פרידה מגדול נערי הפוסטר אוקטובר 30, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים, הומור, כדורסל , 6תגובותשמונה שנים עברו מאז פרץ השם רגב פנאן לחיינו. טוב, אולי “פרץ” זה פועל אקטיבי מדי עבור נער הפוסטר הנצחי, נלך על “מוזכר”, מוזכר בחיי אוהד הכדורסל הממוצע. שמונה שנים שעיקרן ישיבה על הספסל, חלוקת מגבות+מים, וכן, פה ושם גם כמה דקות וכמה סלים. לאחר שמונה שנים, פנאן ג’וניור החליט לפרוש, ומהסיבה הכי מוזרה עבור נער פוסטר: מיעוט דקות משחק. הוא לא חשב שיוכל למצוא מקום במגרש, אפילו לא בזכות החוק הרוסי. מסתבר שגם לנער פוסטר נמאס לפעמים.
ואחרי פסקת הדאחקות ההכרחית, הנה קביעה מפתיעה: בתכל’ס, הייתם מתים להיות רגב פנאן. הרי עשרות פעמים הסתכלתם בפוסטר הקבוצתי של מכבי, וחשבתם לעצמכם איזה יופי היה יושב הפרצוף שלכם בין שאראס לפארקר. מאות פעמים צפיתם במשחק של הצהובים מהבית או בהיכל, והיה ממש בא לכם למצוא כרטיסים קצת קרוב יותר, לדוגמא ממש על הפרקט. וכשב-2004 מכבי ת”א הביסה ב-44 את קינדר בולוניה בגמר היורוליג, חשבתם לעצמכם: “מה, ביום כזה, גם אני יכול להיכנס ולעשות סל, בשביל הפרוטוקול”. פנאן עשה את כל זה. לא מוני, רגב.
פנאן. מוכר לכם מהפוסטר?
פעמיים אלוף אירופה, חמש פעמים אלוף המדינה, ארבע פעמים מחזיק גביע המדינה. מעטים יכולים להתגאות בארון כה עמוס בתארים. רגב פנאן הוא סמל צהוב. כן, קראתם נכון- ס-מ-ל. אין מכביסט אמיתי שלא מכיר אותו. מלבד שנתיים של ניסיון פריצה כושל בגליל ור”ג, רגב נשאר במכבי למרות שהבין שהסיכוי שישחק נמוך עד אפסי. לזה קוראים לויאליות למועדון. גם אחרי פרישתו, פנאן מקבל את היחס שאליו ראויים סמלים, ומקבל ג’וב במועדון- עוזר מאמן הכושר. אז אולי הוא לא אבי נמני, אבל עם עובדות קשה להתווכח- הבחור הוא סמל.
בפוסטר הקבוצתי הבא כבר לא יתנוססו פניו הכל-כך מוכרות של רגב פנאן. אף אחד לא יריץ יותר דאחקות בהקשר שלו על הספסל, על מגבות, על בקבוקי מים. בגיל 27, ולאחר קריירה מעוטרת (בכוונה נמנעתי מהתואר מפוארת), רגב פנאן תולה את ה… (נו, דאחקה אחרונה) מגבת. שיהיה בהצלחה בהמשך, תותח.
תכלה שנה וקללותיה ספטמבר 25, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים , 2תגובותרגע לפני שסוגרים את תשס”ח, הנה חמישה אנשים, מסודרים לפי סדר עולה, שירצו לשכוח לגמרי מהשנה הזאת:
5. עודד קטש-
גג העולם- זה בדיוק המקום בו היה עודד קטש בדיוק לפני שנה. הוא סיים עונה טובה בגליל וזכה לחוזה חלומי בקבוצה של המדינה- מכבי ת”א. עודד בנה קבוצה ביחד עם צביקה שרף, אז מנכ”ל מכבי ת”א, שאמורה הייתה לקטוף עוד תואר אליפות בהליכה. במקום זה, שורה של הפסדים מביכים הביאו לכך שבינואר הוא כבר ראה את צביקה שרף על הקווים לאחר שהתפוטר מהקבוצה. ארבעה חודשים לאחר מכן שודר הסרט עמו, ובו ההתבטאות האומללה על צביקה שרף, ועודד רק חיפש מקום לקבור את עצמו. והוא מצא- בגליל העליון, אותה הוביל לעונה בשיפולי התחתית שהסתיימה בהישרדות רק מחזור אחד לסיום. השנה האחרונה פגעה בשמו של קטש גם כמאמן וגם כאדם, והוא היה מעדיף לשכוח ממנה לגמרי.
