רגע, אז מי אלופה בסוף? מאי 30, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , תגובה אחת עד כהאתמול בבוקר, כשפתחתי את מוספי הספורט, ההרגשה הייתה כאילו אנחנו ערב משחק היסטורי. המילים כולן התמרקו לקראת אליפות היסטורית של הפועל חולון, לקראת “מהפכה”. סיפורים ותמונות מהעונה ההיסטורית של הפועל גליל עליון נשלפו מאובקים מהבוידעם, תחושות ישנות ונעימות הציצו מתוך ביצה רבת שנים של עקרות ספורטיבית. הכל כבר מוכן, אמרה אימי.
אלא שמכבי חשבה אחרת. הצהובים הגיעו לגמר הפיינל פור מפוקסים, חדים ובעיקר, סוף סוף, טובים. מכבי נתנה אמש את משחקה הטוב ביותר מול קבוצה ישראלית העונה. היא מנעה מחולון את השליטה בריבאונד, שיחקה כדורסל מסודר ויכולנו להבחין שאליפות בארץ זה באמת הדבר החשוב לה ביותר- ובגלל זה היא זכתה בה. חולון עוד צימצמה ולחצה, אבל אחרי הסל של וויצ`יץ`, כשנשארו שש שניות וחצי לסיום, זה היה אבוד. מתוך ייאוש, סגרתי את הטלוויזיה. לא הייתי יכול לראות אותם חוגגים שוב. אפילו לא טרחתי להתעדכן מה קרה. מכבי שוב אלופה, הבנתי- אבל לא יכולתי לשמוע או לקרוא את זה.
טוב, סלחו לי קוראיי היקרים על ששיקרתי. כמובן שראיתי את המשחק עד השריקה האחרונה. ולכן הפוסט שהיה מאופק עד עכשיו, עוצר את הרכב בכיכר קוגל ומתחיל להשתגע. והפעם, הרשו לי להיות אנ-פוליטיקלי קורקט: אני מאושר שהפסדתם, מכביסטים יקרים. מצטער, מר הלפרין היקר, אבל הדמעות שלך, שאמרת ש”אתם מכבי ואתם צריכים לקחת אליפות”, גרמו לי לחיוך זדוני קטן. לעונה אחת בלבד, מכבי הוא שם שני למושג “לוזר”, שכן איך אפשר להגדיר אחרת קבוצה שהפסידה בשלושה גמרים בעונה. אולי, רק אולי, בשנה הבאה תבואו יהירים קצת פחות, ספורטיביים קצת יותר, וזה ללא ספק שווה כמה דמעות. פעם ב-15 שנה, גם לכם מותר לטעום טעמה של אכזבה. ושלא תטעו, זו אינה שמחה לאיד- זו שמחה לתחייתם של התחרותיות, של הרומנטיקה, של ניצחון החלשים.
כאופטימי נצחי, אני מסתכל בציפייה גם לקראת העונה הבאה. עונה שמכבי שוב תחל אותה כפייבוריטית, אך מי יודע איך תסתיים: האלופה מחולון, בני השרון שכל שנה משתפרת, הפועל ירושלים הרעבה וגליל עליון של קטש מסוגלות לעשות צרות למכבי, ויותר מזה- מאמינות שאפשר להביס את הצהובים. ואם הזכרנו את ירושלים, אני שולח את תנחומיי לאדומים מהבירה. זה לא קל להוות אלטרנטיבה למכבי עשר שנים ולקחת גביעים בלבד, ולראות את הפועל חולון, עולה חדשה ויריבה שנואה, זוכה באליפות בעונתה הראשונה כאלטרנטיבה. לא קל, אבל אני בטוח שזה יגרום לירושלים לבוא רעבים יותר לשריקת הפתיחה באוקטובר הקרוב.
“יש לי את החברים הכי טובים בעולם”, אמר האם וי פי של העונה פי ג`יי טאקר, במשפט שייצרב בזיכרון בתום הסופר-עונה הזאת. “זה אסון”, אמר וויצ`יץ` מצדו, וההשוואה בין שני המשפטים מתבקשת: האחד רומנטי, חברי, מפרגן, והשני מראה על חשיבה יהירה, לא ספורטיבית. להפסיד אליפות לקבוצה טובה יותר, זה לא אסון, גם אם אתה במכבי ת”א. זה חלק לגיטימי מעולם הספורט. עזוב, ניקולה, אל תתבאס. יש לי רעיון למשהו שעשוי לעודד אותך- בוא נשב על צלחת חומוס. שמעתי שלדורסמן יש אחת כזאת. אם הדובדנים ב-93 היו מתוקים, השנה החומוס מתוק מתמיד.
