא לא תזכה באליפות. האוהדים יברחו, גם העניין, ושהאחרון יכבה את השאלטר.
לכן, עם כל הכבוד לגרנט, שהצלחתו היא הצלחה אישית, הפיינל פור הוא האירוע הכי חשוב כמעט בעונת הכמעטים המתסכלת הזאת. סליחה, לא הרגע הכי חשוב כמעט- הרגע הכי חשוב, נקודה. הפעם, אין מקום לכמעט
מה, שוב הם? מאי 20, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 8תגובותהשעה 05:17 בבוקר, יום שלישי. השעון המעורר מעיר אותי משנתי שהחלה לפני כשלוש שעות בלבד. לאחר כמה שניות שבהם אני מתקשה להאמין שאני ער בשעה כה מוקדמת, אני מצליח להיזכר מה גרם לי לקום כל כך מוקדם: ניו אורלינס נגד סאן אנטוניו, משחק מספר 7. אם לא יהיו בעיות מיוחדות, הספרס הולכים לעוף הלילה, ואת זה אני רוצה לראות. אני חייב לוודא שהקבוצה המדכאת עוזבת הפעם את המירוץ המרתק לאליפות. אני פותח את הטלוויזיה, שש וחצי דקות לסיום המשחק. ההפרש עומד על 12- לסאן אנטוניו. לעזאזל איתם.
זה כבר שמונה שנים שהאפרוריות של סאן אנטוניו מבאסת את שמי האנ.בי.איי, כמו יום סגרירי באמצע אוגוסט. מחקו את הדמות המשעממת מהשלושה: דאנקן, ג’ינובילי, פארקר, ואתם רשאיים למחוק את הכל. האנ.בי.איי בנוי על כדורסל של שחקנים מציתי דמיון, והשלושה האלה בקושי יכולים להצית מדורת ל”ג עומר קטנטנה. הזריקה עם הקרש של דאנקן, הג’אמפים של פארקר, החדירות של ג’ינובילי. וזה עובד. השחקן עם הפרצוף התשוש מאיי הבתולה, הארגנטינאי המקריח והצרפתי בעל הפנים הדהויות עושים זאת שוב, ושוב, ושוב- ארבע פעמים מאז 1999. כמה מעניין כבר זה יכול להיות.
סאן אנטוניו היא פשוט לא חלק מהסיפור שהליגה הזאת מוכרת לי. הליגה שמקדשת את ה”שואו” ואת תרבות כוכבי העל, מייצרת גם קבוצה כזאת, שמריחה כמו קומונה- קבוצת שחקנים, שלא מנסה להתבלט, שכוחה ומעמדה שווה ועושה הכל למען הצלחת הקבוצה. כשג’ינובילי אומר שלא משנה לו לעלות מהספסל אלא רק הניצחון מעניין אותו, אתה מאמין לו. בחברה הסוציאליסטית שיצר גרג פופוביץ’ בטקסס, זה לגמרי מקובל. ה”אני” נשאר בצד לטובת הקבוצה, שמשעממת באותה דרך כבר שנים. אוהדי הפועל ת”א אולי ימצאו את זה אטרקטיבי, אותי זה משעמם.
שני דברים עדיין עשויים למנוע מסאן אנטוניו לשעמם לי גם את סדרת הגמר: 1.הלייקרס, כמובן, אותם הם יפגשו בגמר המערב. מול ניו אורלינס הספרס נראו די פגיעים, בעיקר חוץ, ומי אם לא אל איי המגוונת יכולה לנצל את זה. 2.נאחס השנה הזוגית. סאן אנטוניו זכתה בתארי אליפות בשנים אי-זוגיות בלבד. 2008 הוא מספר זוגי כידוע. כן, זה קצת טיפשי, גם אני בדרך כלל לא מאמין בשטויות האלה- אבל אם זה יעזור, הפעם אני קונה גם את זה.