4. שחר פאר-
את שנת תשס”ח פתחה פאר בעשירייה השנייה בעולם. היא רשמה את הישג השיא שלה, רבע-גמר גראנד-סלאם בארה”ב, ונדמה היה ששחר בדרך לעשות קפיצה לעשירייה הראשונה בעולם. אלא שזה מה שהיא עשתה בטורנירים גדולים מאז: סיבוב שלישי באליפות אוסטרליה, סיבוב ראשון ברולאן גארוס, סיבוב ראשון בארה”ב ושמינית גמר ווימבלדון, למעשה ההישג היחיד שלה העונה. במהלך העונה פאר ספגה תבוסות משפילות מול יריבות מחוץ למאיה הראשונה, הפסידה בסיבוב השני בבייג’ין והידרדרה עד למקום ה-37 בדירוג העולמי. בשנה הבאה היא תקווה לחזור ולעסוק בטניס, במקום הצניחה החופשית של השנה.
3.אודי גל-
כמה תקוות נתלו בשייט אודי גל ובחברו גידי קליגר לפני הנסיעה לבייג’ין. סדרה של תוצאות מבטיחות ערב האולימפיאדה העמידה אותם כהבטחה הבכירה למדליה כחול-לבן. חודשיים לפני האולימפיאדה, הגיעה פרשת התרופות של גל, וכמעט השאירה אותם מחוץ לתחרויות- אודי, שלקח תרופה שנכלל בה סם אסור, נחקר על ידי הועד האולימפי ויצא מהמקרה בשן ועין. אם זה היה נורא עבורו, הגיעה אולימפיאדת בייג’ין והמשיכה את הסיוט, כשהצמד היה רחוק מאוד מהפודיום וספג עלבונות קשים מהועד האולימפי ומהרחוב הספורטיבי. מה נגיד, נאחל לו ימים טובים יותר.
2.שמעון מזרחי-
40 שנה בנה שמעון מזרחי את המותג מכבי ת”א בשתי ידיו. הוא הפך אותה לקבוצה של המדינה, לסמל להצלחה, לווינריות. עד שהגיעה העונה הזאת, והמותג המנצח של שמעון קיבל סטירה רצינית. תחילה, בהפסד משפיל בגמר הגביע לאחר יתרון 20 נקודות, לאחר מכן בהפסד בגמר היורוליג לצסק”א מוסקבה, והשיא, אותה זריקה קשתית מחממת לב של דיקסון שגזלה ממכבי אליפות. אחרי הרצף הזה, אפשר להגיד הכל על מכבי הנוכחית- חוץ מזה שהיא ווינרית. עכשיו, נראה אותו בונה שוב את כושר ההרתעה.
1.גיא לוזון-
הזוכה הבלתי מעורער בתואר “השנה המחורבנת ביותר”. אם נחזור 12 חודשים אחורה, גיא לוזון היה מאמן צעיר ומבטיח שהגיע לקבוצה גדולה, הפועל ת”א, בצדק. מה שקרה מאז מזכיר קטטה עם משפחת אלפרון- הוא חטף מהלומות מכל עבר. הפועל שלו התרסקה והוא עזב >> חזר הביתה, למכבי פ”ת, והפיל גם אותה לקרשים וכמעט לליגה השנייה >> סבל קשות מכך שאבא שלו רצה למנותו למאמן הנבחרת הצעירה >> תדמיתו ספגה מכה קשה, אולי בלתי הפיכה. גיא לוזון, מאמן מבטיח ערב תשס”ח, הפך למאמן משתקם ערב תשס”ט. וכולנו נתפלל יחד איתו: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
יש לכם רעיונות נוספים? הדירוג נראה לכם מופרך? טקבקו..