ואם לא, מחר מאי 28, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 4תגובותאמש, שוב סיימתי משחק כדורסל כשראשי נטול שערות, כשבני השרון הייתה במרחק דקות מספר מסיום השושלת הצהובה. קיווינו, התפללנו, החזקנו אצבעות- וזה לא קרה. מכבי שוב ניצחה. אך אם לומר את האמת, אינני מאוכזב כל כך. מכבי נראתה זוועה אתמול, וביכולת הזאת, שנמתחת כבר עונה שלמה- פשוט אין לה סיכוי מול החבורה הרעבה של מיקי דורסמן.
למרות שהיו קרובים להפסד, במכבי ת”א עסקים כרגיל: הבוקר הם שיחררו מספר אמירות שהוכיחו שוב שמכביזם היא תופעה מעוורת. “זאת מכבי, נצטרך לקחת אליפות”. פעילות רגישה הורגשה במעיים שלי. צביקה והשחקנים עוד העזו לדבר על ההגנה הנהדרת שלהם, שעצרה את בני השרון על חמש נקודות ברבע הראשון. היי, אולי זה בגלל שבני השרון משחקת כמה חודשים עם אותם שבעה שחקנים שפשוט אזל כוחם ברבע האחרון? אולי זה בגלל מאיר טפירו, שאם היה מגיע למשחק אמש דברים היו עשויים להיגמר אחרת? כנראה שלא, סליחה שעירערתי את בטחונכם.
אולי עדיף כך, שמכבי יתפארו בנוצותיהם הכעורות. שכן ההתרברבות חסרת הבסיס הזו מול המראה, עלולה להרע להם. הם עלולים לשכוח שבני השרון, קבוצה ריבאונד בינונית לקחה יותר מדי כדורים חוזרים בהתקפה, וביום חמישי מחכה להם קבוצת הריבאונד הטובה בליגה. הם עלולים לשכוח, איך בחמש דקות ג`ייסון וויליאמס החזיר לבדו את בני השרון למשחק, וביום חמישי סימונס, טאקר ווישהאם מסוגלים לתפור אותם לבד ביום טוב. הם עלולים לשכוח את הרבע הראשון, בו מכבי הוכיחה שהיא איבדה כל צל של קילר אינסטינקט שהיה לה בעבר. הם עלולים לשכוח, שחולון מחזיקה בסגל הכי רחב ומוכשר בליגה ונמצאת בכושר מצויין. איך אמר הוגו, הדמות הטלוויזיונית: הלו, להתעורר שם, ניסיון אחרון. זה הצ`אנס האחרון שלכם, מכבי, לנצח בגמר השנה, אחרי שכבר הפסדתם שניים. כן, אתם, מכבי ת”א, הפסדתם שני גמרים, וביום חמישי זה לא יפתיע איש- מלבד שמעון מזרחי- אם תפסידו את השלישי.
בין שני משחקי חצי הגמר אמש, עלתה לשיר עינת שרוף, שבין השאר שרה את “מחר”: “כל זה יבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר- אז מחרתיים”. על מכבי לשנן היטב את השורה הזו. ההפסד שממנו ניצלו אתמול, עשוי לכאוב יותר מחר- אם לא יפוצצו את הבועה הצהובה שהם מרחפים בה. אתמול הוכח שוב שמכבי חלשה, מכבי פגיעה, ומכבי לא תיקח אליפות רק כי היא מכבי ת”א, כפי שסוברים שחקניה. אבל מה אני מלין- נשתמע שוב בליל יום חמישי. אני אופטימי.
עונת הכמעט מגיעה לשיאה מאי 26, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 4תגובותשחקנים, כמו גם זמרים, מקבלים בחייהם מספר הזדמנויות מוגבל לפרוץ לתודעה, לעשות את זה. בהזדמנות הזאת, ב”אודישן”, עליהם לעשות את המיטב, כי מי יודע מתי הם יקבלו צ`אנס בפעם הבאה. רגע אחד- אתה תופס אותו, או נותן לו לחמוק. גם ספורטאים מקבלים את הצ`אנס הזה להיות גדולים באמת, להיכנס לתודעה. ג`ון טרי, למשל, קיבל אחד קלאסי כזה, כשבעט את הפנדל המכריע בגמר ליגת האלופות: בעיטה פנימה, וטרי נכנס לספרים כמי שלקח את צ`לסי עד לתואר אלופת אירופה. החמצה, והוא יבכה על הרגע הזה כל חייו. כידוע, טרי החליק ברגע הזה, ובעט החוצה. נתן להזדמנות לברוח בין הגבשושיות בדשא, זייף באודישן. עכשיו, הוא ייאלץ להמתין עד לאודישן הבא- שמי יודע מתי יגיע, אם בכלל.
