מועדון הלבבות השבורים נובמבר 4, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , trackbackאתמול בערב עשיתי דרכי לירושלים, בידיעה שהמשחקים בין בית”ר להפועל מספקים תמיד דרמה, מתח והרבה עניין.
ליציע המערבי נכנסתי שניות לאחר שריקת הפתיחה. הכיסאות היו כבר מלאים כולם, כך שנאלצתי להסתפק במדרגות הבטון. אווירה נהדרת בטדי, כמו תמיד.הצהוב כמובן היה דומיננטי, והאדום עמד בפינה. 12 דקות בלבד עברו עד שברק הדביק כדור ראשון למשקוף. עוד רבע שעה עברה, עד שראיתי את אחת ההחמצות המזעזעות בחיי, כשיצחקי החמיץ מול שער ריק. ביום שיצחקי, השחקן היחיד שעדיין מתפקד בבית”ר, מחמיץ בכזו שלומיאליות, קשה לגלות אופטימיות. ההזדמנויות המשיכו להגיע, גם הכדורגל הטוב, ולמרות תוצאה מאופסת במחצית, ירדנו להפסקה בהרגשה טובה.
כעשר דקות מפתיחת המחצית ברק מדביק עוד כדור למשקוף. התסריט הטרגי מתחיל לעשות דרכו לראש. “אתה יודע לאן זה הולך”, זרקתי לאבא שלי, ותהיתי לעצמי למה לעזאזל הייתי צריך להיסחב אחריו לכל המחלה הצהובה הזו. הנה עוד אסיסט של אבירם ברוכיאן, ועוד החמצה של טוטו תמוז. ברוכיאן מלחין גדול, אבל השחקנים של בית”ר הם חרא טקסט. הלוח עדיין מראה 0:0, אבל כאוהד בית”ר אתה מכיר היטב כבר את הפועל. אם יש קבוצה שתנצל החמצות מסמרות שיער שלך, זו הפועל. היא תתפוס אותך מתוסכל לגמרי, ובדיוק אז תעקוץ אותך ותוציא לך את המיץ. ברוב שלבי המשחק הפועל לגמרי הסתגרה, אבל לעזאזל איתם, הם יידעו גם לעקוץ. התיאוריה הזו התחילה כבר לחלחל בקרבי.
רבע שעה לסיום, התחיל עטר עם החילופים ההזויים שלו. ומי המחליפים? שלוש השחקנים הכי פחות אהובים במזרחי- עידן טל, טוטו תמוז ויואב זיו. אם שונא בית”ר היה צריך לבחור איזה שחקנים להכניס, הוא היה מכניס בדיוק את שלושתם. נתקדם עם המשחק, כבר דקה 85. אלירן דנין שחקן נשמה נהדר, אבל את השטות הקבועה שלו הוא חייב לעשות. הפעם היה זה עמרי קנדה שלקח אותו לסיבוב, נכנס לרחבה ומשם מסר ליבואה הלא מכוסה. כנראה שהנאחס היום הוא על יצחקי בלבד, כי יבואה לא התבלבל. הכדור פירפר ברשת.
קשה לי לתאר את רמת התסכול והאכזבה מכזה שער, אבל אני אנסה- שער שנכבש ארבע דקות לסיום ומקנה להפועל ת”א, היריבה השנואה, ניצחון בבית שלנו, בטדי, וכנראה גונז סופית חלומות לאליפות שלישית. וכל זה אחרי משחק פשוט מצויין שלנו, הזדמנויות והחמצות מדהימות. ועדיין, אני מרגיש שביזבזתי שלוש שורות על תחושה שתתקשו להבין, אלא אם כן הייתם אוהדי בית”ר אמש בטדי. מתוך כל האמוציות האלו, והכעס על החילופים, נבעו הקריאות להתפטרותו של ראובן עטר. הכדורגל היה נהדר, וברוב המשחק אפילו די נהנו, אבל הסחיטה הרגשית בסוף הוציאה קריאות מתוך תסכול ופחות מתוך מחשבה. כמובן שעטר צריך, אפילו חייב להמשיך.
השופט שרק לסיום. בהיתי על כר הדשא. לא זזתי. הגוף קפא במקומו והעיניים לא זזו מהמגרש. השחקנים, הדשא, והשער הארור שמיאן לקבל כדור בית”רי, כולם היו שם. ואני, אני פשוט לא זזתי. “יאללה, בוא נלך”, אבא שלי אמר. המשכתי לא לזוז. שמעתי אותו, ובכל זאת הרגשתי שהיכולת לעזוב את מקום הטראומה נגזלה ממני. הרגשתי נגיעה בכתף, אבל המשכתי לא לזוז. יאאלה. קיוויתי שיגאל שילון ייצא עם הסיגר החום שלו ויספר לי שזו הייתה מתיחה. זה לא קרה. אחרי חמש דקות קטטוניות ללא תזוזה בכלל, יצאתי מהמגרש.
נכנסנו לאוטו. המודי בלוז שרו ברקע “…and i love you, yes i love you…”. כן, זה לגמרי מתאים. אין כמו טראומה חזקה כדי להבהיר לי שוב שכן, לעזאזל, אני לא יודע למה- אבל אני עדיין אוהב אותך.
תגובות»
כל מילה בסלע…
כמוך הרגשתי את מה שהרגשת כי גם אני הייתי באותו יום בטדי, האכזה הבלתי פוסקת של שחקני בית”ר (למעט כמה - ברוכיאן,דוד (המלך) אמסלם ) החוסר רצינות והעדר היכולת של בואטנג, של דנין (עם טעויות מחרידות), של יצחקי ( כולם יודעים למה…)
ושל רוב שחקני הסגל של בית”ר גורמים לי להרגשה רעה בכל פעם שאני בטדי…
אני אישית, רציתי באותו מקום להרוג את מי שצעק לראובן עטר להתפטר… כי באמת מאמן מאחד הטובים שהיו לנו.. חוץ מהחילופים של המשחק הזה…
הדהמת אותי עם ההזדהות אלייך שהייתי עם חברים שלי בצפוני ,לאחר הגול ה-2 פשוט התיישבתי תפססתי את הראש ונשארתי שם עד לסוף המשחק… גררו אותי מרוב ההלם שהייתי נתון בו…
בסה”כ חייבי להגיד בראבו לבית”ר על המשחק אתמול… המשחק היה כמה רמות מעל הליגה שלנו בעשור האחרון… אך ניצול המצבים, והעוקץ של הפועל… פעמיים …
הוציא לי את המיץ…