סיפור, תמונה ושלוש מילים: טרנס מוריס יוני 1, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים, כדורסל, סיפור, תמונה ושלוש מילים , הוסף תגובהפינה חדשה שתופיע מדי פעם ב”עין עקומה”: סיפור על דמות אחת, דרך תמונה אחת, וסיכום בשלוש מילים.
1.סיפור. במהלך העונה שעברה דן שמיר חיפש גבוה שייתן חיזוק להפועל ירושלים, ולאחר חיפושים נפל הפור על טרנס מוריס, אמריקאי המתנשא לגובה 2.07 עם עבר בNBA. לאחר כמה חודשים, הסתבר שהייתה זו פגיעה בול. מוריס הוסיף אגרסיביות להגנה של ירושלים והוביל אותה לזכייה בגביע ולגמר הפיינל פור. באותו הגמר ירושלים הוליכה לכל אורך המשחק, אך 2.2 שניות לסיום ג’יימי ארנולד קטף ריבאונד התקפה ממש מתחת לבית של מוריס- בצבע של ירושלים, ועשה אליפות. מספר שבועות מאוחר יותר, החליט מוריס להמיר את צבע חולצתו לצהוב, בתקווה שהפעם הוא יוכתר כאלוף.
כבר בתחילת העונה מוריס תפס את מעמדו כמנייה הבטוחה בהרכב הצהובים, וכתרים רבים נקשרו לראשו. שר ההגנה של מכבי הוביל אותה לגמר גביע המדינה- ואנו יודעים כבר מה קרה בסופו. גם לגמר היורוליג מכבי הגיעה- וגם כאן הסוף כבר ידוע. לאחר עבודה קשה מול בני השרון, מכבי העפילה למשחק המכריע על האליפות בארץ, אפשרות אחרונה לסיים את העונה עם תואר.
מוריס, כמו רוב חבריו, נתן משחק מעולה וסיים עם 20 נקודות. הוא גם סגר את ההגנה ועזר למכבי לפתוח פער של שמונה נקודות, חמש דקות לסיום. אבל מה עם המאני טיים, טרנס? מוריס, כמו שאר חבריו, בקושי הצליחו לייצר נקודות. מוריס בוודאי ראה מול עיניו שוב את התסריט הכל כך מוכר לו: ממשחק האליפות בעונה שעברה, מגמר הגביע העונה. קבוצתו מובילה, וכשמגיעות דקות ההכרעה- הוא וחבריו משתתקים, ומפסידים. אני, לוזר? אתה, לוזר.
2.תמונה. גמר הפיינל פור, 2.8 שניות לסיום. שחזרו בראשכם את הרגעים, אתם וודאי זוכרים אותם. מאליק דיקסון חודר לסל, וחותך את ההגנה. הוא זורק בקשת כדור שיכריע את גורל העונה, יש שיגידו שיותר מזה. הכדור מגיע לשיא גובהו. שחקן הגנה אחרון מנסה לחסום את דיקסון. מי הבחור? נכון, טרנס מוריס. עכשיו, הקפיאו את התמונה. היד המושטת של מוריס, ושני סנטימטרים מעליה, שני סנטימטרים בלבד, הכדור המכריע, הכדור האחרון. זאת התמונה שטרנס מוריס ייקח איתו הלאה.
3.בשלוש מילים: עד שיוכח אחרת.
אוסקר יכול לעוף מאי 18, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים , 5תגובותאנחנו נמצאים כחודשיים לפני תחילת אולימפיאדת בייג’ין, והקהילה האולימפית רועשת וגועשת. אלפי ספורטאים שעדיין לא הבטיחו את מקומם באולימפיאדה, עומלים קשה כדי לתפוס את מקומם באירוע השיא של הספורט העולמי. הם ירוצו, יקפצו, יתאבקו- והכל כדי להיות שם, בבמה המרכזית. בין אלפי ספורטאים אלו, ינסה בחור בן 21 מדרום אפריקה להגיע לבייג’ין: שמו אוסקר פיסטוריוס, ואין לו רגליים.