מלבד טרי, שהיה זה עבורו רגע טראגי במיוחד, ההחלקה הזו קטעה את סיפור ההצלחה של אברם גרנט, והפכה את גמר ליגת האלופות לעוד פרק בעונה רצופת כמעטים- כמעט גביע הליגה, כמעט אליפות אנגליה- בה עקבנו כאן בארץ באדיקות אחרי אברם. ניצחון אחר ניצחון, אכזבה אחר אכזבה, צהובון אחר צהובון. ואז כשכולנו חיכינו לרגע בו הוא יקטוף את התואר ויסתום מיליוני פיות, זה פשוט לא קרה. “גרנט מאמן צ`לסי” זה אמנם סרט הזוי, אבל “גרנט אלוף אירופה” זה סרט שעדיין לא הגיע לאקרנים. רק כמעט.
גם הביצה המקומית סיפקה לנו כמה סיפורי-כמעט מרתקים, שהיו עשויים להפוך לרגעי ספורט חשובים: ממכבי והפועל ת”א שכמעט ירדו ליגה, דרך מכבי ת”א בכדורסל שכמעט לקחה אליפות אירופה, ועד לנבחרות הטניס שכמעט גברו על יריבותיהן בדרך לבית העליון. היחידה שעשתה היסטוריה היא בית”ר בזכייה בדאבל- אך זהו ציון דרך רק עבור בית”ר, ולא רגע ספורטיבי חשוב. מחר, עת תישמע שריקת הפתיחה לפיינל פור, יהיה זה הכדורסל הישראלי שיעמוד לאודישן מול הקהל. שכן ייקבע- האם העונה תהווה נקודת ציון חשובה, או רק עוד כמעט.
ועוד כמעט אחד עלול לכרות לכדורסל את הענף עליו יושב ולגרום לאוהדיו לדפוק אותו לעצמם בראש. אחרי כל העונה המדהימה והחולשה של מכבי, אין דרך טובה לסיים אותה מאשר עם החותמת “היסטוריה”, או בשפת הכדורסל הישראלי אלופה שאיננה מכבי. אם הפיינל פור יסתיים שוב בכמעט ומכבי שוב תחגוג, נסו לגרום לאוהדי הכדורסל להאמין שוב. אותם אוהדים שראו את מכבי מתקרבת לכדי שתי שניות מאיבוד התואר בעונה הקודמת, ואת מכבי מתרסקת אך מתעלה ברגעי ההכרעה וזוכה שוב העונה. נסו לשכנע אותם לבוא למגרשים, ולספר להם שיש לנו ליגה. בשנה הבאה, גם אם מכבי לא תשתתף בליגה, כבר אף אחד לא יאמין שהיא לא תזכה באליפות. האוהדים יברחו, גם העניין, ושהאחרון יכבה את השאלטר.
לכן, עם כל הכבוד לגרנט, שהצלחתו היא הצלחה אישית, הפיינל פור הוא האירוע הכי חשוב כמעט בעונת הכמעטים המתסכלת הזאת. סליחה, לא הרגע הכי חשוב כמעט- הרגע הכי חשוב, נקודה. הפעם, אין מקום לכמעט
מה, שוב הם? מאי 20, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 8תגובותהשעה 05:17 בבוקר, יום שלישי. השעון המעורר מעיר אותי משנתי שהחלה לפני כשלוש שעות בלבד. לאחר כמה שניות שבהם אני מתקשה להאמין שאני ער בשעה כה מוקדמת, אני מצליח להיזכר מה גרם לי לקום כל כך מוקדם: ניו אורלינס נגד סאן אנטוניו, משחק מספר 7. אם לא יהיו בעיות מיוחדות, הספרס הולכים לעוף הלילה, ואת זה אני רוצה לראות. אני חייב לוודא שהקבוצה המדכאת עוזבת הפעם את המירוץ המרתק לאליפות. אני פותח את הטלוויזיה, שש וחצי דקות לסיום המשחק. ההפרש עומד על 12- לסאן אנטוניו. לעזאזל איתם.
זה כבר שמונה שנים שהאפרוריות של סאן אנטוניו מבאסת את שמי האנ.בי.איי, כמו יום סגרירי באמצע אוגוסט. מחקו את הדמות המשעממת מהשלושה: דאנקן, ג’ינובילי, פארקר, ואתם רשאיים למחוק את הכל. האנ.בי.איי בנוי על כדורסל של שחקנים מציתי דמיון, והשלושה האלה בקושי יכולים להצית מדורת ל”ג עומר קטנטנה. הזריקה עם הקרש של דאנקן, הג’אמפים של פארקר, החדירות של ג’ינובילי. וזה עובד. השחקן עם הפרצוף התשוש מאיי הבתולה, הארגנטינאי המקריח והצרפתי בעל הפנים הדהויות עושים זאת שוב, ושוב, ושוב- ארבע פעמים מאז 1999. כמה מעניין כבר זה יכול להיות.
סאן אנטוניו היא פשוט לא חלק מהסיפור שהליגה הזאת מוכרת לי. הליגה שמקדשת את ה”שואו” ואת תרבות כוכבי העל, מייצרת גם קבוצה כזאת, שמריחה כמו קומונה- קבוצת שחקנים, שלא מנסה להתבלט, שכוחה ומעמדה שווה ועושה הכל למען הצלחת הקבוצה. כשג’ינובילי אומר שלא משנה לו לעלות מהספסל אלא רק הניצחון מעניין אותו, אתה מאמין לו. בחברה הסוציאליסטית שיצר גרג פופוביץ’ בטקסס, זה לגמרי מקובל. ה”אני” נשאר בצד לטובת הקבוצה, שמשעממת באותה דרך כבר שנים. אוהדי הפועל ת”א אולי ימצאו את זה אטרקטיבי, אותי זה משעמם.
שני דברים עדיין עשויים למנוע מסאן אנטוניו לשעמם לי גם את סדרת הגמר: 1.הלייקרס, כמובן, אותם הם יפגשו בגמר המערב. מול ניו אורלינס הספרס נראו די פגיעים, בעיקר חוץ, ומי אם לא אל איי המגוונת יכולה לנצל את זה. 2.נאחס השנה הזוגית. סאן אנטוניו זכתה בתארי אליפות בשנים אי-זוגיות בלבד. 2008 הוא מספר זוגי כידוע. כן, זה קצת טיפשי, גם אני בדרך כלל לא מאמין בשטויות האלה- אבל אם זה יעזור, הפעם אני קונה גם את זה.
אוסקר יכול לעוף מאי 18, 2008
מאת PavelNedved ב : אנשים , 5תגובותאנחנו נמצאים כחודשיים לפני תחילת אולימפיאדת בייג’ין, והקהילה האולימפית רועשת וגועשת. אלפי ספורטאים שעדיין לא הבטיחו את מקומם באולימפיאדה, עומלים קשה כדי לתפוס את מקומם באירוע השיא של הספורט העולמי. הם ירוצו, יקפצו, יתאבקו- והכל כדי להיות שם, בבמה המרכזית. בין אלפי ספורטאים אלו, ינסה בחור בן 21 מדרום אפריקה להגיע לבייג’ין: שמו אוסקר פיסטוריוס, ואין לו רגליים.
הסיפור של אוסקר ליאונרד קארל פיסטוריוס מתחיל ב22 בנובמבר 1986, בסאנדטון, דרום אפריקה. שליה פיסטוריוס יולדת לבעלה הנקה בן, ומהר מאוד הם מגלים שהילוד סובל ממום מולד ברגליו. בגיל 11 חודשים, אוסקר הקטן נאלץ לעבור ניתוח בו נכרתו שתי רגליו- מהברך עד הקרסול. למרות המוגבלות, מושתלות לילד רגליים מלאכותיות והוא חי כמו ילד רגיל. כמו רוב הילדים הדרום אפריקנים, אוסקר הוא חובב ראגבי, והספורט האהוב גורם לו לפציעה בברך, שמורכבת, להזכירכם, מבשר ודם. אוסקר נאלץ לזנוח את הראגבי ולהתרכז בענף אחר- ריצה. בגיל 17 אוסקר רושם הישגים נאים אולימפיאדת הנכים, בינהם מקום ראשון בריצת ה200 מטר, אך לא מסתפק בכך. שנה לאחר מכן הוא מתחיל להשתתף בתחרויות הרגילות ברחבי דרום אפריקה וגם שם משיג הישגים נאים.
בשנה שעברה אוסקר פיסטוריוס החל להשתתף גם בתחרויות בינלאומיות לספורטאים בריאים. אך תלונות של מתחריו בנוגע ליתרון לא הוגן שמעניקות לו רגליו המלאכותיות, מביאות את פדרציית האתלטיקה העולמית לקבוע חוק חדש- איסור שימוש בעזרים טכניים שמעניקים יתרון למשתמש בהם, ובכך נותנת תוקף למשפט האבסורדי הבא: נכות, היא לפעמים יתרון אסור. ההחלטה הזאת קוטעת שנית את רגליו- או בעצם, כנפיו- של אוסקר, שלא מורשה להשתתף בתחרויות רגילות. ההחלטה הנ”ל שונתה ביום שישי האחרון. בית המשפט לבוררות ספורט החליט: אוסקר יוכל לרוץ. אוסקר יוכל לעוף, ולהגיע הכי רחוק שיש.