הסיפור של אוסקר ליאונרד קארל פיסטוריוס מתחיל ב22 בנובמבר 1986, בסאנדטון, דרום אפריקה. שליה פיסטוריוס יולדת לבעלה הנקה בן, ומהר מאוד הם מגלים שהילוד סובל ממום מולד ברגליו. בגיל 11 חודשים, אוסקר הקטן נאלץ לעבור ניתוח בו נכרתו שתי רגליו- מהברך עד הקרסול. למרות המוגבלות, מושתלות לילד רגליים מלאכותיות והוא חי כמו ילד רגיל. כמו רוב הילדים הדרום אפריקנים, אוסקר הוא חובב ראגבי, והספורט האהוב גורם לו לפציעה בברך, שמורכבת, להזכירכם, מבשר ודם. אוסקר נאלץ לזנוח את הראגבי ולהתרכז בענף אחר- ריצה. בגיל 17 אוסקר רושם הישגים נאים אולימפיאדת הנכים, בינהם מקום ראשון בריצת ה200 מטר, אך לא מסתפק בכך. שנה לאחר מכן הוא מתחיל להשתתף בתחרויות הרגילות ברחבי דרום אפריקה וגם שם משיג הישגים נאים.
בשנה שעברה אוסקר פיסטוריוס החל להשתתף גם בתחרויות בינלאומיות לספורטאים בריאים. אך תלונות של מתחריו בנוגע ליתרון לא הוגן שמעניקות לו רגליו המלאכותיות, מביאות את פדרציית האתלטיקה העולמית לקבוע חוק חדש- איסור שימוש בעזרים טכניים שמעניקים יתרון למשתמש בהם, ובכך נותנת תוקף למשפט האבסורדי הבא: נכות, היא לפעמים יתרון אסור. ההחלטה הזאת קוטעת שנית את רגליו- או בעצם, כנפיו- של אוסקר, שלא מורשה להשתתף בתחרויות רגילות. ההחלטה הנ”ל שונתה ביום שישי האחרון. בית המשפט לבוררות ספורט החליט: אוסקר יוכל לרוץ. אוסקר יוכל לעוף, ולהגיע הכי רחוק שיש.
אין מתנה גדולה מזו לאדם נכה. אדם שכל חייו סבל ממוגבלות הקושי הוא הרבה מעבר לקושי הפיזי: הוא סובל מנטלית. הוא שיחק, למד וגדל עם ילדים רגילים, אך מעולם לא היה אחד מהם. במשך שנים הנכה נאלץ להסתיר מוגבלותו, שכן ילדים, בתמימותם, יכולים להיות אכזריים מאוד כשז מגיע למשהו שאינו מוכר להם. והוא, בליבו, רצה רק דבר אחד: להרגיש חלק מהם. באמת. ההחלטה של בית המשפט לבוררות נתנה את החותמת: אוסקר, אתה אחד משלנו.
לצד ההחלטה התקדימית, בית המשפט לבוררות הוסיף בהחלטתו כי אין מקרה פיסטריוס יהיה פתח לתלונות של נכים נוספים. כך שבינתיים, רק אוסקר קיבל כנפיים. רק אוסקר יוכל להתמודד כשווה בין שווים באולימפיאדה. שאר הנכים, ייאלצו לשאוב ממנו השראה בלבד- אבל גם זה משהו, זה אפילו די הרבה לרוחו של אדם נכה. הם יוכלו להאמין למוטו של פיסטריוס שאומר: “אתה לא מוגבל על ידי המוגבלויות שלך, אתה יכול לפי היכולות שלך”.
עניין אחד קטן ימנע מאוסקר להשתתף באולימפיאדה- הקריטריון האולימפי. פיסטריוס ינסה בכל כוחו להשיג אותו לקראת בייג’ין, אך אם זה לא יקרה, הוא ימשיך לנסות להעפיל לאולימפאידה הבאה, כך הבטיח. לצד האווירה הרעה שאופפת את האלימפיאדה בבייג’ין, הסינים זקוקים לסיפורים מסוג זה שמערבים רומנטיקה, אמונה ורוח ספורט כדי לרפא את המשחקים מנכותם הספורטיבית, ומי מתאים יותר מנכה כדי לעשות זאת.