אין מתנה גדולה מזו לאדם נכה. אדם שכל חייו סבל ממוגבלות הקושי הוא הרבה מעבר לקושי הפיזי: הוא סובל מנטלית. הוא שיחק, למד וגדל עם ילדים רגילים, אך מעולם לא היה אחד מהם. במשך שנים הנכה נאלץ להסתיר מוגבלותו, שכן ילדים, בתמימותם, יכולים להיות אכזריים מאוד כשז מגיע למשהו שאינו מוכר להם. והוא, בליבו, רצה רק דבר אחד: להרגיש חלק מהם. באמת. ההחלטה של בית המשפט לבוררות נתנה את החותמת: אוסקר, אתה אחד משלנו.
לצד ההחלטה התקדימית, בית המשפט לבוררות הוסיף בהחלטתו כי אין מקרה פיסטריוס יהיה פתח לתלונות של נכים נוספים. כך שבינתיים, רק אוסקר קיבל כנפיים. רק אוסקר יוכל להתמודד כשווה בין שווים באולימפיאדה. שאר הנכים, ייאלצו לשאוב ממנו השראה בלבד- אבל גם זה משהו, זה אפילו די הרבה לרוחו של אדם נכה. הם יוכלו להאמין למוטו של פיסטריוס שאומר: “אתה לא מוגבל על ידי המוגבלויות שלך, אתה יכול לפי היכולות שלך”.
עניין אחד קטן ימנע מאוסקר להשתתף באולימפיאדה- הקריטריון האולימפי. פיסטריוס ינסה בכל כוחו להשיג אותו לקראת בייג’ין, אך אם זה לא יקרה, הוא ימשיך לנסות להעפיל לאולימפאידה הבאה, כך הבטיח. לצד האווירה הרעה שאופפת את האלימפיאדה בבייג’ין, הסינים זקוקים לסיפורים מסוג זה שמערבים רומנטיקה, אמונה ורוח ספורט כדי לרפא את המשחקים מנכותם הספורטיבית, ומי מתאים יותר מנכה כדי לעשות זאת.
אגדה שקרתה באמת מאי 14, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל ישראלי , 4תגובותמשחק הכדורגל, הוא מעין סיפור דרמה באורך 90 דקות. לפני שאתה צופה בו, אתה לא באמת יודע לאן תתפתח הדרמה: מי יהיו המנצחים, המפסידים, הדמויות המרכזיות או איך תתפתח העלילה. החלק לפני המשחק, בו אתה מפנטז מה יקרה במהלכו- הוא חלק לא פחות חשוב בחוויה. בגמר הגביע אמש, אפילו לא ניסיתי לדמיין מה יתרחש במהלך המשחק. היה ברור לי, שכשמדובר בגמר גביע של הפועל מול בית”ר, עם שלל הסיפורים שמסביב, אנו הולכים לראות יותר מעוד סיפור. זו פיסת היסטוריה. בשש בערב התנעתי את האוטו, ונסעתי לכיוון רמת גן בידיעה שהערב- אני הולך לראות אגדה.
שאר הנוסעים באוטו הם לא ממש אוהדי בית”ר, אלא מה שנקרא “טרמפיסטים”. בדרך, העברתי להם מורשת קרב קצרה על מלחמת בית”ר והפועל: מהשלושער של סיני ב84, דרך פרשת השרוכים ושני גמרי הגביע הקודמים, ועד המשחק האחרון בבלומפילד. לאחר שהייתי בטוח שהם הפנימו את גודל המאבק, החניתי את האוטו והתחלנו ללכת. בדרך עברנו את גשר המכביה, סמל לטרגדיה וכישלון. נקווה שהערב הם יהיו בצד של הפועל.
המשחק נפתח. לאחר 45 דקות וקורה אחת שהלמה בליבי, עוברים למחצית השנייה. בית”ר משחקת לא רע, אבל טוטו תמוז החליט שהערב הוא לוקח את הלב שלי למסע עד לקצה גבול יכולתו. כשהשופט שורק לפנדלים, אני כבר מבהיר לסובבים אותי- אפשר ללכת הביתה. הגביע שוב אדום. מול הפועל, אין מקום לאופטימיות. אני מתיישב על הכסא וכובש את ידיי בפניי. שמונה שנים עברו מאז הייתי כאן, באותה סיטואציה בדיוק. נדמה שאותו ילד בן 13, שדמע כשקבוצתו הפסידה בגמר בפנדלים להפועל, לא השתנה במאום: הנה הוא, יושב באותה סיטואציה בדיוק- ואפילו לא מצפה לחוויה מתקנת. אלא שהפעם, אני כבר מבין- אי אפשר לנצח את הפועל בפנדלים. לפני שמתחילים לבעוט, הלב שלי דופק כפקידי מס הכנסה שדופקים לך על הדלת ובאים לעכל את הבית. זה בדיוק מה שהשחקנים האדומים הולכים לעשות לי, לבית שלי, עכשיו.
וכמה לא מפתיע, בואטנג מחמיץ. בואו נסיים עם זה, אני חושב. תנו לי ללכת הביתה. דגו ניגש לבעוט את הפנדל המכריע, ואני בקושי מסתכל. אוהד מאחורי עוד צועק שיר עידוד לקאלה. “איזה קאלה”, אני מסנן לעברו. אלא שמה שאני לא יודע, הוא מה שקורה בשמיים במקביל: אלוקים, שרק עכשיו מצטרף למשחק, סוטר לתסריטאי הראשי שלו על השיעמום שכתב ומפטר אותו במקום. “אני אלמד אותך מה זה סיפור טוב”, הוא אומר לו. דגו בועט, וקאלה, כמו גדול, הודף. טוויסט בעלילה זה אנדרסטייטמנט למצב הזה. שהפועל תהיה רחוקה פנדל אחד מגביע ותחמיץ אותו? צריך להזמין ועדת חקירה. גרשון, שכל המשחק האוהדים מתפללים שהוא יהיה זה שידפוק את הפועל, מכניס את הפנדל השישי, ושולח את ראובן עובד לבעוט כשמשקולת בגודל עשרות אלפי אדומים על הרגליים שלו. זה לא מפתיע כשקאלה הודף את הבעיטה הרעה שלו. האגדה מסתיימת, הפעם עם סוף טוב.
יש רגעים בודדים בחיים, שבהם אתה לא ממש יודע מה אתה עושה למרות שאתה בהכרה מלאה. צרחות, קפיצות, דמעות, הכל היה שם. בקבלת הפנים בבר מצווה שלי לא חיבקתי כל כך הרבה אנשים לא מוכרים. כשחמש דקות של שמחה אינטנסיבית מסתיימות, אני נמצא באפיסת כוחות: המשחק הזה סחט אותי מנטלית, וכעת גם פיזית אני מרגיש, איך נגדיר את זה, רפוי. במהלך חגיגות הגביע אני מנסה לעכל את מה שקרה לפני כמה רגעים. לא נתפס בעליל. גם כשדוד אמסלם מרים את הגביע, אני מתקשה לקלוט: ניצחנו את הפועל. בפנדלים. הגביע הוא שלנו. חלום מתוק מזה לא יכול להיות. אל תעירו אותי, ושלא יסתיים.
בדרך החוצה אוהדי בית”ר מנתחים את האגדה שצפו בה כרגע. אחד מהם אומר שקאלה לא רק כיפר על הטעויות מול קופנהאגן, ההופעה שלו הערב צירפה אותו כנצר רשמי לשושלת דוד בן ישי. אחרי כמעט שעה בפקקים, אני פותח את דלת הבית. מעולם לא הייתה דוגמא טובה יותר לביטוי “עייף, אך מרוצה”.
בוקר טוב, מכבי ת”א מאי 12, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 2תגובותבוקר טוב, בעלי מכבי ת”א בכדורסל. אתמול הפסדתם בפעם התשיעית בליגת העל הישראלית העונה. זה היה ההפסד הרביעי ברציפות, וביום חמישי מחכה לכם האחרונה בטבלה, גלבוע/עפולה. בפעמיים שפגשתם את האחרונה בטבלה העונה, הפסדתם. אם תצרפו את זה לאיך שנראיתם אתמול, תגיעו למסקנה שמפגש ביתי מול עפולה מעולם לא נראה מאיים יותר. אם עודד קטש, האקס המיתולוגי, ינצח הערב את בני השרון עפולה תרד סופית, אך אם לא היא תגיע לעיר הגדולה כדי לנצח. ואז, אתם בבעיה.
ובכל זאת, אתם יכולים לשאוב דבר טוב אחד מהבאר העמוקה והחשוכה בה מכבי נמצאת כרגע- את המסקנה שצביקה שרף לא צריך להמשיך עוד עונה. צביקה אמנם קיבל מקטש קבוצה בינונית, אך במקום לעשות שינוי מהותי ולהביא רכז בכיר שינהיג את הקבוצה, הוא תפר תלאי על תלאי, דה רוסה על גל מקל, והרי לפניכם התוצאות. אז נכון, צביקה הוא מאמן מוערך ומנוסה ומוטיבטור גדול- אבל גם שייע פייגנבוים, ואני לא שומע שארקדי פנה אליו. אל תתנו להעפלה המקרית לגמר היורוליג לשטות בכם. בלאט ואפי הם מועמדים טובים ממנו.
בוקר טוב, אוהדי הכדורסל בארץ. אם תרשו לי להתפייט לרגע, ואני לגמרי במצב רוח פיוטי- זהו שחר של יום חדש. למעשה, זוהי הפעם התשיעית שהשחר הזה זורח. אם עדיין לא הבנתם, מכבי לא פייבוריטית לקחת את האליפות השנה. לרגע היה נדמה שבני השרון פייבוריטית, ואז חולון ניצנצה, ופתאום גם נהריה נראית בעלת סיכוי הוגן. הבעיה היא, שהבאה שעשוייה לצבור מומנטום, בזמן הקריטי ביותר העונה- היא מכבי ת”א. ואז, גם על העונה המרתקת הזאת יהיה הכיתוב המשעמם “מכבי ת”א אלופה”, מה שעלול לבאס לגמרי את הענף. אז לפחות תהנו מהרגע, כי מי יודע לאיזה בוקר נקום לאחר גמר הפיינל פור.
פסימיות זהירה מאי 10, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורגל עולמי , 4תגובותמחר אחר הצהריים, כשהביג בן יצלצל חמש פעמים, תישמע שריקת הפתיחה לסדרה בת שני משחקים שתחרוץ את גורלו של אברהם גרנט בצ`לסי. המשחק הראשון בסדרה, כלל לא יהיה תלוי בגרנט. למעשה, הוא ייערך כ-280 קילומטר הרחק מהמגרש בו גרנט ינווט, יצרח ואולי אפילו ישמח בסוף- הוא ייערך במגרש ה-JJB בוויגאן. שם, הקבוצה המקומית תשחק מול מנצ`סטר יונייטד ותקבע מה תהיה השורה שתחתום את פרק הפריימר ליג ביומן המסע של המאמן הישראלי בלונדון.
האמת, לגרנט אין הרבה סיבות לאופטימיות לקראת מחר. שכן כשמנצ`סטר יונייטד משחקת מול וויגאן השכנה- היא לא נתקלת בבעיות: שש פעמים נפגשו שתי הקבוצות, ובכולן ניצחה יונייטד. מה שאומר, שהפסד נקודות של יונייטד יהיה היסטורי לא רק עבור גרנט- אלא גם עבור וויגאן הקטנה. למרות שוויגאן גנבה נקודות העונה לארסנל ולצ`לסי (עם שער בדקה ה-92 שמנוגד בתכלית לתורת התחת של אברם), קשה לצפות ליותר מדי מהקבוצה הקטנה, שכבר הבטיחה עונה נוספת בפריימר-ליג.
ואם זה לא מספיק כדי להיות פסימי, הנה עוד עובדה לא מעודדת: סטיב ברוס, מאמן וויגאן, הוא שחקן עבר של השדים האדומים, שהספיק לעבור גם תחת מגע הקסם של פרגוסון ונחשב לקרוב אליו. ברוס סיפר, שהוא מדבר עם פרגי פעם בכמה חודשים- אך בשבוע המשחק מול צ`לסי מאמן היונייטד טרח להתקשר אליו פעמיים. לאחר התיקו שסחט בסטמפורד ברידג`, המנג`ר הסקוטי השאיר הודעה במשיבון של ברוס בזו הלשון: “אם לא היית מכוער כל-כך, הייתי מנשק אותך”. ברוס כמובן היה שמח לראות את פרגוסון חוגג אליפות, למרות שהוא התחייב ללכת על ניצחון ביום ראשון. האחרון שאמר שהיה שמח לראות את פרגי חוגג אליפות, אלן קרבישלי, חזר בשבוע שעבר מאולד טראפורד עם רביעייה ברשת קבוצתו ווסטהאם, כך שקשה לסמוך על הצהרותיו של מנג`ר וויגאן על כך שהוא רוצה לעשות את אוהדי וויגאן גאים בקבוצתם בזמן שכל העולם יצפה במשחק. זה טוב לעיתונים ולתדמיתו הנקייה, אך אני בספק כמה זה יהיה שווה על המגרש.
ולמרות הפסימיות הזאת, ביליוני צופים בעולם ועוד 25,000 מאושרים שימלאו את האיצטדיון בצפון-מזרח אנגליה יהיו דרוכים לקראת הקרב המכריע מחר. גם הם לא ממש מאמינים שמנצ`סטר תמעד ,בהתחשב בליין העולמי הממוצע העומד על סביבות 5.90 לתיקו. גורם ההפתעה, שבא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בכדורגל והפך אותו למשחק הפופולרי בעולם, יהיה תקוותו היחידה של גרנט לצד אלילת המזל פורטונה. לגבי האינטגריטי המפורסם של הפריימר ליג, לא בטוח שהייתי תולה בו יותר מדי תקוות.
בכל מקרה, במשחק השני בסדרה שתחרוץ את גורלו, גרנט כבר לא יזדקק לאף אחד- הוא יוכל להכניע את מנצ`סטר בעצמו, בגמר ליגת האלופות הקרוב. אז, לפרגוסון לא יעזור הכבוד שרוכשים לו, כי בהנחה שהתסריט הצפוי יקרה מחר, זו תהיה מלחמת הישרדות עבור גרנט. ובמלחמה, כמו במלחמה, את הכבוד משאירים בבית.
עודד קטש, ילד רע מאי 7, 2008
מאת PavelNedved ב : כדורסל , 11תגובותעודד קטש מתחנף למכבי ת”א, ובורח בכוח מתדמית הילד הרע, למרות שזה עשוי להשתלם לו. קחו לדוגמא את פיני גרשון.
כמי שהמכביזם הוא לא כוס התה שלו, קשה שלא לחבב את עודד קטש. השחקן דמוי השרוך אמנם עבר במסלול הרגיל בדרך לחותמת האיכות “מכביסט”, מסלול שכלל שנת חממה בגליל והובלת הקבוצה הבוגרת של הצהובים, אבל מאז שעזב את מכבי- בעיקר הזיק לה. כבר כשקבר שלשה אחר שלשה, מסמר אחר מסמר, במדי פנאתנייקוס באותו גמר מול מכבי, הוא החל לאבד מתדמית הילד-טוב-שמעון-מזרחי. העונה, התהליך הושלם: עודד קיבל צ’אנס כמאמן הקבוצה הצהובה ובנה קבוצה שעומדת לסיים עונה כשהיא ערומה מתארים, והחותמת הסופית הגיעה בסרט שבו הכפיש את מכבי, כשעיקר החיצים נזרקים לכיוונו של צביקה שרף. עכשיו, מכבי ועודד כבר ממש צ’ילבות. מלבד זה, ראינו את עודד שותה ומשחק סנוקר א-לה סלבדור חצי שעה לפני משחק, מה שבוודאי לא הוסיף לו נקודות אצל ה”טובים”.
רע זה סקסי. כמה מהדמויות הכי מרתקות והכי מצליחות בספורט הישראלי היו באד בויז: אייל ברקוביץ’, פיני גרשון לדוגמא. גם אפי בירנבוים לא פחד לטפח תדמית אנטי-מכביסטית, וכיום הוא מועמד לאמן שם, מה שמוכיח שאפשר להגיע לפסגה גם בלי להיות הילד הטוב. יעשה נכון עודד קטש אם בעצמו יטפח תדמית כזאת. זה עשוי לעזור לו לקבל עוד כותרות בעיתון ועוד גלי הערצה, ולקחת את הקריירה שלו ואת דמות הדג קפוא שלו צעד וחצי קדימה. ההודעה שקטש הוציא עם מכבי לפני הסרט ואיחולי ההצלחה הפתאטיים שהוא שלח אליהם בדרך למדריד הם צעדים בכיוון ההפוך, הכיוון שבסופו נזכור את עודד קטש כדמות משעממת ומלוקקת. ומי שאמר משפט כמו “להגיד שצביקה שרף הוא לא מאמן זו מחמאה”, הוא לבטח יותר מזה.
קטש. מגיע שוב להיכל
בעקבות ההתפתחויות האחרונות בגזרת קטש-מכבי, נגזר על עודד עוד כמה שנים טובות של אימון בקבוצות אחרות עד שישוב לבמה המרכזית שצבועה צהוב. בזמן הזה, אסור לעודד לפזול ולהביע כמיהה למכבי בכל הזדמנות , הוא פשוט צריך לעבוד קשה ולהוכיח את עצמו. למרות הכעס שיש כרגע במכבי עליו, אני לגמרי יכול לראות את רענן כץ מודיע בעוד כמה שנים: “עודד התבגר וראוי להיות מאמן מכבי”. אם המטרה של עודד היא להגיע למועדון ה(בחרו מילת גנאי כאוות נפשכם) הזה, הוא צריך להבין שהדרך לשם צריכה להיות רצופת הצלחות ולא תלוית התחנפויות.
הערב קטש מגיע להיכל. כל הסיפור לקראת לחיצת היד שתהיה או לא תהיה עם צביקה שרף, לא צריכה לעניין אותו: אם עודד גבר, הוא לא לוחץ לו את היד, אומרים בשכונה ואני מצטרף עליהם. אם קטש יהיה מוטרד מהלחיצה המלחיצה ובכלל מכל הסכסוך עם מכבי, עשוי לקרות העצוב מכל: בלי לשים לב, הוא יוריד את גליל ליגה. ואז, באמת, הוא יוכל רק לפנטז על לאמן את מכבי.